נוי
דניאל צ'למינסקי צורפת בין תחומית למעלה משלושה עשורים, בוגרת לימודי מדעים ועיצוב, צורפת ומלאכות יד מסורתיות, בעלת תואר ראשון במדעי החיים, האוניברסיטה העברית ותואר שני בעיצוב משולב. מהמכון הטכנולוגי עוסקת בצורפות עכשווית מבוססת מחקר, צורפת מתכות בטכניקות קלאסיות בשילוב מגוון חומרים שלום דניה. אז נורא נורא נחמד שאת פה ואני רוצה ככה להתחיל בשאלה די כללית אבל ספציפית לך אני מניחה למה תכשיטים זאת אומרת, למה ואיך בחרת מדיום או בשדה הזה כתחום העבודה והיצירה שלך
דניה
בשנת 86 אני מסיימת את התואר הראשון שלי בביולוגיה ובעצם מבינה שזה ביולוגיה. זה לא מקצוע. ובאותו זמן של תהיות אני פוגשת את הספר המדהים הזה, דה ניו ג'ולרי. וממש חוטפת טלטלה. נדהמתי. מהגישה הדמוקרטית הזאת לחומרים לחומריות. לענידה. וזהו נרשמתי ללימודי צורפות
נוי
?אז באמת השתמשת במילה חומרים ואני חושבת שכשרואים עבודות שלך. חומר זה בין הדבר הראשון שעובר ושמסקרן ושמושך גם שיש הרבה מסתורין סביב החומרים שלך מה הם, איך הם הגיעו? איך את עושה אותם רוקחת אותם. אבל איך באמת מכן ללמוד עיצוב וצרופות קלאסים הגעת פתאום לעבודה עם חומרים שרק נפרוט את הרשימה שזה עץ, מגוון פולימרי, צמחייה+ חומרים אורגנים, חומרים מתכלים. איך באמת הגעת לעבוד
דניה
. קודם כל, תכשיטים זה אחד. הצורות הבעה. והתקשורת בין בני אדם, והסימון של הזהות שלהם, בתור יחידים ובתוך חברה הכי ותיקות שקיימים יש ממצאים לפני 1 60,000 שנים. של שרידים של תכשיטים שעשויים מחומרים אורגנים, צדפים ושיניים. ועצמות ונוצות, ומה לא? אז גם הדבר הזה אני אני. מהתחלת היצירה שלי לא רואה כל כך את. באמת במהות, לא רואה את ההבדל בין שימוש במתכת. לשימוש בחומרים אחרים. בגלל שבמשך 15 שנה ראשונות של הקריירה שלי, אני עשיתי תכשיטים קלאסיים, עשיתי המון טבע ותכשיטים לחתונות
נוי
תכשיטים מסחריים מה שרוב האנשים מכירים
דניה
פשוט נאלצתי לעסוק במה שנחשב. בחומרים, אצילים או קלאסיים, שזה מתכות ואבני חן. כשחושבים על הדבר הזה. שהמילה ג'ולרי באנגלית היא בעצם המקור שלה. זה ג'ואל שזה אבן חן. באמת ממקד את הדבר שתכשיטים ממתכת הדבר העיקרי שלהם היה לשאת את אבני החן. והמתכת בעצם משמשת את החומריות האחרת. לכן זה היה לי מאוד מאוד טבעי. לעבור. משיבוץ של אבנים, סו קולד יקרות וזה, דרך אגב, כשהייתה לי חנות ודיברתי המון עם אנשים והיו לי הרבה קליינטים, הדבר הזה של מה זה אבן יקרה? אני אני ממש הרגשתי כל פעם שאני שמה דגש על זה שזה לא הדבר של אבן יקרה אלא זה אבן צבעונית. לעומת יהלומים כי כבר שם אפשר להבין. שלחומרים יש את הפוליטיקה שלהם. מי החליט כאילו? ממתי החליטו שחומר הוא יותר יקר או יותר נחשב או יותר
נוי
איפה נמצא הערך שלו בעצם?
דניה
אז כשחושבים על הצורת מחשבה הזאת בעצם, אין שום הבדל בין לשבץ בחנות התעסקתי עם חומרים כאלה, אבל מרגע שהחלטתי לעבור לעשות צורפות אומנותית עכשווית. ירדו המגבלות האלה ויכולתי פשוט להתעסק עם כל חומר שהוא וברגע שאני גם יש את הפוליטיזציה של החומרים אבל גם יש את המשמעות של חומרים. ודרך השימוש בחומרים אפשר להעביר רעיון או לעשות רפרנס להיסטוריה של התכשיט, וזה בעצם מה שאני עושה בבחירה של החומרים שלי
נוי
אז בדיוק השאלה הזאת של איך את בוחרת את החומרים
דניה
לפעמים אני מוצאת לפעמים אני מסתובבת בים ואני מוצאת כל מיני והם הולכים ונאספים בסטודיו ולפעמים אולי ברוב המקרים אני. מתחילה מקונספט וברגע שיש לי איזה שהוא רעיון מתחילה לפתח אותו. אני מתחילה בעצם לחשוב איך חומר יכול גם לדבר את הרעיון
נוי
זאת אומרת שלא תמיד החומר הוא הקונספט לפעמים הוא. המדיום שמוביל את המסר זאת אומרת, הדבר שנותן את הקונטקסט, אבל לא תמיד העבודה היא נגיד עבודה רק חומרית זאת אומרת שהפלא החומרי במרכז והוא מקדימה
דניה
בעבודה שלי, החומר, הוא אף פעם לא הקונספט בעבודה שלי. החומר הוא לא המטרה הוא הדרך. הוא חלק מהתהליך של של הקונספט ושל הרעיון. אני יכולה לתת דוגמאות שלפעמים הם מאוד אינטואיטיביות. בעצם הם תמיד אינטואיטיביות, כי בתערוכה. הסולו השלישית שלי לפני ב2020 בעצם רציתי לדבר על הגירה. וחשבתי איך הצברים הצבר נחשב. הצמח נחשב גם בתרבות הישראלית וגם בתרבות המקסיקנית. אני נולדתי במקסיקו ומשם היא באה ופתאום ראיתי את ההקשר בין המשמעות התרבותית של שתי התרבויות האלה. לאותו צמח הייתה מאוד דומה. וקודם כל זה הפליא אותי מאוד ודרך זה דרך הדיבור והשימוש בחומר עצמו. יכולתי לדבר על על הקוצים שלו ועל המאפיינים שלו שמאפשרים את הגירתו בעצם ממקסיקו, לאגן הים התיכון ולישראל בתוך הדבר הזה
נוי
אז אני רוצה באמת להיזכר בעוד תערוכת יחיד שלך תערוכה מרהיבה in process מ2015, שהוצגה בגלריה, פריסקופ והצגת מיצב למעשה של סיכות הנבטה. זה היה מבנים צורפותיים, צורפות קלאסית, צורפות יפיפיה ששימשו כמו צלחות פטרי, כמו בתי גידול קטנים, להנבטת זרעים, זרעי שעועית, נכון? ובאמת אחד הדברים מדהימים זה שהתכשיט גדל, משתנה, מתפתח. בתהליך ההנבטה אל תוך המבנה הצורפותי אל תוך החלל הזה שיצרת לו ובאמתאת עובדת עם חומרים אורגנים שיש להם חוקים משלהם, קצב משלהם, אין לנו בכלל שליטה כמו על הטבע. מקודם סיפרת על כמה שתכשיטים וקיימים באמת מקדמת דנא משחר האנושות מהתקופה פרה היסטורית כבר יש תיעוד של תכשיטים. אז המושג הזה של קביעות ונצחיות קיים בזה. זאת אומרת זה הסיבה שתכשיטים עוברים בירושה התכשיטים, אנחנו מעניקים אותם באירועים. כי הם מדברים על המשכיות, על משהו שלא משנה מה הוא יהיה איתנו זה סיבה גם שהוא אובייקט מאוד רגשי ופתאום את מדברת על משהו שיש לו פרק זמן מאוד מוגבל, קצר יותר או- זה סובייקטיבי, אבל הוא לא כאן לנצח ואת מאדירה את זה או את נותנת לנו איזה הזדמנות להסתכל על זה אז האם זה מתחבר או אולי מתנגד לתפיסה הזאת?
