נוי
שלום דניאלה
דניאלה
שלום
נוי
מה שלומך?
דניאלה
.בסדר
נוי
.שמחה מאוד שבאת. אז אני אציג אותך אז דניאלה שריה, מעצבת תכשיטים, אמנית וידאו ויוצרת רב תחומית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב תכשיטים ותואר שני בעיצוב רב תחומי במכללת שנקר, בוגרת לימודי אוצרות בסמינר הקיבוצים ושנתיים באקדמיה לאומנויות יפות במינכן, זוכת פרס רוטשילד למעצבת צעירה ומרצה חדשה בתל חי. הכול אמת
דניאלה
נכון לגבי. אגב, את האוצרות וגם ניסיתי לימודי מגדר ואת שניהם לא סיימתי עדיין. אבל
נוי
.אנחנו בדרך, אני לא יודעת אם כאילו לעשות גילוי נאות או לא, אבל. אנחנו אומנם קולגות, אנחנו מעצבות תכשיטים, אנחנו גם חברות, למדנו בעצם יחד גם בתואר הראשון וגם בתואר השני ואני כן אגיד בנימה אישית שזה ממש מרגש לארח אותך פה. עוד יותר מרגש ללוות את העבודה שלך ואת ההתפתחות שלך, בטח כי היינו יחד כל כך הרבה שנים. באותו בית גידול,
דניאלה
זה הדדי כן
נוי
אז באמת הגדרת את עצמך מאוד טוב. את באמת מעצבת תכשיטים ואת צורפת ואת אמנית וידאו ויוצרת רב תחומית. זאת אומרת ידך בכל את נוגעת בכל מה שקשור בתחום של יצירה והבעה אישית. אבל אני כן חושבת שתמיד את עובדת תחת נושא מסוים או פילטר מסוים שמעניין אותך שאת חוקרת אותו. הוא גם תמיד באזור, ובטווח הזה שבין תכשיט. גוף וחפץ המתח שביניהם המרווח ביניהם או לפעמים אין מרווח ביניהם לפעמים הם אחד והייתי ממש שמחה שנדבר על כמה מהנושאים ועל כמה מהעבודות שלך. איך את בעצם מגדירה את הקשר באופן כללי אפילו בין גוף לתכשיט, מה המשמעות שיש גוף שחי שנושא עליו מחזיק עונד אובייקט דומם
דניאלה
.אני אתחיל קודם אני אגיד שאני תמיד עושה תכשיטים, לא משנה באיזה תחום ובגם כשאני יוצרת וגם. כשאני עושה וידיאו חשוב לי תמיד לשים את הטייטל של תכשיטים. זה מאוד חשוב לי למשמעויות בדיוק על הקשר הזה שאת מדברת, כי גם בוידאו אני מתעסקת בחיבור בין תכשיט לגוף וחשוב לי שהקשר הזה יהיה קשר שמוגדר תחת הכותרת של תכשיט. ואז מתוך זה קל להבין אולי את הקשר, שזה קשר של ענידה. הגוף נושא את התכשיט בעצם הענידה היא איזה שהוא קשר שהוא לא הדדי. הייתי אומרת שהתכשיט צריך את הגוף. הוא מבקש אותו, הוא רוצה אותו כדי להיות תכשיט לעומת הגוף שלא צריך. לא צריך את התכשיט כל הזמן או הוא צריך אותו לדברים מסוימים הוא
נוי
.מתקיים בלעדיו. ויכול לחיות בחיים מאושרים בלי
דניאלה
שוב וגם על זה יש ויכוח. אפשר להגיד שתכשיט מתקיים גם בלי הגוף. אני חושבת שדרך הפריזמה שלי או בעבודות שלי. אני בוחרת לראות את זה קשר שהוא הכרחי לחפץ. ואולי ככה הייתי מגדירה את החיבור הענידה היא מילה שנושאת את הכל
נוי
מה מבחינתך קורה ברגע הזה של מפגש בין גוף לתכשיט? ברגע שעונדים אני אציין שהרבה מהתכשיטים שלך אנחנו מדברים על תכשיט עכשווי. תכשיט אומנותי. לפעמים הוא בגודל שהוא יותר מהגודל הסטנדרטי הקלאסי של תכשיט. לפעמים האזור ענידה הוא לא סטנדרטי, לא מדובר רק על טבעות, עגילים וכו. לפעמים את חוקרת אזורים בגוף כמו הגב לדוגמא. חזה לא דרך ענידה שאנחנו רגילים לראות. מה מבחינתך קורה ברגע המפגש אם את מכוונת בכלל לרגע כזה
דניאלה
כמו שאמרתי התכשיט צריך את הגוף כדי להיות תכשיט, אבל גם צריך אותו בשביל משמעויות. ואני חושבת שהשאלה שוב דיברו על זה הרבה לפני אבל שאני משתמשת בה זה השאלה של הערך ובגלל זה הגוף הוא כל כך חשוב כי אני רוצה להגיד משהו על ערך של אדם נגיד לעומת ערך של חומר. אני לא יודעת אם זה ברור אבל,המפגש הזה מאפשר לי את זה. זאת אומרת בעיניי כשהתכשיט פוגש את הגוף. אני יכולה לשאול שאלות על ערך דרך הקיום האנושי. דרך רגשות, דרך תנועות, והמפגש הזה הוא בעצם היצירה של החיים, כאילו היצירה של החיים של התכשיט פתאום הוא יכול לזוז הוא נושם, הוא חי, הוא מקבל זהות, הוא מקבל תרבות או מקבל אדם מקבל שפה, אז זה המפגש
