נוי
?שלום מיכל מה שלומך
מיכל
.היי נוי הכל טוב
נוי
.שמחה נורא נורא שאת פה איתנו. אני לא יודעת אם לקרוא לזה גילוי נאות, אבל את היית מרצה שלי בתואר הראשון בשנקר במחלקה לעיצוב תכשיטים וכיום קולגה שלי, כבוד אפילו יותר גדול. והייתי רוצה שנשוחח על מספר דברים, אני אציג אותך כמובן. אז מיכל בראון שיש ילידת קיבוץ גל און, כאשר ערכי החיים השיתופיים. השפיעו רבות עליה ועל פועלה. מילדות עוסקת במלאכות יד בוגרת לימודי כובענות וביגוד עם כוונה לתלבושות תיאטרון באוסטרליה, בעלת תואר ראשון בצורפות מבצלאל יוצרת ופועלת בסטודיו פרטי, מציגה בתערוכות בארץ ובעולם ומרצה במחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר. אז שוב שלו, אני רוצה דווקא להתחיל. בלצטט אותך במשהו ששלחת לי. וגם כתוב יפהפה ומרגש. גם באיזה שהוא מקום, מזקק ומנסח הרבה ממי שאת כבן אדם, ואני מרגישה גם חלק מהביוגרפיה של העבודות והתכשיטים שלך. ובכמה קונטקסט יש לו לתקופה שאנחנו לצערינו נמצאים בה, וכתבת לי שבגבעות ובשדות ברפת ובחדר האוכל ינקתי את טעמי חיי. הניסוי החברתי שזכיתי לו ,של חיי שיתוף אהבת הארץ, העבודה כערך, שוויון ואהבת האדם. נוצרת ממש תמונה בראש. אולי לא כולנו גדלנו בקיבוץ, אבל לכולנו יש תמונה מאוד חיה. וגם לצערנו שלמדנו מי שלא הכיר על חיי קיבוץ בכמעט שנתיים האחרונות בעקבות השביעי באוקטובר. והבינו מי הם אנשי הקיבוצים ומה הם חיים בקיבוץ. אני חושבת שהנושא הזה של מקום, מקומיות, שורשיות ואדם הם אלמנטים שמופיעים כמעט לכל אורך העבודות שלך והיצירה שלך, והם באמת את. אני חושבת שאת הצלחת לנסח את עצמך באופן יפהפה. אז גם הייתי רוצה קצת בכלליות אפילו לשמוע על זה על העבר שלך ואיך הוא מתגלגל ונכנס לתוך עבודות שלך. ואחרי זה אני נשוחח על עוד דברים
מיכל
.בשמחה. טוב, אני אתחיל בעצם. מזה שההורים. בחרו לעלות מארצות הברית, היו ציונים, אידיאליסטים. וגדלו. בתנועת השומר הצעיר, תנועת השומר הצעיר למי שמכיר זה הייתה מבין התנועות היותר רדיקלית, אם אפשר לקרוא לה ככה. ואחד הדברים שהיו מאוד מובהקים זה שהם בחרו לזרוק את האקדמיה. ולהיות אנשים פשוטים, אנשים פשוטים במובן הערכי של לחיות ביחד, לחיות בשיתוף כל הנושא של כסף היה מחוץ. לתחום
נוי
.טאבו, אפילו ניתן לומר
מיכל
לגמרי. ובהקשר לנושא שאני הגעתי אליו בסופו של דברבלתכשיטים אנחנו כל השנים שרנו חולצה כחולה והיא עולה והיא עולה על כל העדיים" וכל הנושא של התקשטות היה כל כך היה אנטי לקישוט כי זה באמת זה מותרות שאדם לא צריך. האדם צריך להיות טוב, ערך עבודה צריך לתת לאחרים. ובאמת ככה גדלתי, שבאמת לקשט זה מיותר. עם הסבתא. אמא שלי מספרת שסבתא שלי הייתה שולחת מארצות הברית כי הייתה לה רק נכדה אחת. בגדים לבית תינוקות שאני אהיה נכדה מקושטת. אז דבר ראשון כל דבר שהיה מגיע מחוץ לארץ ישר היה הולך לקומונה וזה מתחלק בין כולם לא רק זה לא היה כשלי וככה. אם אני אגיד עוד משהו לגבי נוף הילדות, אז נוף הילדות היה מאוד מאוד חזק, המון טיולים בטבע. עבודה הייתי רפתנית. וזה משהו שאני מרגישה שלאורך כל השנים. נכנס לעבודות. אם זה מוטיבים אם זה רעיונות אם זה מסרים. שום דבר הוא לא רק לצורך קישוט כל דבר יש בו איזה שהוא אפילו אם אני מדברת אם אני מתעסקת בזבובים אז הזבובים תמיד היו איך שהוא קשורים ללכלוך
נוי
. ברפת זה חברים מאוד טובים
מיכל