דניה
אני לא בטוחה. שזה שאנחנו נותנים משמעות לתכשיטים קשורה לנצחיות שלהם לא בטוחה. כשאני חושבת על זה. שבמשך ההיסטוריה של התכשיטים התיכו ומתיכים תכשיטים התכתי תכשיטים של קולגות שלי לצערי הרב שמרתי מה שיכולתי, אבל
נוי
בעצם פעולת מיחזור
דניה
בפעולת מחזור של צורפים אז אז זה נותן איזה שהיא. רגע של מחשבה על באמת מה זה הנצחיות של התכשיט הקלאסי ממתכת ואבני חן כשבחרתי לעשות את המיצג אז שבו גידלתי את את הצמחים אני אני באמת זה רגע של מחשבה על הנצחיות לא כל כך של התכשיט, שלנו ובאמת מה אנחנו משאירים פה ועל מעגל החיים? התכשיט כל כך קשור אליו כי הוא באמת ניתן בהזדמנויות כאלה של ימי הולדת ושל נישואים. וכשחושבים על זה, גם בתרבויות פרה היסטוריות אנשים נקברו. עם מה עם התכשיטים שלהם, וזאת העדות שנשארה לדבר עצמו. אני איפשהו כל הזמן על הרצף הזה של. באמת מה נצחי מה לא נצחי מה יקר מה לא יקר מה? המתכת לעומת חומרים אחרים, ואני חושבת שבתערוכה הזאת בצורה של מייצג גדל ומתפתח. דיברתי על זה, היו תכשיטים אחרים שממש עיצבתי בין זכוכיות של שעונים עלי כותרת של פרגים או צמחים אחרים ונתתי לזמן לעשות את את ההירקבות ואת . השינוי. ואפרופו השאלה הזאת של. מה אני יודעת שיהיה עם הזמן אני לא יודעת
נוי
כמה שליטה יש על התהליך?
דניה
לגמרי זה שחרור של התהליך, שחרור של השליטה. שאני עושה אותו בכל מיני צורות אני עושה אותו גם בבחירת החומריות אבל אני עושה אותו גם בצורה בתהליך שאני עושה כי כבר בתערוכה הראשונה של המיצב של הטבעות עץ שעשיתי. קבעתי תאריך לתערוכה. לא היה לי מושג בכלל ואני הולכת לעשות וכשגזמתי את העץ שלי בגינה בסביבות ספטמבר שאני עושה כל שנה. פתאום ראיתי את הגידמי עצים גזמי עצים האלה והם נראו לי ממש קדמים והחלטתי שאני פשוט מתחילה לתקן כל יחידה עכשיו. אז התחלתי תהליך שהוא בעצם שחרור של כל מה שעשיתי עד אז בצורפות הקלאסית שלי שזה. לא לדעת מה יהיה בסוף להתייחס, לדבר ליחידה בצורה אינטואיטיבית, בלי סקיצות. גם כן הכללים האלה שאני מתחילה לעשות ,להחליט שכל יום אני עושה 3 יחידות. וייצא מה שיצא, ורק אחרי 240 טבעות. שזה- פחות או יותר הזמן שגם נתן לי לעשות קטלוג ולהתארגן לתערוכה כי יכולתי להמשיך הלאה. זאת אומרת זה מין כניסה למין, תהליך זרימה שיכול מבחינתי להימשך. לנצח כן, ואני עוצרת אותו באיזשהו שלב בצורה מאוד מלאכותית, אבל הוא משחרר אותי לגמרי מהעבודה המאוד מאוד מדוייקת של הטבעת הכי קטנה שצריכה להתייחס לאצבע ושמדובר על קוטר של מילימטר לפה מילימטר לפה. לגמרי שחרור טוטאלי מהדבר הזה וזה דבר שאני משחקת איתו מתערוכה לתערוכה. איך אני משחררת את הגבולות? הראשונים היו הטבעות עץ, אחר כך באמת בתערוכה הזאת שגידלתי את הצמחים זה היה שחרור טוטאלי ומפחיד. עשיתי ניסיונות בסטודיו במשך כמה חודשים של איך זה איך זה יגדל ועל איזה מצע אני אעשה את זה. אבל שום דבר לא דומה בסוף לשמונה מטר. בגלריה שאין לי בדיוק את התנאים אם עשיתי את זה בינואר והגעתי לגלריה באפריל בדיוק אור. אז כן, זה משחק שאני עושה עם עצמי, של של הגבולות. איפה הגבולות שלי
נוי
אני רוצה להתייחס למשהו שאולי הוא דיסוננס עבור. אנשים והתפיסה שלהם על מה הוא תכשיט שאנחנו באמת מדברות על תכשיטים. שחלקם מיועדים להיות בגלריה במוזאונים בחללים לתצוגה לא בהכרח תכשיטים שנענדים, על אף שהפונקציה ברורה וקיימת את מעצבת טבעות סיכות הכול עם מנגנונים עובדים וקיימים מתוחכמים ושעשויים מאוד טוב. אבל האם מבחינתך תכשיטים שלך ותכשיטים באופן כללי צריכים להיות על הגוף? גם התכשיטים האומנותיים, מן הסתם, או האם באמת? חלל הגלריסטי הוא הוא הבמה, הוא הפלטפורמה עבורם
דניה
אז גם כאן יש מנעד. כן, זה לא שחור לבן, ברור שהתכשיטים על הגוף מקבלים עוד משמעות. אב, אנחנו אנשים יוצרים ואנחנו רוצים את הבמות. ומה שאני עושה בתצוגות שלי זה דווקא חושבת איך אני מוציאה אותם מהויטרינה הם כן בתצוגה אבל הם מחוץ לויטרינה. והאמת היא שאנשים בתערוכה הראשונה שלי של הטבעות. עשיתי סרטון וידאו של אנשים שהגיעו לגלריה ופשוט הכניסו את הידיים שלי לתוך
נוי
המיצג המוזאלית של לא בדיוק
דניה
אז לא לגעת. אז כן, דווקא כן לגעת. ולהוציא את זה מחוץ לזכוכית, וגם כשאני משתמשת בחומרים הכביכול לא קלאסיים האלה אני לא פותרת את עצמי מבאמת . craftsmanship באומנות שהמלאכת היעד. שדבר צריך לעשות כמו שצריך. והמנגנון צריך לעבוד. והוא התכשיט מבחינתי בהבנה שלי. התכשיט העכשווי הוא מתייחס גוף הן בגודל שלו והוא לא יכול להיות משהו שדוקר אותנו, ואם כן זה אולי
נוי
קונספטואלית
דניה
קונספטואלי הדבר, אבל אבל הדברים צריכים להיות פתורים ועשויים היטב
נוי
מקודם, נגעת בזה באמת. בטבעות עץ שראית בהם כמו גדמים והתייחסת אליהם כמו לגוף שצריך לאחות לפתור, לטפל, לרפא. אני חושבת שאחת שאחד האלמנטים המעניינים. בחלק התכשיטים שלך זה לפעמים שהתכשיט הוא גם הגוף זאת אומרת תכשיט יכול להיענד על גוף אבל יש כבר גוף שכלול בתוך התכשיט, בין אם זה באמת הנבטים או או אלמנטים אורגנים. העבודות לב של התערובת פולימרים. בעצם זה שהם יכולים עוד להיענד על גוף זה איזה שהוא ערך מוסף. אבל באמת השאלה האם כבר בתהליך היצירה את כבר חושבת על הגוף על גוף ספציפי או על מיקום בגוף? שאליו הדברים צריכים הוא אמורים להיות. זאת אומרת, זה במה בפני עצמה, גוף האדם