נוי
הוא הרחבה שלו, זאת אומרת התכשיט יכול להיות אקסטנציה של הגוף או שאיזשה. גופים נפרדים שמתכנסים לרגע
דניאלה
וואי אני לא חושבת שהם מתחברים באופן גמור עד הסוף. אני חושבת שהוא כן איזשהי הרחבה וזה הרבה מאוד תלוי גם בבחירה. חשוב בעיניי כן לשמור על איזה שהיא הפרדה ביניהם, כדי שנוכל להגיד שהקשר לא הדדי, כדי שנוכל להגיד שהגוף האדם יותר חשוב. אז כן, חשוב לי שהם ישארו שני דברים נפרדים וגם שיהיה ברור שהגוף הולך אחר כך בלי התכשיט גם
נוי
.נפרד ממנו, מתנתק ממנו
דניאלה
.נכון, יש משהו נורא יפה גם באפשרות הזאתי לשנות, להוריד תכשיט לבחור מה אני עונד עליי אבל כל העניין של הבחירה בהכרח אומר שזה לא מתחבר, שזה אובייקט שיושב על גוף כדי שאני אוכל להסיר אותו גם להחליף אותו
נוי
.בתקופת הקורונה בזמן הלימודים שלך במינכן. פרצת לעולם. שאולי היה קצת יותר חדש לך או שונה לך וזה באמת עולם של תיעוד דיגיטלי של וידאו, תספרי איך זה קרה. למעשה, המעבר הזה
דניאלה
חווית איתי את זה
נוי
.אכן חוייתי את זה בלונג דיסטנס
דניאלה
.אז את יודעת שזה נבע מתסכול בקושי
נוי
.ויצירה, אני חושבת. אחד המקורות שלה זה תסכול וקושי כן
דניאלה
. נכון, אז כמו שאמרת עברתי למינכן. היו לי הרבה חלומות אני חושבת הרבה שאיפות בנוגע לתכשיטים. ולא התקבלתי כל כך בשמחה שם, זאת אומרת, התקבלתי ללימודים והכל, אבל העבודה שלי, כמו שהיא לא כל כך התקבלה ועברתי שם איזה שהוא נקרא לזה משבר זהות או גילוי זהות בתוך תרבות חדשה. אם אנחנו מדברים על עיצוב ותכשיטים, אז זה בדיוק הנקודות שזה פוגש אותך. שאתה מעצב ואתה מעצב מתוך התרבות שלך ואז זה פוגש עיניים שלא מבינות את השפה הזאתי הספציפית
נוי
.בתרבות גם אפשר לפרוט את זה לאסתטיקה שונה, מחומריות חדשה. שפה חברתית, זאת אומרת פתאום התכנסות עם אנשים
דניאלה
.מה שיפה פה ומה שמובן פה וצורות שאנחנו מבינים כדבר מסוים, שמה בעצם היו היו להם משמעויות אחרות. והחוויה הזאת הייתה מתסכלת כי אני רגילה להיות תלמידה מצטיינת. אני רגילה שאוהבים אותי ופגשתי פתאום פעם ראשונה בחיים כזה, מקום שאני לא. לא שייכת או לא מצליחה להתאים, ואז גם פרצה הקורונהועוד לא הספקתי כל כך להתחבר עם אנשים, וגם הסדנה שהייתה לנו באקדמיה נסגרה ובאופן כללי הייתה איזה שהיא תחושה שאני צריכה לעשות משהו דרסטי, כאילו איזה שהוא שינוי משמעותי
נוי
.לא לעשות שאט דאון כמו שהעולם עושה שאט דאון, אלא הפוך לעשות איזשהי פעולת נגד
דניאלה
.נכון זה הישרדות בעיניי כאילו באותו רגע גם לא הייתה לי את המשפחה שלי אז באמת זה היה הנקודה הזאת. אמרתי אוקיי, מה יש לי לעשות? מה יש לי איזה כלים? אין לי סדנה אבל יש לי מצלמה, אין לי חומרים אבל יש סופרמרקט, אין מה אני יכולה עכשיו לעשות כדי להביע כדי להיות. ואז התחלתי לצלם וידאו וזה שוב התחיל מאוד קטן, מאוד ניסיוני, בכל מיני חפצים שהיו לי ודברים שכבר עשיתי, ולאט לאט הבנתי שזה כלי שאני יודעת לעבוד איתו ואני גם טובה בו וזה הרגיש לי מאוד מדוייק למה שעשיתי עד היום. אז אז ככה זה בעצם התחיל. היה אז את הכפפות שכולם לבשו
נוי
. חד פעמיות
דניאלה
.נכון, הלטקס שפתאום מין עור שני ואפשרו לי לחבר דברים כמו שתמיד חלמתי לחבר לגוף
נוי
.להדביק
דניאלה
.בדיוק, אבל זה גם נראה חלק, זה הקסים אותי ורציתי לשתף את זה. זה מה שעשיתי ימים על גבי כזה לבד. בדירה חדר. במינכן, כן
נוי