.לגמרי לגמרי. מצד שני יש את החצבים שהיינו מחכים כל שנה שיפרחו והיינו אני לא יודעת אם אתם מכירים, אבל מסמנים כל יום בחצב כל יום שמים סרט אדום מעל השורה שפרחה וממש אתה רואה את הנבילה של. פרחים הראשונים מלמטה עד הצמרת. כן, יונים, זיתים. שאני. הרבה משתמשת הרבה נמצא שם
נוי
.אז איך באמת מתוך תפיסה חברתית, תפיסה תרבותית, שיש בה צניעות מסוימת אולי סגפנות, אפילו שכמו שאת אומרת לראות כמו כולם, לעשות את הדברים שכולם עושים זאת אומרת קונפורמיזם מסוים שהוא רדיקלי, כי זה עדיין צורת חיים לא רגילה, שבאמת תופסת את כל הדברים האלה שמנצנצים. שהם יוקרתיים שהם בכלל תפיסה קפיטליסטית של סחר מכר ושל ערכיות, לשים ערך על חפץ איך באמת את גדלה ומתפתחת ומגיעה לעסוק בעולם של תכשיטים ושל צורפות
מיכל
.אז אחד הדברים שאני מרגישה שמאוד מובהקים בתהליכי העבודה שלי. זה סכיזופרניה של שני הצדדים שיש בי. מצד אחד אני כל כך אוהבת צבע אני כל כך אוהבת גלאם אני כל כך אוהבת נצנוץ אני אוהבת יקרות אני אוהבת זהב גבוה. אבל כשאני מתחילה לעבוד אפילו עם מתפתחים כל מיני ויז'נים לאורך התהליך, בסופו של דבר אני רואה שאני מנקה ומנקה ומנקה ומצמצמת עד לזה שהפרט. כל מה שנמצא שם חייב להיות שם, כן? וזה אולי באמת. החיבור כן כן כן, זה באמת החיבור לפשטות
נוי
את מדברת ממש על הנוף, דיברנו שיש תמונה שאת ממש מציירת חיה וקיימת. אז איך הנוף המקומי נכנס לתוך התכשיטים? זאת אומרת, איך הדבר הזה שהוא גם רגשי מצד אחד והוא מאוד אישי אצלך, עובר איזה שהיא טרנספורמציה לחומר, צורה, כתם ובטח גם פונקציה או ענידות בסופו של דבר
מיכל
.אז אני אתחיל מסוף השאלה שלך. כל הנושא של ענידות ברוב העבודות שלי שמתי אותו די בצד. אני מצאתי שהרבה יותר מתאים לי מבחינת העבודה בעצם להתייחס לקיר ,זה איזה שהיא איזה שהם תמונות קטנות תמונות לקיר. והנוף. נכנס, אבל. בדרך עקיפה. לא אין יור פייס. ואחד הדברים שאני מוצאת שמאוד. קשה לי או אני לא אוהבת זה להסביר את. האלמנטים שנמצאים בתוך הסיפור נראה לי שחלק מהם מאוד מובנים. אם זה היונים אז נכון שהיונים הן לא יונים רגילות. זה יונים שיש עליהם מכלים על הראשים או הזבובים, לפעמים מקשטים חצאיות או הארנבת בורחת. הנוף נמצא שם, אבל הוא כבר התרחק מאוד
נוי
.כבר יותר פרשנות ופחות תיעוד או השאלה של הדבר עצמו
מיכל
, כן. אחת העבודות היחידות שבאמת הרגשתי שעשית אותה כמעט אחד לאחד עם איזושהי תמונה תמונה מובהקת אני מאוד אוהבת דורסים זה גם מתקשר, כל הדימויים שלי איך שהוא מתקשרים לעיסוקים של הילדים שלי לאורך השנים. אבל זה כבר לנושא אחר. לצערי, הבזים הולכים ונעלמים. אבל איזה שהיא תמונה אני מאוד אוהבת את השדות עם החיטה אז איזה שהיא תמונה. של שדה חיטה. עם דורס. שנמצא שם מעל וזה עבודה שכנראה דיברה גם לאחרים והיא נרכשה על ידי אספן שממש הרגשתי שהוא מתחבר לאותו נוף ילדות.
נוי
יש משהו כל כך מיוחד. יוצר מקומי שנמצא במקום שלו, שבו הוא גדל והוא בוחר לחיות, ואצלך באמת יש חיבור לאדמה תרתי משמע. כמו שאת אומרת גדלת בסביבה שהיא חקלאית שמחוברת למה שהאדמה נותנת והטבע והשינויים שלו הם קריטיים לחיים עם הרבה כבוד כמובן לטבע. אז מה זה אומר להיות היום במאה העשרים ואחד, עם כל הקלישאות של שינויים טכנולוגים? וAI . ההתרחקות, זאת אומרת, מדברים ממשיים, קונקרטיים, מלוכלכים, שמחוברים לעולם החיצוני, לטבע הזה. מה זה אומר להיות יוצרת בתקופות כאלה?