דניה
לא אני לא. אני מתחילה תהליך מאוד מאוד אינטואיטיבי, אבל הוא כן מתחיל בתור תבשיט כי בגדמים האלה של העץ גזמי עץ האלה. הדבר הראשון שעשיתי זה לקדוח אותם זה היה מין תהליכי את כולם קדחתי. לצורה של טבעת אז כן, הם התייחסו לגוף לאיבר מסוים. בגוף אבל באמת ההבנה של מה שעשיתי זה נוחת אחרי שאני איך שהוא מצליחה לצאת מהפלואו הזה מהזרימה הזאת ולראות את הקבוצה הזאת זה אפילו וואו בשבילי אני לא לא עוצרת כל כך בדרך
נוי
צריך פרספקטיבה שניה של מרחק, של זמן מהדבר עצמו
דניה
כן של מה שעשיתי, והרבה פעמים באמת אני, אני בעצמי מתפלאת באמת מהכמה הדברים הופכים להיות באמת למשהו אני עושה האנשה של החומר והדבר הופך להיות כמעט נושם. באמת כן
נוי
תרתי משמע כשצריך זה חומר חי זה אורגניזם ממש
דניה
ואולי הרקע שלי בביולוגיה. אני חשבתי שכולם חושבים ככה ומסתבר עם הזמן שמסתובב. לא, כי כשהם עשיתי את. הלבבות האלה, ורציתי לדבר בעצם על הדם שנשפך פה שנשפך במקסיקו. ורציתי דרך החומר לבטא את הדבר הזה, פתאום הבנתי שהחלודה. היא מאותה משפחה כמו הדם שלנו שמתחמצנת, וכמו שההמוגלובין בדם משמש לחימצון וזו הסיבה שצבעתי אותם עם. עם אבקת חלודה ונדהמתי לאיזו צבעוניות. האפקט הזה נתן, וזה לא תמיד ברור כשמישהו צופה בדבר, אולי צריך קצת רקע אבל אני חושבת שבעצם התוצאה יש את. הדבר וההבנה של למה בחרתי בחומר הספציפי הזה יכולה להיות עוד נדבך בהבנה. אבל לא בהכרח הכרחי
נוי
אני גם חושבת שזה בדיוק נקודה שמקודם ציינת שלהיות במקום של עיצוב תכשיר אומנותיים שכביכול אין בו חוקים ויש בו חופש מוחלט. אבל לכל דבר יש משמעות. אנחנו עדיין משחקים בתוך עולם שהוא תקשורת חזותית שהוא אקספרסיבי, שהוא מפעיל, שיש בו גם נחשקות מסוימת עדיין, אבל הידע הקלאסי שיש לך באמת בתכשיטים זאת אומרת חלודה זה אימת צורפים. נאמר גם בכלי עבודה, גם בתכשיטים עצמם. היא גם חומר, יש לה אסתטיקה מסויימת, יש לה פונקציה מסוימת, ופתאום היכולת לזהות אותה לא כדבר שלילי, אלא כאלמנט עיצובי או אסתטי זה נראה לי רק באמת במקום גם של השחרור, שחרור הקונספטואלי והאומנותי. אבל זה גם גורם לחשוב בעצם, מה החומר מבטא שאולי המתכת לבד לא מצליחה? זאת אומרת שכן המשיכה כל פעם לשילוב הזה, לחזור אליו, לפתח אותו, להמציא חומר. כל פעם עולה מחדש ביצירה שלך
דניה
כן, אני חושבת שהחומריות היא כל כך טעונה במשמעות. שאני לא יודעת כששמעתי את השאלה הזאת חשבתי וואו באמת מה זה לא קיצור דרך אבל זה לא? כי כי גם למתכת יש את המשמעות שלה. אבל וזה לא במקום וזה לא אחד על חשבון השני זה משלים זה מין אולי קולאז' או אסמבלז' שאתה עושה של משמעויות
נוי
הצורפות, למעשה הצורפות לא מתייחסת רק למתכת אלא היא לצרוף דברים. חיבור
דניה
המילה הזאת בעברית, היא מילה נהדרת וכל כך מתארת באמת, בטח את העבודה שלי
נוי
אז איך באמת מתמודדים אבל עם אתגרים טכניים שחומרים אלטרנטיבים מייצרים שהם לא מתנהלים כמו שאנחנו רוצים שהם יתנהלו. יש טעויות, יש הרבה טעויות מבורכות אבל טעויות קטסטרופליות
דניה
.המון ניסיונות בסטודיו, שלא תמיד פותרים את. הדבר שקורה עם הזמן. והלמידה של מה שקורה עם הזמן אני יכולה לחשוב אולי על הדוגמה כשהתחלתי לעבוד עם האפוקסי. הוא מאוד, הוא ביציקות הראשונות, השקיפות שלו מאוד משכה אותי ובעצם זה מה שרציתי אבל עם הזמן הוא מצהיב וזאת צרה צרורה, אבל כשהבנתי שהוא מצהיב בסדרה מאוד גדולה שעשיתי למכירה במוזיאון לעיצוב בניו יורק השתמשתי בהצהבה הזאת במובן הזה. ששילבתי אותו עם זהב. ואז אחד השלים את השני
נוי
הדבר החיובי שמחזק דווקא
דניה
לגמרי חלק מהצבעוניות של הדבר כן
נוי
דרך ההסתכלות על התכשיטים שלך. את יותר מעצבת או יותר אמנית, אם בכלל יש חלוקה בשדה המיוחד הזה שלנו בין שני הדברים
דניה
השדה המיוחד שלנו עם הזמן אני רק מבינה כמה הוא. עמוק וכולל ולא נופל לקטגוריה הזאת. אני חושבת שהקטגוריה הזאת היא פוליטית לגמרי. כי כשחושבים על תכשיטים. בעצם הם מסווגים כאמנות שימושית
נוי
או דקורטיבית
דניה
.עכשיו תכשיטים הם התפקיד שלהם הוא לא זה התכשיט שלהם, הוא לא דקורציה. כשמסתכלים על ההיסטוריה של ההבעה האמנותית הזאת. מבינים שדווקא הסימון והמשמעות הם הפונקציה האמיתית של התכשיט, ולכן אם הולכים לפי המחשבה הזאת זו צורת אומנות פר אקסלנס. ואז אתה שואל את עצמך. ובכל זאת, איך זה יכול להיות? שהתכשיט ממשיך להיחשב ולא רק אני חושבת. גדולות ממני חושבות ככה. שבעצם זה קשור לפוליטיקה זה קשור לתכשיט שפונה לנשים? נשים הן אלה שעונדות אותה, את התכשיטים וגברים הם אלה שבדרך כלל קונים את התכשיטים האלה. ולכן יש את הפחתת הערך של הדבר לדבר נשי שלא יהיה
נוי
דניאל צ'למינסקי צורפת בין תחומית למעלה משלושה עשורים, בוגרת לימודי מדעים ועיצוב, צורפת ומלאכות יד מסורתיות, בעלת תואר ראשון במדעי החיים, האוניברסיטה העברית ותואר שני בעיצוב משולב. מהמכון הטכנולוגי עוסקת בצורפות עכשווית מבוססת מחקר, צורפת מתכות בטכניקות קלאסיות בשילוב מגוון חומרים שלום דניה. אז נורא נורא נחמד שאת פה ואני רוצה ככה להתחיל בשאלה די כללית אבל ספציפית לך אני מניחה למה תכשיטים זאת אומרת, למה ואיך בחרת מדיום או בשדה הזה כתחום העבודה והיצירה שלך