אני חושבת שקודם כל חשוב לציין שהעבודות האלה, שהם עבודות תיעוד יפיפיות, נמצאות באינסטגרם שלך. ז א ממש נהיה מיני מוזיאון האינסטגרם הוא משמש מעבר לרשת חברתית או אלמנט שיווקי. יש שם ממש סיפור שלם אוטוביוגרפי שגם הולך וממשיך כי העבודה אומנם התחילה במינכן בלוק דאון, אבל הולכת ומתפתחת וממשיכה וגדלה. ואת עדיין, אבל עושה תכשיטים קונקרטיים תכשיטים קיימים ויש פה זה באמת דיאלוג והתכתבות בין הוירטואלי או הדיגיטלי לבין הממשי. הוידאו הוא תיעוד של המיצג או שהוא היצירה עצמה. זאת אומרת הוא המדיום הוא המסר, איך את, איך את מתייחסת לעניין של התיעוד, כי קיים אובייקט שאת מתעדת אותו
דניאלה
.נכון, קיים אובייקט. ואני חושבת שגם עברתי איזה שהיא איזה שהיא התפתחות מההתחלה במינכן שזה היה החומרים מאוד חד פעמי. ואז לא היה להם שום היגיון או שום אפילו התקיימות
נוי
. חד פעמיים ממש
דניאלה
.אפילו לא תמיד מחוברים. והיום אני כן עושה כבר וידאו של תכשיטים שאפילו יכולים להיות עשויים כאילו יקרות כסף זהב כזה שרואים אותם ממש תכשיטים וזה גם נוצר מאיזושהי דרישה של גלריות להציג וידאו ליד אובייקט. אני חושבת שעדיין יש מקומיים. רוצים לראות אובייקט? רוצים לראות שיש מעבר לוידאו. ואני עדיין רואה את הווידיאו כעבודה. אני חושבת שהוא הכלי שקורה בו הקסם אני יכולה, אני לא אגיד לשקר, אבל אני יכולה להמציא דרכו דברים שלא בהכרח קיימים במציאות. על ידי בחירה של זווית על ידי בחירה של אור על ידי תנועה מאוד מסוימת שאני בוחרת להראות. ובגלל זה התכשיט או העבודה היא לא מתקיימת מחוץ לוידאו, אפילו אם היא פיזית קיימת
נוי
.היא נוצרת ממש עבור הרגע הזה עבור הקומפוזיציה של התיעוד, עבור הזווית, מצלמה עבור התאורה
דניאלה
.כי בדרך כלל תנועה מאוד ספציפית שקוראת והיא המשמעות של הדברים. אם זה דפיקות של לב, אם זה נשימה, זאת אומרת כל מיני דברים שהרבה פעמים גם מחוברים לגוף שיוצאים החוצה, אבל התנועה הזאת היא, היא רלוונטית והיא לא מתקיימת מחוץ לוידאו. זה לא שאני מופיעה
נוי
.אז אני רוצה שנייה באמת להרחיב על זה כי זה. מעניינת כי אמרת אני לא רוצה לשקר ואני חושבת שיש ישר קונוטציות של מניפולציה או לבלף את זה. אבל אני חושבת שאת בוחרת להפגיש קודם כל שני עולמות שאולי לא תמיד. מתחברים שזה באמת תכשיט וקולנוע, תכשיט וצילום, זאת אומרת איך מתעדים את הדברים האלה, איך מתעדים פעולה של אובייקט שקשור בגוף או אובייקט שמלווה גוף, את מעצבת גם את זה. זאת אומרת את המעצבת לא רק של האובייקט שאת יוצרת את המעצבת, גם של הווידאו הזה. את מסתכלת עליו כמעצבת, עורכת, בודקת
דניאלה
נכון
נוי
.יש עבודה גם של עיצוב גם בזה
דניאלה
.נכון. זה מתחיל בלחשוב על האובייקט איך האובייקט יזוז. האובייקט תמיד יזוז דרך חיבור עם גוף ולכן כל הדבר נבנה סביב החיבור הזה. זאת אומרת אם אני רוצה שהדבר יזוז כמו נשיפה, אני חייבת לחבר אותו לפה שלי ואז כל האובייקט חייב להתחבר לפה. ואז כשאני מצלמת אני חייבת לקחת את זה בחשבון שהולך להיות לי משהו שמתחבר לפה ומגיע ללב. נגיד אז כל האובייקט נבנה דרך הדבר הזה והרבה פעמים זה זה דברים טכניים גם צריך לעבור אוויר, צריך שיהיה קל, זאת אומרת כן. אז זה זה דבר אחד שאני לוקח בחשבון ואז באמת את החלק השני שזה. שזה עניין של של לצלם. הרבה פעמים אני צלמת חשוף אז אני צריכה לקחת בחשבון את זה שאינסטגרם, ובכלל אני צריכה לבדוק
נוי
.משהו שיעבור צנזורה
דניאלה
מה אני מעוניינת לחשוף מה אני רוצה להפגיש את עצמי שלי איתו כי זה גם גם ככה אינטימי גם ככה כאילו לבחור פיסה של גוף מאוד מאוד קרובה ולצלם אותה בלי בגדים אז זה הרבה פעמים מאוד אינטימי, אז כל הדבר הזה הוא דברים שאני חייבת לקחת בחשבון וגם יש לי צד יפה. כל הדברים האלה באמת דברים שאני חושבת עליהם מראש. אבל הרבה פעמים אני לא יכולה לתכנן אותם עד הסוף והדברים נראים שונה ממה שתכננתי או שאני לומדת אותם תוך כדי וצריכה לעשות איזה שהיא אדפטציה על הדבר
נוי