דניה
בשנת 86 אני מסיימת את התואר הראשון שלי בביולוגיה ובעצם מבינה שזה ביולוגיה. זה לא מקצוע. ובאותו זמן של תהיות אני פוגשת את הספר המדהים הזה, דה ניו ג'ולרי. וממש חוטפת טלטלה. נדהמתי. מהגישה הדמוקרטית הזאת לחומרים לחומריות. לענידה. וזהו נרשמתי ללימודי צורפות
נוי
אז באמת השתמשת במילה חומרים ואני חושבת שכשרואים עבודות שלך. חומר זה בין הדבר הראשון שעובר ושמסקרן ושמושך גם שיש הרבה מסתורין סביב החומרים שלך מה הם, איך הם הגיעו? איך את עושה אותם רוקחת אותם. אבל איך באמת מכן ללמוד עיצוב וצרופות קלאסים הגעת פתאום לעבודה עם חומרים שרק נפרוט את הרשימה שזה עץ, מגוון פולימרי, צמחייה+ חומרים אורגנים, חומרים מתכלים. איך באמת הגעת לעבוד
דניה
קודם כל, תכשיטים זה אחד. הצורות הבעה. והתקשורת בין בני אדם, והסימון של הזהות שלהם, בתור יחידים ובתוך חברה הכי ותיקות שקיימים יש ממצאים לפני 1 60,000 שנים. של שרידים של תכשיטים שעשויים מחומרים אורגנים, צדפים ושיניים. ועצמות ונוצות, ומה לא? אז גם הדבר הזה אני אני. מהתחלת היצירה שלי לא רואה כל כך את. באמת במהות, לא רואה את ההבדל בין שימוש במתכת. לשימוש בחומרים אחרים. בגלל שבמשך 15 שנה ראשונות של הקריירה שלי, אני עשיתי תכשיטים קלאסיים, עשיתי המון טבע ותכשיטים לחתונות
נוי
תכשיטים מסחריים מה שרוב האנשים מכירים
דניה
פשוט נאלצתי לעסוק במה שנחשב. בחומרים, אצילים או קלאסיים, שזה מתכות ואבני חן. כשחושבים על הדבר הזה. שהמילה ג'ולרי באנגלית היא בעצם המקור שלה. זה ג'ואל שזה אבן חן. באמת ממקד את הדבר שתכשיטים ממתכת הדבר העיקרי שלהם היה לשאת את אבני החן. והמתכת בעצם משמשת את החומריות האחרת. לכן זה היה לי מאוד מאוד טבעי. לעבור. משיבוץ של אבנים, סו קולד יקרות וזה, דרך אגב, כשהייתה לי חנות ודיברתי המון עם אנשים והיו לי הרבה קליינטים, הדבר הזה של מה זה אבן יקרה? אני אני ממש הרגשתי כל פעם שאני שמה דגש על זה שזה לא הדבר של אבן יקרה אלא זה אבן צבעונית. לעומת יהלומים כי כבר שם אפשר להבין. שלחומרים יש את הפוליטיקה שלהם. מי החליט כאילו? ממתי החליטו שחומר הוא יותר יקר או יותר נחשב או יותר
נוי
איפה נמצא הערך שלו בעצם
דניה
אז כשחושבים על הצורת מחשבה הזאת בעצם, אין שום הבדל בין לשבץ בחנות התעסקתי עם חומרים כאלה, אבל מרגע שהחלטתי לעבור לעשות צורפות אומנותית עכשווית. ירדו המגבלות האלה ויכולתי פשוט להתעסק עם כל חומר שהוא וברגע שאני גם יש את הפוליטיזציה של החומרים אבל גם יש את המשמעות של חומרים. ודרך השימוש בחומרים אפשר להעביר רעיון או לעשות רפרנס להיסטוריה של התכשיט, וזה בעצם מה שאני עושה בבחירה של החומרים שלי
נוי
אז בדיוק השאלה הזאת של איך את בוחרת את החומרים
דניה
לפעמים אני מוצאת לפעמים אני מסתובבת בים ואני מוצאת כל מיני והם הולכים ונאספים בסטודיו ולפעמים אולי ברוב המקרים אני. מתחילה מקונספט וברגע שיש לי איזה שהוא רעיון מתחילה לפתח אותו. אני מתחילה בעצם לחשוב איך חומר יכול גם לדבר את הרעיון
נוי
זאת אומרת שלא תמיד החומר הוא הקונספט לפעמים הוא. המדיום שמוביל את המסר זאת אומרת, הדבר שנותן את הקונטקסט, אבל לא תמיד העבודה היא נגיד עבודה רק חומרית זאת אומרת שהפלא החומרי במרכז והוא מקדימה
דניה
בעבודה שלי, החומר, הוא אף פעם לא הקונספט בעבודה שלי. החומר הוא לא המטרה הוא הדרך. הוא חלק מהתהליך של של הקונספט ושל הרעיון. אני יכולה לתת דוגמאות שלפעמים הם מאוד אינטואיטיביות. בעצם הם תמיד אינטואיטיביות, כי בתערוכה. הסולו השלישית שלי לפני ב2020 בעצם רציתי לדבר על הגירה. וחשבתי איך הצברים הצבר נחשב. הצמח נחשב גם בתרבות הישראלית וגם בתרבות המקסיקנית. אני נולדתי במקסיקו ומשם היא באה ופתאום ראיתי את ההקשר בין המשמעות התרבותית של שתי התרבויות האלה. לאותו צמח הייתה מאוד דומה. וקודם כל זה הפליא אותי מאוד ודרך זה דרך הדיבור והשימוש בחומר עצמו. יכולתי לדבר על על הקוצים שלו ועל המאפיינים שלו שמאפשרים את הגירתו בעצם ממקסיקו, לאגן הים התיכון ולישראל בתוך הדבר הזה
נוי
אז אני רוצה באמת להיזכר בעוד תערוכת יחיד שלך תערוכה מרהיבה in process מ2015, שהוצגה בגלריה, פריסקופ והצגת מיצב למעשה של סיכות הנבטה. זה היה מבנים צורפותיים, צורפות קלאסית, צורפות יפיפיה ששימשו כמו צלחות פטרי, כמו בתי גידול קטנים, להנבטת זרעים, זרעי שעועית, נכון? ובאמת אחד הדברים מדהימים זה שהתכשיט גדל, משתנה, מתפתח. בתהליך ההנבטה אל תוך המבנה הצורפותי אל תוך החלל הזה שיצרת לו ובאמתאת עובדת עם חומרים אורגנים שיש להם חוקים משלהם, קצב משלהם, אין לנו בכלל שליטה כמו על הטבע. מקודם סיפרת על כמה שתכשיטים וקיימים באמת מקדמת דנא משחר האנושות מהתקופה פרה היסטורית כבר יש תיעוד של תכשיטים. אז המושג הזה של קביעות ונצחיות קיים בזה. זאת אומרת זה הסיבה שתכשיטים עוברים בירושה התכשיטים, אנחנו מעניקים אותם באירועים. כי הם מדברים על המשכיות, על משהו שלא משנה מה הוא יהיה איתנו זה סיבה גם שהוא אובייקט מאוד רגשי ופתאום את מדברת על משהו שיש לו פרק זמן מאוד מוגבל, קצר יותר או- זה סובייקטיבי, אבל הוא לא כאן לנצח ואת מאדירה את זה או את נותנת לנו איזה הזדמנות להסתכל על זה אז האם זה מתחבר או אולי מתנגד לתפיסה הזאת?
דניה
.אני לא בטוחה. שזה שאנחנו נותנים משמעות לתכשיטים קשורה לנצחיות שלהם לא בטוחה. כשאני חושבת על זה. שבמשך ההיסטוריה של התכשיטים התיכו ומתיכים תכשיטים התכתי תכשיטים של קולגות שלי לצערי הרב שמרתי מה שיכולתי, אבל
נוי
בעצם פעולת מיחזור
דניה
בפעולת מחזור של צורפים אז אז זה נותן איזה שהיא. רגע של מחשבה על באמת מה זה הנצחיות של התכשיט הקלאסי ממתכת ואבני חן כשבחרתי לעשות את המיצג אז שבו גידלתי את את הצמחים אני אני באמת זה רגע של מחשבה על הנצחיות לא כל כך של התכשיט, שלנו ובאמת מה אנחנו משאירים פה ועל מעגל החיים? התכשיט כל כך קשור אליו כי הוא באמת ניתן בהזדמנויות כאלה של ימי הולדת ושל נישואים. וכשחושבים על זה, גם בתרבויות פרה היסטוריות אנשים נקברו. עם מה עם התכשיטים שלהם, וזאת העדות שנשארה לדבר עצמו. אני איפשהו כל הזמן על הרצף הזה של. באמת מה נצחי מה לא נצחי מה יקר מה לא יקר מה? המתכת לעומת חומרים אחרים, ואני חושבת שבתערוכה הזאת בצורה של מייצג גדל ומתפתח. דיברתי על זה, היו תכשיטים אחרים שממש עיצבתי בין זכוכיות של שעונים עלי כותרת של פרגים או צמחים אחרים ונתתי לזמן לעשות את את ההירקבות ואת . השינוי. ואפרופו השאלה הזאת של. מה אני יודעת שיהיה עם הזמן אני לא יודעת
נוי
.כמה שליטה יש על התהליך
דניה
לגמרי זה שחרור של התהליך, שחרור של השליטה. שאני עושה אותו בכל מיני צורות אני עושה אותו גם בבחירת החומריות אבל אני עושה אותו גם בצורה בתהליך שאני עושה כי כבר בתערוכה הראשונה של המיצב של הטבעות עץ שעשיתי. קבעתי תאריך לתערוכה. לא היה לי מושג בכלל ואני הולכת לעשות וכשגזמתי את העץ שלי בגינה בסביבות ספטמבר שאני עושה כל שנה. פתאום ראיתי את הגידמי עצים גזמי עצים האלה והם נראו לי ממש קדמים והחלטתי שאני פשוט מתחילה לתקן כל יחידה עכשיו. אז התחלתי תהליך שהוא בעצם שחרור של כל מה שעשיתי עד אז בצורפות הקלאסית שלי שזה. לא לדעת מה יהיה בסוף להתייחס, לדבר ליחידה בצורה אינטואיטיבית, בלי סקיצות. גם כן הכללים האלה שאני מתחילה לעשות ,להחליט שכל יום אני עושה 3 יחידות. וייצא מה שיצא, ורק אחרי 240 טבעות. שזה- פחות או יותר הזמן שגם נתן לי לעשות קטלוג ולהתארגן לתערוכה כי יכולתי להמשיך הלאה. זאת אומרת זה מין כניסה למין, תהליך זרימה שיכול מבחינתי להימשך. לנצח כן, ואני עוצרת אותו באיזשהו שלב בצורה מאוד מלאכותית, אבל הוא משחרר אותי לגמרי מהעבודה המאוד מאוד מדוייקת של הטבעת הכי קטנה שצריכה להתייחס לאצבע ושמדובר על קוטר של מילימטר לפה מילימטר לפה. לגמרי שחרור טוטאלי מהדבר הזה וזה דבר שאני משחקת איתו מתערוכה לתערוכה. איך אני משחררת את הגבולות? הראשונים היו הטבעות עץ, אחר כך באמת בתערוכה הזאת שגידלתי את הצמחים זה היה שחרור טוטאלי ומפחיד. עשיתי ניסיונות בסטודיו במשך כמה חודשים של איך זה איך זה יגדל ועל איזה מצע אני אעשה את זה. אבל שום דבר לא דומה בסוף לשמונה מטר. בגלריה שאין לי בדיוק את התנאים אם עשיתי את זה בינואר והגעתי לגלריה באפריל בדיוק אור. אז כן, זה משחק שאני עושה עם עצמי, של של הגבולות. איפה הגבולות שלי
נוי
.אני רוצה להתייחס למשהו שאולי הוא דיסוננס עבור. אנשים והתפיסה שלהם על מה הוא תכשיט שאנחנו באמת מדברות על תכשיטים. שחלקם מיועדים להיות בגלריה במוזאונים בחללים לתצוגה לא בהכרח תכשיטים שנענדים, על אף שהפונקציה ברורה וקיימת את מעצבת טבעות סיכות הכול עם מנגנונים עובדים וקיימים מתוחכמים ושעשויים מאוד טוב. אבל האם מבחינתך תכשיטים שלך ותכשיטים באופן כללי צריכים להיות על הגוף? גם התכשיטים האומנותיים, מן הסתם, או האם באמת? חלל הגלריסטי הוא הוא הבמה, הוא הפלטפורמה עבורם
דניה
אז גם כאן יש מנעד. כן, זה לא שחור לבן, ברור שהתכשיטים על הגוף מקבלים עוד משמעות. אב, אנחנו אנשים יוצרים ואנחנו רוצים את הבמות. ומה שאני עושה בתצוגות שלי זה דווקא חושבת איך אני מוציאה אותם מהויטרינה הם כן בתצוגה אבל הם מחוץ לויטרינה. והאמת היא שאנשים בתערוכה הראשונה שלי של הטבעות. עשיתי סרטון וידאו של אנשים שהגיעו לגלריה ופשוט הכניסו את הידיים שלי לתוך
נוי
המיצג המוזאלית של לא בדיוק
דניה
אז לא לגעת אז כן, דווקא כן לגעת. ולהוציא את זה מחוץ לזכוכית, וגם כשאני משתמשת בחומרים הכביכול לא קלאסיים האלה אני לא פותרת את עצמי מבאמת . craftsmanshipבאומנות שהמלאכת היעד. שדבר צריך לעשות כמו שצריך. והמנגנון צריך לעבוד. והוא התכשיט מבחינתי בהבנה שלי. התכשיט העכשווי הוא מתייחס גוף הן בגודל שלו והוא לא יכול להיות משהו שדוקר אותנו, ואם כן זה אולי
נוי
קונספטואלית
דניה
קונספטואלי הדבר, אבל אבל הדברים צריכים להיות פתורים ועשויים היטב
נוי
מקודם, נגעת בזה באמת. בטבעות עץ שראית בהם כמו גדמים והתייחסת אליהם כמו לגוף שצריך לאחות לפתור, לטפל, לרפא. אני חושבת שאחת שאחד האלמנטים המעניינים. בחלק התכשיטים שלך זה לפעמים שהתכשיט הוא גם הגוף זאת אומרת תכשיט יכול להיענד על גוף אבל יש כבר גוף שכלול בתוך התכשיט, בין אם זה באמת הנבטים או או אלמנטים אורגנים. העבודות לב של התערובת פולימרים. בעצם זה שהם יכולים עוד להיענד על גוף זה איזה שהוא ערך מוסף. אבל באמת השאלה האם כבר בתהליך היצירה את כבר חושבת על הגוף על גוף ספציפי או על מיקום בגוף? שאליו הדברים צריכים הוא אמורים להיות. זאת אומרת, זה במה בפני עצמה, גוף האדם