כן, יש מקום לספונטניות הקסם קורה מול המצלמה אז זה לא תהליך שהוא לחלוטין מתוכנן
דניאלה
.מראש אין שום ברירה זה כי אתה מפוצץ בלון. אין לך מושג איך זה, איך הוא התנפץ כאילו או שמשהו נשבר. אתה לא יודע. הרבה פעמים זה לוקח כמה טייקים, אבל אני אבחר מתוך הדברים שיש והרבה פעמים. מה שיצא יכתיב לי את התוצאה
נוי
זה נראה לי בדיוק ענית על השאלה שלי, של מה קורה לרגע הפיזי המקורי שהוא הופך לדיגיטלי? זאת אומרת יש מומנט שהוא אינטימיות נורא שלך בדבר הזה, את בעצם מתעדת פעולה של הגוף לפעמים. זה קשור בדמעות, בנשימה, בפעימות לב בחזה שעולה ויורד, במצמוץ רגעים מאוד קטנים שאת שמה להם איזשהו פוקוס, איזשהו תשומת לב, את כאילו מוציאה לפעמים פעולה גופנית החוצה ומראה לנו אותה דרך חומר או צבע או צורה. לפעמים הרגע הפיזי הזה שאת חווה אותו, שאת מציגה את התכשיט עבור הסרטון הוא. הוא דה מומנט כמו שהשחקן אומר אני אין דה מומנט אני מרגיש את זה את הדברים שהתכשיט מדבר עליהם
דניאלה
.יש איזה חוויה שב
נוי
.קוראת לך רגשית אפילו
דניאלה
.תמיד חייב להיות מלווה בחוויה רגשית, וגם זה תמיד מלווה בקושי פיזי. זאת אומרת, זה נראה, אתם רואים את הסרטון אבל הרבה פעמים אני סובלת. לא אגיד סובלת אבל גם
נוי
.סובלת כי הכוויות לפעמים
דניאלה
.נכון. יש לי כוויה שתלך איתי
נוי
.ממש משתמשת בגוף כזירת פעולה, ולפעמים זה לקרב חומרים, אלמנטים שלא אמורים להתקרב כל כך לגוף ואת. לא, לא אגיד מסכנת את הגוף אבל את שמה את הגוף בסיטואציות שאת בודקת אותו, את את המתחים שלו, את
דניאלה
.נכון, אני חושבת שזה חלק מהכוח כי בעצם איך אנשים מתחברים ליצירה. הם מבינים את הסיטואציה, את יודעת כשיש אש שקרובה לגוף, זה חם, זה כואב, את יכולה ישר לזהות את הדבר הזה או בכי זאת אומרת זה דברים שאנשים יכולים ממש לזהות ואז אני פשוט מביאה אותם. וזה חלק מהעניין להבין שהגוף פגיע כולנו יודעים את זה ואז בעצם לראות את זה. אני חושבת שזה מה שהרבה פעמים נוגע. ואני תמיד. במומנט, אני תמיד לוקחת אוויר, אומרת כאילו שנייה לפני אוקיי מתחילים ואז ואז אני עושה את הדבר גם הרבה פעמים אני אני צריכה להיות מאוד מודעת להבעות שלי לכאב שלי. זאת אומרת, הרבה פעמים. שורף לי הרבה לפני שאני אתחיל לצעוק, כי אני יודעת שהוידאו צריך עוד 2 3 שניות
נוי
.ממש מחזיקה רגע את
דניאלה
.ה כן ואז או קיי, ואז קודם כל וידאו נגמרים כאילו ויש
נוי
.חלקים
דניאלה
.בדיוק כאילו אני גם פעם חושבת שכתבתי על זה משהו כאילו מה קורה לכל המים אם אתה מפוצץ משהו מלא במים צינור מלא כאילו לאן זה הולך? לאן אתה חושבים שזה כאילו הולך הבית אחרי זה מוצף או המקום שמצלמים בו. זאת אומרת רגעים שלא נכנסים לוידאו. אז יש מומנט ויש הרבה גם שהולך איתי אחר כך זאת אומרת הכוויות, הכאבים בגוף לפעמים שוב לא המצאתי את זה אומנות גוף עושה את זה הרבה יותר קשה ואני חושבת אבל שחלק מהדבר הזה שזה שזה כן דברים שאמורים להתעסק ביופי או. בקישוט ואז, ואז. אולי יש מפגש בין תכשיט לכאב שהוא שהוא מעניין הנשיאה הזאתי
נוי
. האלמנטים באמת של זיכרון שעולים בתכשיט ובעבודה שלך זאת מצד אחד יש את הזיכרון האישי שהוא השראה או נושא. יש זיכרון בזה שאת משאירה לנו רגע מתועד שאנחנו יכולים לצפות ולחזור יש משהו בזה שזה לא מקרה חד פעמי כמו שאתה לא מציגה את זה במוזיאון או בגלריה. זה לא אירוע חד פעמי שעם עם האמנית לא נוכחת אז אין עבודה או אין תיעוד. וגם זיכרון במובן שנשאר משהו על הגוף, זאת אומרת על הגוף שלך, נשאר משהו אצלנו, את מצליחה לתקשר או לעבור איזה שהוא מדיום שאנחנו מתבוננים ומרגישים ועוברים גם איתך את התחושה, אולי הפיזית אפילו כמו שאמרת דרך הבחירת חומרים. אז הוידאו בעצם משמר גם את הפעולה הגופנית. זאת אומרת מלבד ההצגה של תכשיט על גוף?