דניה
לא אני לא. אני מתחילה תהליך מאוד מאוד אינטואיטיבי, אבל הוא כן מתחיל בתור תבשיט כי בגדמים האלה של העץ גזמי עץ האלה. הדבר הראשון שעשיתי זה לקדוח אותם זה היה מין תהליכי את כולם קדחתי. לצורה של טבעת אז כן, הם התייחסו לגוף לאיבר מסוים. בגוף אבל באמת ההבנה של מה שעשיתי זה נוחת אחרי שאני איך שהוא מצליחה לצאת מהפלואו הזה מהזרימה הזאת ולראות את הקבוצה הזאת זה אפילו וואו בשבילי אני לא לא עוצרת כל כך בדרך
נוי
צריך פרספקטיבה שניה של מרחק, של זמן מהדבר עצמו
דניה
כן של מה שעשיתי, והרבה פעמים באמת אני, אני בעצמי מתפלאת באמת מהכמה הדברים הופכים להיות באמת למשהו אני עושה האנשה של החומר והדבר הופך להיות כמעט נושם. באמת כן
נוי
תרתי משמע כשצריך זה חומר חי זה אורגניזם ממש
דניה
ואולי הרקע שלי בביולוגיה. אני חשבתי שכולם חושבים ככה ומסתבר עם הזמן שמסתובב. לא, כי כשהם עשיתי את. הלבבות האלה, ורציתי לדבר בעצם על הדם שנשפך פה שנשפך במקסיקו. ורציתי דרך החומר לבטא את הדבר הזה, פתאום הבנתי שהחלודה. היא מאותה משפחה כמו הדם שלנו שמתחמצנת, וכמו שההמוגלובין בדם משמש לחימצון וזו הסיבה שצבעתי אותם עם. עם אבקת חלודה ונדהמתי לאיזו צבעוניות. האפקט הזה נתן, וזה לא תמיד ברור כשמישהו צופה בדבר, אולי צריך קצת רקע אבל אני חושבת שבעצם התוצאה יש את. הדבר וההבנה של למה בחרתי בחומר הספציפי הזה יכולה להיות עוד נדבך בהבנה. אבל לא בהכרח הכרחי
נוי
אני גם חושבת שזה בדיוק.נקודה שמקודם ציינת שלהיות במקום של עיצוב תכשיר אומנותיים שכביכול אין בו חוקים ויש בו חופש מוחלט. אבל לכל דבר יש משמעות. אנחנו עדיין משחקים בתוך עולם שהוא תקשורת חזותית שהוא אקספרסיבי, שהוא מפעיל, שיש בו גם נחשקות מסוימת עדיין, אבל הידע הקלאסי שיש לך באמת בתכשיטים זאת אומרת חלודה זה אימת צורפים. נאמר גם בכלי עבודה, גם בתכשיטים עצמם. היא גם חומר, יש לה אסתטיקה מסויימת, יש לה פונקציה מסוימת, ופתאום היכולת לזהות אותה לא כדבר שלילי, אלא כאלמנט עיצובי או אסתטי זה נראה לי רק באמת במקום גם של השחרור, שחרור הקונספטואלי והאומנותי. אבל זה גם גורם לחשוב בעצם, מה החומר מבטא שאולי המתכת לבד לא מצליחה? זאת אומרת שכן המשיכה כל פעם לשילוב הזה, לחזור אליו, לפתח אותו, להמציא חומר. כל פעם עולה מחדש ביצירה שלך
דניה
כן, אני חושבת שהחומריות היא כל כך טעונה במשמעות. שאני לא יודעת כששמעתי את השאלה הזאת חשבתי וואו באמת מה זה לא קיצור דרך אבל זה לא? כי כי גם למתכת יש את המשמעות שלה. אבל וזה לא במקום וזה לא אחד על חשבון השני זה משלים זה מין אולי קולאז' או אסמבלז' שאתה עושה של משמעויות
נוי
הצורפות, למעשה הצורפות לא מתייחסת רק למתכת אלא היא לצרוף דברים. חיבור
דניה
.המילה הזאת בעברית, היא מילה נהדרת וכל כך מתארת באמת, בטח את העבודה שלי
נוי
אז איך באמת מתמודדים אבל עם אתגרים טכניים שחומרים אלטרנטיבים מייצרים שהם לא מתנהלים כמו שאנחנו רוצים שהם יתנהלו. יש טעויות, יש הרבה טעויות מבורכות אבל טעויות קטסטרופליות
דניה
.המון ניסיונות בסטודיו, שלא תמיד פותרים את. הדבר שקורה עם הזמן. והלמידה של מה שקורה עם הזמן אני יכולה לחשוב אולי על הדוגמה כשהתחלתי לעבוד עם האפוקסי. הוא מאוד, הוא ביציקות הראשונות, השקיפות שלו מאוד משכה אותי ובעצם זה מה שרציתי אבל עם הזמן הוא מצהיב וזאת צרה צרורה, אבל כשהבנתי שהוא מצהיב בסדרה מאוד גדולה שעשיתי למכירה במוזיאון לעיצוב בניו יורק השתמשתי בהצהבה הזאת במובן הזה. ששילבתי אותו עם זהב. ואז אחד השלים את השני
נוי
הדבר החיובי שמחזק דווקא
דניה
לגמרי חלק מהצבעוניות של הדבר כן
נוי
דרך ההסתכלות על התכשיטים שלך. את יותר מעצבת או יותר אמנית, אם בכלל יש חלוקה בשדה המיוחד הזה שלנו בין שני הדברים
דניה
השדה המיוחד שלנו עם הזמן אני רק מבינה כמה הוא. עמוק וכולל ולא נופל לקטגוריה הזאת. אני חושבת שהקטגוריה הזאת היא פוליטית לגמרי. כי כשחושבים על תכשיטים. בעצם הם מסווגים כאמנות שימושית
נוי
או דקורטיבית
דניה
עכשיו תכשיטים הם התפקיד שלהם הוא לא זה התכשיט שלהם, הוא לא דקורציה. כשמסתכלים על ההיסטוריה של ההבעה האמנותית הזאת. מבינים שדווקא הסימון והמשמעות הם הפונקציה האמיתית של התכשיט, ולכן אם הולכים לפי המחשבה הזאת זו צורת אומנות פר אקסלנס. ואז אתה שואל את עצמך. ובכל זאת, איך זה יכול להיות? שהתכשיט ממשיך להיחשב ולא רק אני חושבת. גדולות ממני חושבות ככה. שבעצם זה קשור לפוליטיקה זה קשור לתכשיט שפונה לנשים? נשים הן אלה שעונדות אותה, את התכשיטים וגברים הם אלה שבדרך כלל קונים את התכשיטים האלה. ולכן יש את הפחתת הערך של הדבר לדבר נשי שלא יהיה
נוי
זה הבניה חברתית כבר זה כבר מעבר לתפיסה
דניה
לגמרי הבניה חברתית ולא הדבר האמיתי. עצמו זה מאוד מצער שנים אני מתלבטת בשאלה של מה אני כותבת. היום כבר אין כרטיסי ביקור אבל אני עוד במאה מהקבוצת האנשים שהסתובבו עם כרטיסי ביקור. יש לי כמה כרטיסי ביקור מכמה תקופות, אז בהתחלה הייתי מעצבת. ואחר כך הייתי אמנית ובסוף. הכל משולב, ואנחנו הרי מדברים על. השאיפה הזאת של. גבולות שיורדים בין תחומים ואני לכן קוראת לעצמי צורפת רב תחומית או בין תחומית, כי אני מבינה בדבר שאני עושה, אבל בעצם הרבה מהתכשיטים האומנותיים הם כאלה הם גם הקונספט וגם המשמעות וגם העשייה של הקראפט או של העיצוב, הרבה זמן חשבתי תראה כן זה נופל לקטגוריה של עיצוב כי אני עובדת על המנגנון של הלבישה אבל אבל זה לא זה הדיפוזיה שם בין ההגדרות האלה הוא מאוד מאוד גדול אז אני לא יודעת בדיוק אם אם בכלל צריך
נוי
מצד שלישי האם באמת צריך את ההגדרות ואולי כל העניין של השדה הזה והייחודיות שלו. תכשיט עכשווי תכשיט אומנותי. זאת אומרת, זה כבר בכותרת. מנטרל את זה, זאת אומרת, הוא בא אפילו אולי להתריס או להתנגד, או לשבור את המחיצות, כי אם אמרנו מקודם זה תכשיט שהוא מוצג בגלריות וגלריות ומוזיאונים מקושרים עם אומנות ואומנות יפה. ופתאום אנחנו כביכול נכנסים לחללים שהדבר. קצת באמת משבש או פותח או לא רוצה להשתמש במילים עם קונוטציה שלילית, אבל הוא בהחלט ממרפק קצת הצידה דברים שנתפסים. לראותם בלבד ורק להתבונן באומנות, ואנחנו פתאום מכניסים אלמנט של ענידה, של שימוש, של להתקרב אל הגוף, לענוד אומנות לא רק להסתכל עליה למוזיאון, להסתכל וללכת הביתה, אלא אפשר באמת לקחת את זה איתך. והאפקט הזה של האומנות שהיא מתקשרת, שהיא תיקשרה אליי כצופה והיא תתקשר תהדהד על הדרך ענידה כן יש שם. אני חושבת שזה אלמנט מאוד מאוד חשוב. את חושבת, אבל שכן, השימוש בחומרים הלא מסורתיים. משנה עוד יותר את ההגדרה. זאת אומרת עצם זה שזה לא תכשיט הסטנדרטי והוא לא קלאסי, לא בגודל, לא בחומריות עוד יותר דוחף את זה להיות יותר אומנות כמו אומנות פלסטית. לא, לא תודה
דניה
.כי. כי השילוב של החומרים האלה לפחות מה שאני עושה בתכשיטים שלי אני עושה אותם במסגרת של הצורפות הקלאסית אני משבצת אותם, ולכן הדיפוזיה בין החומר לצורה שאני עובדת והתהליכים שאני מעבירה את החומרים האלה אני. רוב התכשיטים שאני האלטרנטיביים שאני מוצאת, אני לא אסתיר את את המקור שלהם להפך, אני רוצה שהוא יהיה נוכח כמה שהוא, כמה שפחות להתערב בו
נוי
שיהיה זיהוי, למעשה של החומר
דניה
לגמרי עד כמה שאפשר עד כמה שאפשר, כי לפעמים דווקא השיבוץ שלהם והעירוב של החומרים הוא מתעתע עין וזה מבלבל. ואני דווקא מאוד נהנת מהבלבול הזה כי כי זה נותן רקע של באמת. מחשבה והבנה על. מה המשמעות של החומר ומה שווה ומה לא שווה אני מסתובבת עם התכשיט שאני עונדת עכשיו, שהוא בעצם חתיכת קלקר שמצאתי בים שאני משבצת אותה כמו אבן חן ואנשים פשוט מסתכלים על זה ומחמיאים על זה ולא מבינים בדיוק מה הם רואים. וכשאני אומרת את זה נדהמים.
נוי
כן, זה נראה שיש חשבתי. עצם התפיסה שקלקר יהיה בתוך תכשיט. ושוב יש פה עבודת כסף ופנינים. זאת אומרת המתח הזה בין עולמות שישנו שוב הבנייה גם או תפיסה של מה הוא התכשיט ופתאום יש שבירה או ערעור של הדבר הזה. וקלקר כולנו מכירים ויודעים מה המקור ואיך זה נראה
דניה
והוא נראה ככה בתעשייה וכשהוא בטבע והוא מתגלגל לים הוא עובר שחיקה ותהליכים טבעיים כמו אבנים ועצים וכאלה. ויש איזה קורוזיה של הטבע שעוברת עליו גם והוא כבר מתחיל להיראות משהו אחר. כל התהליך בעצם של, גם של הקונספט וגם של העשייה וגם ותהליך המחשבה של איך ואיך משתמשים בחומרים. ובסוף בדבר הזה של איך צופה עובר את התעתוע הזה ואת המשחקיות הזאת אני חושבת שזה זו בסוף המטרה. לא הייתי רוצה המחשבה הזאת של חינוך אבל אבל יש שם גם את הדבר הזה כאילו אנחנו יש לנו את ההבניות המאוד מאוד מאוד מוגדרות וסגורות של מה נחשב מה לא נחשב וחומריו ודווקא. המשחקיות הזאת, בשילובים שלהם ובהצבה שלהם. ובמקומות לא צפויים בצורה לא צפויה. בסוף נותן את המטרה הזאת של כן להסתכל בצורה אחרת על על מה שסובב אותנו
נוי
?שאלה אחרונה שיש לי מה התכשיט הבא או העבודה בפרויקט הבא
דניה
.אם
נוי
.בכלל יש בראש
דניה
דבר כזה מאז הקורונה חלק מהכללים שאני משחקת איתם זה שאני לא קונה יותר חומרים. זה התחיל כאילוץ כי הכול היה סגור
נוי
.חומרים נדגיש חומרי גלם לצורפות שזה מתכות שמגיעות בצורתן הבסיסית
דניה
.אני לא קונה כלום יש לי סטודיו יותר משלושים שנה, יש לי אוסף של מתכות ש. את יודעת שנשארו מעבודות של חומרים שאספתי. יש מלאי של שמדהים לגלות אותו ולחפש אותו. זה תהליך מדהים . אז כן מצאתי אוספים של הקלקרים כארים האלה שאספתי, חומר מכאן ועד להודעה חדשה. ומן הסתם זה יהיה משהו
נוי
הוא קורא לך, הוא מתחיל לדבר
דניה
.זה מונח זה מונח בסטודיו. התערוכה האחרונה שעשיתי, שהייתה במהלך המלחמה בינואר האחרון, בעצם עשיתי סוג של. הצבת. חדר פלאות. כעוד שלב של המשחקיות שלי ושל הכללים אני התחלתי לפרק את הסדרות. התחלתי לעשות תכשיטים שהם לא בסדרות שזה מאוד מאוד חדש בשבילי. ולהציב אותם. בקונטקסט חדש ואחר מחוץ לסדרה שלהם עם חומריות שאני מוצאת את בסטודיו. חומר שהוא מטופל וחומר שהוא בכלל לא מטופל
נוי
.בדיאלוג אוצרותי מסוים
דניה
.לגמרי, אבל במיוחד. דיאלוג חדש בין התכשיטים שדיברו בעבר במסגרת הסדרתיות שלהם בקונטקסט חדש, וזה כן חושבת שאני הולכת לאיפה שהוא להמשיך עם זה
נוי
אני ממש ממש מחכה לראות תודה רבה דניה
דניה
תודה תודה
נוי
זה הבניה חברתית כבר זה כבר מעבר לתפיסה
דניה