דניאלה
.כן, בגלל שהעבודה היא הפעולה הגופנית, אז הוא בהכרח חייב לשמר אותה אני חושבת. זאת שאלה מה נותן יותר ערך לדבר אם הוא נעלם לגמרי אחר כך. ואין כבר את הוידאו או אם נישאר. לי עוד אין אומץ להופיע ולעשות פרפורמנס, אולי זה השלב
נוי
,הבא, אולי
דניאלה
.זה השלב הבא, אבל כרגע כן. כרגע הוידאו משמעותי עבורי. רוצה את האובייקט בסוף. דבר שני שאני יכולה להציג
נוי
?אני רוצה לדבר על חומרים, כבר בזמן הלימודים כסטודנטית, נמשכת לחומרים אלטרנטיביים, פולימרים, ועץ וטקסטיל, וכמעט כל דבר היה בעל ערך כמו שאת הרבה פעמים אומרת או שאת נותנת לו את הערך. אנחנו אולי חושבים שהוא- פחות או לא מעניין, אבל את מבצעת באמת קסמים בתכשיטים שלך. ואני תמיד מגדירה גם לסטודנטים וגם. מסתכלת על עבודות שלך, את מייצרת עולמות קטנים. זאת אומרת, התכשיט הוא כל כך מעבר ללהיות תלת מימדי או יפה או יש מורכבות אדירה של חומר ומבניות וקצת כמו כדור שלג כזה מזכוכית שמסתכלים פנימה וזה איזה שהוא עולם שמושך אותך להיכנס. והבחירות החומריות שלך תמיד מאוד מסקרנות ומעניינות. לפעמים גם הם מזוהות. לפעמים הן לא. זאת אומרת עניין של באמת מניפולציה, תהליכים, בדיקות. וגם בוידאו אנחנו רואים את זה פשוט אמרת התחלתי מהחומרים ספוג אמבטיה מהסופר, שקיות עם סבון נצנצים מחנויות יצירה ואז באמת שילובים של כסף אבנים ופולימרים. איך הבחירה בחומר, איך איך לגשת ולגעת במשהו שהוא לא הצורפות הקלאסית
דניאלה
.וואו זאת שאלה שיש לה המון רבדים אני חושבת אני אתחיל לאט לאט כאילו את השלב הראשון. את יודעת, את מכירה יחד איתי? זאת אומרת שנקר צירפות. היינו שמחה, היינו
נוי
.שם לא דניאלה ולא אני נחשבנו
דניאלה
.לעילוי בתחום
נוי
.הצוף, ניתן לומר אפילו
דניאלה
.עוד סמסטר לא משנה היה לי מאוד קשה בצרפות. אני חושבת שאם היה לי איזה שהוא רגע של משבר שבו חשבתי שהתחום הזה לא מתאים לי, זה השלב הזה שבו הבנתי שהידיים שלי הם לא מדוייקות מספיק. אני לא יודעת לחשב, סרגל, מבחינתי זה עד היום באמת תעלומה
נוי
.פשוט נתק בין העין, היד והמוח. לא מתחבר לגמרי
דניאלה
.אז זה היה זאת הייתה התחלה שמה הבנתי שאני רוצה למצוא לעצמי דברים שאני טובה בהם, שידעתי שיש לי ידיים טובות. לא הבנתי למה בצורפות הם זה לא קורה גם
נוי
.עושים דגש המתכת, העבודה הקלאסית, טכניקות קלאסיות של עבודת
דניאלה
.מתכת לא כל עבודת צורפות. לעבודת צורפות מדוייקת שבא
נוי
.צריך
דניאלה
.להתאים עיגול לשקע. ובאמת שמה לא היה לי מאוד קשה מאוד מתסכל. ואז החלטתי שאני מתחילה לגלות חומרים אחרים. זה התחיל בזה שטבלתי את כל הבית. בפוליאסטר זה באמת הייתה נקודת הפתיחה, אבל משם הבנתי שיש המון חומרים, המון אפשרויות ועבודה עם חומרים באופן יותר חופשי. שוב שגם צריך ללמוד אותם וגם צריך להתמקצע בה מאפשרת אחר כך גם לגשת למתכת בצורה שונה. וככה זה התחיל. זאת אומרת, ככה גיליתי עבודה עם חומרים אחרים שהם לא מתכת וגם אם לכולם לקח יותר זמן להגיע לזה, אני רצתי לשם כדי כדי לא להתמודד באמת עם עם הכישלון הצורפתי שהיה לי. ואז הבנתי שלחומרים האלה גם יש משמעות. זאת אומרת, אני רוצה לספר איזה שהוא סיפור ובטח שלי באמת. יש לנו המון כלים לספר סיפור. אנחנו מדברות דרך צורות, דרך ענידה. איפה אני עונד איך אני עונד? אני עונה דרך שם שאנחנו נותנים ליצירה וגם דרך החומרים שאנחנו בוחרות. אז אם עכשיו אני בוחרת לעבוד עם ורדים לדוגמה שכלב, אז כמובן שזה קשור לעוד דברים, זה סימן. זה מוכר בתרבות, זאת אומרת יש לזה
נוי
.משמעות
דניאלה
.אישי בדיוק ואז מתוך זה בחירה של חומרים נעשית הגיונית יותר. אולי זאת אומרת לא שבכרח תמיד צריך למצוא היגיון אבל אבל זה עוזר. זה עוזר שאם אני
נוי
.מסדר איזה שהיא, אולי תבנית או גבול לדבר