לגמרי הבניה חברתית ולא הדבר האמיתי. עצמו זה מאוד מצער שנים אני מתלבטת בשאלה של מה אני כותבת. היום כבר אין כרטיסי ביקור אבל אני עוד במאה מהקבוצת האנשים שהסתובבו עם כרטיסי ביקור. יש לי כמה כרטיסי ביקור מכמה תקופות, אז בהתחלה הייתי מעצבת. ואחר כך הייתי אמנית ובסוף. הכל משולב, ואנחנו הרי מדברים על. השאיפה הזאת של. גבולות שיורדים בין תחומים ואני לכן קוראת לעצמי צורפת רב תחומית או בין תחומית, כי אני מבינה בדבר שאני עושה, אבל בעצם הרבה מהתכשיטים האומנותיים הם כאלה הם גם הקונספט וגם המשמעות וגם העשייה של הקראפט או של העיצוב, הרבה זמן חשבתי תראה כן זה נופל לקטגוריה של עיצוב כי אני עובדת על המנגנון של הלבישה אבל אבל זה לא זה הדיפוזיה שם בין ההגדרות האלה הוא מאוד מאוד גדול אז אני לא יודעת בדיוק אם אם בכלל צריך
נוי
.מצד שלישי האם באמת צריך את ההגדרות ואולי כל העניין של השדה הזה והייחודיות שלו. תכשיט עכשווי תכשיט אומנותי. זאת אומרת, זה כבר בכותרת. מנטרל את זה, זאת אומרת, הוא בא אפילו אולי להתריס או להתנגד, או לשבור את המחיצות, כי אם אמרנו מקודם זה תכשיט שהוא מוצג בגלריות וגלריות ומוזיאונים מקושרים עם אומנות ואומנות יפה. ופתאום אנחנו כביכול נכנסים לחללים שהדבר. קצת באמת משבש או פותח או לא רוצה להשתמש במילים עם קונוטציה שלילית, אבל הוא בהחלט ממרפק קצת הצידה דברים שנתפסים. לראותם בלבד ורק להתבונן באומנות, ואנחנו פתאום מכניסים אלמנט של ענידה, של שימוש, של להתקרב אל הגוף, לענוד אומנות לא רק להסתכל עליה למוזיאון, להסתכל וללכת הביתה, אלא אפשר באמת לקחת את זה איתך. והאפקט הזה של האומנות שהיא מתקשרת, שהיא תיקשרה אליי כצופה והיא תתקשר תהדהד על הדרך ענידה כן יש שם. אני חושבת שזה אלמנט מאוד מאוד חשוב. את חושבת, אבל שכן, השימוש בחומרים הלא מסורתיים. משנה עוד יותר את ההגדרה. זאת אומרת עצם זה שזה לא תכשיט הסטנדרטי והוא לא קלאסי, לא בגודל, לא בחומריות עוד יותר דוחף את זה להיות יותר אומנות כמו אומנות פלסטית. לא, לא תודה
דניה
.כי. כי השילוב של החומרים האלה לפחות מה שאני עושה בתכשיטים שלי אני עושה אותם במסגרת של הצורפות הקלאסית אני משבצת אותם, ולכן הדיפוזיה בין החומר לצורה שאני עובדת והתהליכים שאני מעבירה את החומרים האלה אני. רוב התכשיטים שאני האלטרנטיביים שאני מוצאת, אני לא אסתיר את את המקור שלהם להפך, אני רוצה שהוא יהיה נוכח כמה שהוא, כמה שפחות להתערב בו
נוי
.שיהיה זיהוי, למעשה של החומר
דניה
.לגמרי עד כמה שאפשר עד כמה שאפשר, כי לפעמים דווקא השיבוץ שלהם והעירוב של החומרים הוא מתעתע עין וזה מבלבל. ואני דווקא מאוד נהנת מהבלבול הזה כי כי זה נותן רקע של באמת. מחשבה והבנה על. מה המשמעות של החומר ומה שווה ומה לא שווה אני מסתובבת עם התכשיט שאני עונדת עכשיו, שהוא בעצם חתיכת קלקר שמצאתי בים שאני משבצת אותה כמו אבן חן ואנשים פשוט מסתכלים על זה ומחמיאים על זה ולא מבינים בדיוק מה הם רואים. וכשאני אומרת את זה נדהמים.
נוי
כן, זה נראה שיש חשבתי. עצם התפיסה שקלקר יהיה בתוך תכשיט. ושוב יש פה עבודת כסף ופנינים. זאת אומרת המתח הזה בין עולמות שישנו שוב הבנייה גם או תפיסה של מה הוא התכשיט ופתאום יש שבירה או ערעור של הדבר הזה. וקלקר כולנו מכירים ויודעים מה המקור ואיך זה נראה
דניה
.והוא נראה ככה בתעשייה וכשהוא בטבע והוא מתגלגל לים הוא עובר שחיקה ותהליכים טבעיים כמו אבנים ועצים וכאלה. ויש איזה קורוזיה של הטבע שעוברת עליו גם והוא כבר מתחיל להיראות משהו אחר. כל התהליך בעצם של, גם של הקונספט וגם של העשייה וגם ותהליך המחשבה של איך ואיך משתמשים בחומרים. ובסוף בדבר הזה של איך צופה עובר את התעתוע הזה ואת המשחקיות הזאת אני חושבת שזה זו בסוף המטרה. לא הייתי רוצה המחשבה הזאת של חינוך אבל אבל יש שם גם את הדבר הזה כאילו אנחנו יש לנו את ההבניות המאוד מאוד מאוד מוגדרות וסגורות של מה נחשב מה לא נחשב וחומריו ודווקא. המשחקיות הזאת, בשילובים שלהם ובהצבה שלהם. ובמקומות לא צפויים בצורה לא צפויה. בסוף נותן את המטרה הזאת של כן להסתכל בצורה אחרת על על מה שסובב אותנו
נוי
?שאלה אחרונה שיש לי מה התכשיט הבא או העבודה בפרויקט הבא
דניה
.אם
נוי
.בכלל יש בראש
דניה
.דבר כזה מאז הקורונה חלק מהכללים שאני משחקת איתם זה שאני לא קונה יותר חומרים. זה התחיל כאילוץ כי הכול היה סגור
נוי
חומרים נדגיש חומרי גלם לצורפות שזה מתכות שמגיעות בצורתן הבסיסית
דניה
.אני לא קונה כלום יש לי סטודיו יותר משלושים שנה, יש לי אוסף של מתכות ש. את יודעת שנשארו מעבודות של חומרים שאספתי. יש מלאי של שמדהים לגלות אותו ולחפש אותו. זה תהליך מדהים . אז כן מצאתי אוספים של הקלקרים כארים האלה שאספתי, חומר מכאן ועד להודעה חדשה. ומן הסתם זה יהיה משהו
נוי
.הוא קורא לך, הוא מתחיל לדבר
דניה
.זה מונח זה מונח בסטודיו. התערוכה האחרונה שעשיתי, שהייתה במהלך המלחמה בינואר האחרון, בעצם עשיתי סוג של. הצבת. חדר פלאות. כעוד שלב של המשחקיות שלי ושל הכללים אני התחלתי לפרק את הסדרות. התחלתי לעשות תכשיטים שהם לא בסדרות שזה מאוד מאוד חדש בשבילי. ולהציב אותם. בקונטקסט חדש ואחר מחוץ לסדרה שלהם עם חומריות שאני מוצאת את בסטודיו. חומר שהוא מטופל וחומר שהוא בכלל לא מטופל
נוי
בדיאלוג אוצרותי מסוים
דניה
לגמרי, אבל במיוחד. דיאלוג חדש בין התכשיטים שדיברו בעבר במסגרת הסדרתיות שלהם בקונטקסט חדש, וזה כן חושבת שאני הולכת לאיפה שהוא להמשיך עם זה
נוי
אני ממש ממש מחכה לראות תודה רבה דניה
דניה
תודה תודה