דניאלה
.נכון והרבה פעמים גם שוב אני אומרת לסטודנטיות שאם יש להם איזה שהוא סיפור לספר. אז את יכולה כאילו להשתמש בסיפור שלך כדי לבחור את החומר כי יש באמת עולם מאוד מאוד רחב. אבל שוב, כשבוחרים חומר צריך ללמוד לעבוד איתו. הוא לא יכול להיות משהו שאני סתם בחרתי ועשיתי וזאת אומרת הוא יכול, אבל אנחנו רוצות שהוא יהיה יותר מזה ואז צריך להתמקצע בו, להבין וגם תהליך העבודה. אנחנו הרבה פעמים לא רואים אותו בצורפות, אבל צורפות לדוגמה, זה עבודה מאוד אלימה. זאת אומרת שיש בה המון אלימות אבל גם הרבה עדינות, וגם הדבר הזה הוא חלק מאיזה שהוא סיפור. אם אני בוחרת לפצור, לנסר, לגזור. לתפור, זאת אומרת, כל הפעולות שלפעמים אפילו הם לא טבעיים לחומריםשאני. איתם זה מייצר עניין, זה מייצר שוב עוד כלים להעביר איזשהו מסר
נוי
.יש בעינייך הבדל נגיד בין מה שנחשב חומרים יקרים מתכות האצילות, אבני חן יהלומים לבין החומרים באמת הזמינים, החומרי. יצירה החד פעמיים שנגעת בכפפת לטקס זהו היא לפח. צריך לקחת עוד אחת
דניאלה
.יש המון הבדל. אני חושבת שהיום אנחנו צריכים כן. לקחת בחשבון את המקורות של החומר, את מה שנשאר ממנו אחר כך את מה שדורש הייצור שלו. מאיפה הוא בא, למי הוא שייך? זאת אומרת זה דברים
נוי
.האתיקה של התחום
דניאלה
.בדיוק של הדבר. ופה יש הרבה הבדל בין חומרים שונים שמתכלים ולא בעלויות. באמת במקומות שמייצרים אותם אנחנו יודעות שהיום שאני קונה יהלום אני צריכה להבין מאיפה הוא הגיע. גם זהב אני חושבת שזה גם זה מתחבר הרבה. יש לחביבה פדיה איזשהו טקסט מאוד יפה על ערך של זהב לעומת ערך של בן אדם שכורה את הזהב. אני חושבת שזאת גם היה איזה טקסט שקראתי וגם. מאוד הדגיש לי את הדבר הזה שצריך לקחת אחריות על על הבחירות האלו, אבל מבחינת הערך. הכספי, חוץ מזה שזה עולה לקנות יותר ופחות אז אז אז לא, אני לא בהכרח רואה את זה שהוא הבדל. זאת אומרת בכל החומרים קורה איזה שהוא תהליך בחלקם עדין מאוד ואיתי ואני לא אראה אותו ובחלקם נורא מהיר ואני יכולה להציג אותו
נוי
.אבל המסר אולי משתנה, זאת אומרת חומרים שהם הם דמוקרטיים ממש. זאת אומרת, אני כל אחד יכול לגשת ולגעת ולהתעסק בהם, לבין חומרים שאולי באמת דורשים את הידע הטכני שיש לך. האם זה בעצם מעביר את המסר או את החוויה גם באופן אחר? אני כן אגיד שהם לעיתים מאוד מזוהים. את בוחרת ממש כמו הכפפה. השרשראות עם העלי כותרת של הוורד לעומת פתאום חומרים. באמת מים בצבע מה הדבר אין לי זיהוי, זה לפעמים אנונימי לפעמים זה מהדהד לי משהו שמשהו נוסטלגי או משהו קצת מוכר אבל את כל פעם נעה על המתח שבין הרדי מייד המזוהה לבין משהו שהוא קסום. אני אפילו לא יודע איך זה עובד או איך זה מתקיים
דניאלה
לכל בבחירה כזאת יש לה איזה שהיא משמעות. אני חושבת שאם אתה רוצה אם אני רוצה להגיד משהו. אז הבחירה הזאת היא כן רלוונטית. אני לא אגיד שלא זה משנה זה משנה גם העבודה שהשקעת באובייקט זה גם הדרך לתת לו ערך. הבחירות שלי הרבה פעמים נובעות גם מזמינות מידיות של עכשיו וגם ממה שאני רוצה רוצה לייצר. אם אני רוצה שישפך מה שאני צריכה חומר נוזלי וזהב לא יעשה את זה. מצד שני, אם אני אם אני רוצה משהו חזק שאני . אוכל לייצר מנגנון וציר. אני חייבת לעבוד עם זהב אז זה ברמה הבסיסית, הטכנית וברמת. החומר בגלל שזה וידאו ואין ענידה ואז אני יכולה להגיד שהמים שלי זה מים עם זהב שברבורים שתו רגע לפני אבל זה חלק מהסיפור. וחלק מהעניין הוא גם לייצר איזה שהוא שוב גם בחומרים שהם יותר מזוהים לייצר בהם איזה שהוא, איזה שהיא מניפולציה שהם לא בהכרח כמו שהם באו אליי אם אני בוחרת
נוי
.גם זה בעצם אולי רגע, המעבר בין תכשיט שכבר לא מתקיים אחרי הוידאו, לבין התכשיטים שהיום שהם כבר יש להם מבנה צורפתי וכבר יש להם כוונה אחרת והם תכשיט שהוא נועד אפילו להופיע לצד העבודת וידאו
דניאלה
.כן יש שם הבדל. אני חושבת שלגלריות לדוגמה, שרגילות להציג תכשיטים הרבה יותר קל לקבל את הוידאו כשהוא בא עם איזה משהו פייני ליד שאוקיי גם יודעת לעשות צורפות קל לנו יותר לקרוא לה את מעצבת תכשיטים זה עוזר, אבל גם המבנים האלה בסופו של דבר מחזיקים מים או מחזיקים אש או מחזיקים אוויר שלא יהיה מוצג אחר כך בגלריה או תנועה שהיא לא בהכרח תופעל ובני האדם שעונדים אותם אני לא שם. אני חושבת שזה גם הסיבה. שהלכתי לצורפות איפה הבן אדם בתוך הדבר הזה, מה נשאר ממנו בגלריה? אני חושבת שזו שאלה שמעצבי תכשיטים ועוצרות תכשיטים צריכים להמשיך לשאול
נוי
. זה גם נשאל הרבה בראיונות עם מעצבות אחרות פה. זאת אומרת האם את מעצבת לגוף, או אם את מעצבת לגלריה לתצוגה לקיר לפודסט כי לפעמים הגוף כמו שאמרת כצורפות הוא תמיד נוכח הוא שם זה זה הסיבה למהלכים האלה, אבל לא תמיד התכשיטים האלה באמת נראה טוב יותר.על גוף נעימים על גוף או הגוף בכלל צריך להיות שם
דניאלה
.אני לא חושבת שזה בהכרח חייב להיות שוב.ענידה היא גם כלי של הבעה. לא חייב בהכרח להיות נוח. יכול להיות כבד. זה יכול להגיד משהו, יכול להיות כואב וזה יכול להגיד משהו. אני משתמשת בענידה, היא כלי כמו כל פרמטר אחר. בתכשיט שלי להביע משהו. אבל אני חושבת שזאת שאלה מאוד מעניינת שעולם הצרפות לא התעסק בו עדיין מספיק והוא נשאל פה ושם אבל הייתה איזה שהיא קפיצה כי תכשיטים. מחיי היום יום אל תוך גלריה והייתה איזה שהיא קפיצה שהיא עוד לא הושלמה. אנחנו לקחנו השראה מתחומי אומנות אחרים ואנחנו כתחום אומנות. עוד לא הגדרנו לעצמנו בדיוק שוב יש תשובות לדבר הזה בכל מיני מקומות, ואני גם לא חושבת שצריך אולי להגיע לאיזה שהיא הכרעה כי עדיין המקום של התכשיט הוא בחיי היומיום לפני שהוא בגלריה בעיניי
נוי
.. מקודם העלת משהו נחמד נחמד אולי לשמוע- פחות נחמד לחוות. על בעצם מה שקורה לחומרים אחרי הצילום כמו שאמרת את מפוצצת שקית מים צבעוניים ונצנצים זה בחדר שלך בסופו של דבר בסטודיו שלך הרצפה לאחר מכן מלאה בנצנצים ומים אבל זה פסולת זה שאריות זה בצורפות אנחנו קוראים לזה פחת השארית של החומר שאחרי זה ממוחזרת. חזרה. שיש בו לפעמים הפסד, אפילו כספי. מה קורה באמת בסיטואציות כאלה? את מדליקה אש על הגוף? צריכה לכבות אותה. מה בעצם מאחורי הקלעים? אולי אולי את זה אני מנסה לשאול
דניאלה
.מאחורי הקלעים קורים המון דברים. שוב מסיבה מסוימת הם לא נכנסים לוידאו כי אם הייתי רוצה הייתי יכולה להראות את הרגע שבו אני צורחת מכאב שאני מקבלת כוויה או את הבית שהוא מלא במים. אבל זה דווקא הרגעים האינטימיים שלי עם עם העבודה. אפילו הרבה פעמים זה עוזר לי כאילו להרגיש את הכאב. יש שם משהו שאני שאני מרגישה שנותן איזשהו ערך, גם אם הוא לא נמצא בתוך הוידאו. כל תכשיט יש לו את השארית שלו. זאת אומרת, יכול להיות שלפעמים זה יהיה שארית של המון מים, או לפעמים זה יהיה רק כתם שאני אלך איתו או לפני כמה עשיתי משהו עם פרחים בשבוע. הסתובבתי פה עם צורה של פרחים עם חולצות.סגורות אז כל דבר משאיר אחריו איזה שהוא סימן. אני מאוד אוהבת את הדבר הזה, את המחשבה הזאת, גם אם היא לא מופיעה, אני חושבת שהיא קיימת גם בתכשיטים הרגילים שאת עונדת. טבעת היא משאירה עלייך. שיזוף שחור לא יודעת כלום על כל טבעת ומה שהיא עושה
נוי
.שאלה אחרונה שיש לי מה התכשיט הבא? מה הפרויקט הבא? כי כמו שאמרת כל הזמן עושה תכשיטים ואת לפעמים מעלה יומית, שבועית, עוד עבודה, עוד תיעוד
דניאלה
.נכון? אני אגיד שבשנתיים האחרונות מאוד קשה ליצור תחושת הלגיטימיות או השאלה של מה באתי להגיד או לעשות. היא כל הזמן בראש שלי והיא מאוד מערערת גם כבר כשאני יוצרת, אז. אני עושה המון. הקושי הוא בלשתף כי אני עוד לא ברור לי מה התפקיד שלי בתקופה הזאת. אנחנו חושבות על תכשיטים עכשוויים, אז זו תקופה שמאוד קשה לייצג אותה או קשה לרצות להיות אמן עכשווי, כי כי לא ברור לי עדיין. שוב, יש אומנים שמצאו את המקום שלהם מאוד בקלות. בתוך הדבר הזה אני עדיין לא, לא הגעתי לזה. ואני חושבת שבאיזה שהוא אופן זה גם צומת דרכים שתוביל למשהו למשהו חדש. אני לא יודעת עדיין מה הוא
נוי
.אני רק אגיד שכמובן אנחנו מדברות על מה שקרה לאחר השביעי באוקטובר. ובאמת לא יודעת אפילו אם אנחנו דיברנו על זה בינינו כחברות, אבל. הרגשת זאת אומרת, עשית הפסקה, לקח לך זמן פתאום לחזור. מניחה שכולנו עשינו הפסקה מהכל, אבל היה פרק זמן שבאמת הרגשת שאת לא מסוגלת לצרוף או שדווקא עשית אבל לא, לא, לא שיתפת, לא פרסמת
דניאלה
.לא בהתחלה בכלל לא הייתי, הייתי יושבת בסטודיו עם הקפה. שולחן מצויין להחזיק בו קפה כי יש גם חלון יפה ואפשר להסתכל על הנוף אבל לא קרה כלום זאת אומרת. ואז גם היה את התערוכה במוזיאון הגיאולוגי. ואוצרת, התקשרה אליי ואמרתי לה את אותו דבר אמרתי, אין לי עבודות חדשות, לא יהיו לי עבודות חדשות כרגע אני לא רואה אופק לדבר הזה. יש לי הרבה, יש לי המון עבודות ישנות שלא הוצגו אף פעם, שגם לא שיתפתי, זאת אומרת יש לי כמויות חומרים, את יכולה להשתמש בזה. ואז הציגה את הדמעות בסוף שזה כן התחבר, אבל זה לא נעשה אחרי .לאט לאט כן חזרתי לעבוד, לא דברים חדשים, לא דברים שיש להם איזה שהיא משמעות לגבי
נוי
.לא נוגעת ישירות גם בנושא
דניאלה
. לא כי אני לא יודעת איך כי אני לא כי אני לא יודעת איך אני לא יודעת איך להביא את זה. אני חושבת שזה שכשאתה כל כך גם קרוב ליצירה שלך, אז. אז כמעט כאילו מסוכן באיזה שהוא אופן. וגם כי אני לא יודעת אם אפשר לא להכניס אותם אחר כך. אבל גם כי יש לי המון עוקבים והמון קולגות מכל העולם. ויש לי איזה שהוא חשש כאילו. להתבטא או להגיד כבר כל כך? חטפתי המון.
נוי
.חייבת להגיד שאנחנו מדברות על זה הרבה, שאנחנו בזירה בינלאומית, גם יוצרות זה גם קליקה קטנה גדולה, צורפות עכשווית ויש המון קרבה. והקהילה הישראלית של מעצבים עכשוויים היא מדהימה והיא חלק מהקהילה הבינלאומית ותמיד הרגשנו ככה וכן, אבל יש תחושות גם לא נעימות בעקבות השביעי מקולגות וחברים
דניאלה
נכון, בטלו לי תערוכה ביטלו לי הרצאה שהייתי צריכה לעשות באיזה בית ספר. וכן אז יש שם איזה שהוא קושי לגעת בזה. אז כן. אז כל הדברים האלה הם כביכול לא אמורים להשפיע, אבל הם משפיעים מאוד על היצירה. היום אני כן חזרתי לעבוד. לא באותה חדווה. זאת אומרת אם אני חושבת שהיה משהו שאפיין אותי מאוד לפני זה החדוות יצירה שלי שאני ממש אוהבת אבל אבל זה לא חזר באותו באותו אופן. אבל לאט לאט
נוי
.אני בטוחה כאילו מהר מהר זה נראה
דניאלה
.שנתיים לא יודע. נכון הכול יחסי בסדר זה גם טוב לעצור לפעמים ולהתבונן על מה שעשית לפעמים זה מבהיל אתה אומר וואי אולי אולי זה נגמר אולי לא יחזור הקסם הזה
נוי
.והחרדה הזאת שזהו נגמר הבאר, התייבשה של היצירה
דניאלה
.הזאת מאז הלימודים כל כמה זמן. הזאת לך זה
נוי
.לפני כל קול קורא ולפני כל תערוכה של
דניאלה
.רגע, הנה
נוי
?רגע, מה נעשה
דניאלה
מה נקרא כן? אז נכון? אז כן, אז זה גם קורה עכשיו. זה המון דברים שמלווים יוצר גם בלי גם בלי סיטואציות מאוד מורכבות. אני חושבת שכולם חווים את הגלים האלה שהם באים והולכים. צריך היום אני כבר אחרי כמה 15 שנה כמה זמן
נוי
.אנחנו כבר
דניאלה
.עוזרים שאנחנו עושות את זה אז, אז אני כבר יודעת לנשום לתוך זבל ולהגיד. זה יבוא ויבוא שינוי ויבוא אחר ואולי לא יהיה קל, אבל זה יבוא ולהיבהל פחות- נגיד
נוי
.תודה רבה דניאלה
דניאלה
.בשמחה תודה רבה דני היה כיף גם לי