מיכל
.אז אני אגיד שאני מאושרת שזכיתי להיות בתקופה שהדברים רצים כל כך מהר. אני מרגישה בכלל שזה כולנו יודעים ככל שאנחנו מתקדמים יותר הדברים משתנים יותר מהר
נוי
התפיסת זמן משתנה באופן מהותי
מיכל
.לגמרי מצד אחד גדלתי כסטודנטית בצלאל לא היה מחשב, בטח לא היה שום דבר שמתקרב למה שיש היום, ואני מרגישה שזה זכות גדולה להיות גם במסגרת אקדמית שאתה נחשף. לסטודנטים נמצאים במקום אחר לגמרי מאיפה שאני
נוי
?את מאותגרת מהכיוון השני גם שאת מחויבת לדעת לפחות מה קורה
מיכל
לגמרי? ואני מוצאת שאני משתמשת נעזרת. אני היום לא יודעת לעבוד בריינו בחרתי לא ללמוד
נוי
.ריינו תוכנת תלת מימד תוכנת מידול שצורפים משתמשים בה
מיכל
.נכון כמו שבחרתי לא לדעת שיבוץ אבנים ברמה גבוהה. אני נותנת למשבץ אותו דבר עם תוכנת הריינו אבל כשאני צריכה משהו שאני יודעת שבצורפות קלאסית אני לא יכולה לעשות ואני שמחה שיש את התוכנה. המדהימה הזאת, אז אני פשוט פונה לקרן גיספן אם מותר להגיד או לא משנה יש בעלי מקצוע
מיכל
.נותנים את השירות הזה, ואחד הדברים שאני מאוד אוהבת בעבודה שלי, בעיקר בעבודות היותר מאוחרות, זה השילוב של היכולת של הטכנולוגיות המתקדמות. עם טכנולוגיות הכי עתיקות שיכולות להיות. וכמובן שילוב חומרים. את יודעת אם זה פלסטיק אם זה בד עם זה עם מתכות יקרות
נוי
נתת דוגמאות לאלמנטים מהילדות, מהסביבה שלך שהם מופיעים בעבודות והם מופיעים, כמו שאמרנו, בחומר, בצורה, לפעמים ממש אילוסטרטיבית או איזה שהוא אלמנט גרפי שמופיע איך את בוחרת אותם? זאת אומרת האם בסופו של יום הם מטאפורה או דימוי למשהו? האם זה הדבר הקונקרטי כמו שאמרת יונה אנחנו רואים יונה, בטח איפה שאנחנו חיים, יש לה הרבה משמעות. אולי מישהו באיטליה שרואה עבודה שמופיעה ביונה יש קונוטציה אחרת. אבל האם באמת יש את המחשבה המוקדמת כתהליך קונספטואלי לקונטקסט של המקום שבו את פועלת ויוצרת?
מיכל
כן, אחד הדברים באמת שמאוד מובהקים בעבודה שלי זה שאני בעצם מתחילה איזשהו מתחילה עם איזה שהוא קונספט מאוד מאוד חשוב לי כי בלי קונספט, אז אני מאוד אינטואיטיבית מה שהיה לי בראש זה מה שאני שמה על השולחן זה לא זה לא עובד ככה. אם אני עובדת ככה אני לא מגיע לשום מקום מה שאני
נוי
.יודעת כבר מראש על עצמך כיוצרת שאת צריכה את המתווה
מיכל
.של תהליך
מיכל
.וברגע שיש את הקונספט אני מתחילה להתגלגל ואחד הדברים שראיתי שמאוד מאוד טובים. לי זה לא לקבע את עצמי מהרגע הראשון למה הולך להיות התוצר הסופי אני מאפשרת לתהליך לקחת אותי לטעויות לתקלות, לכל מיני דברים שאני פוגשת בדרך, ולפעמים אני זורקת אותם הצידה, ולפעמים הם הופכים להיות הדבר עצמו אני יודעת. שעבודה שאני עושה לאורך הרבה מאוד שנים כבר עם חוטים, שזה בעצם רשתות. זה משהו שהתחיל כאיזה שהיא תקלה ב"זהב שחוט" שהייתה תערוכה במוזיאון ישראל ,דגנית שוקן אצרה. ומשם פשוט קרה משהו. העבודה הראשונה הייתה כל כך מרגשת בשבילי שמשם
נוי
.גילית אפילו משהו על עצמך
מיכל
.כן כן, כיוצר מאוד אהבתי מצד אחד חוט שהוא כלום, שהוא חלש, שהוא עדין וברגע שהוא מתחבר אני אומרת את המובן מאליו ברגע שהוא מתחבר בחיבורים של הלחמות לעוד חלק ועוד חלק ועוד חלק. נוצרת רשת מאוד חזקה. אני מאוד אוהבת את זה, מצד שני. יש משהו מאוד עדין, מאוד שברירי ברשתות האלה, עד כדי כך שלפעמים אפילו הרשתות האלה, אם היו לי מקרים שאמרתי אני אשים עליהם אמייל בשביל לחזק. וגם זה אני מודעת לזה שזה בזהירות
נוי
יש מתח בין המבנה לבין האווריריות, בין למסה לבין אוויר . בהמשך הזה של להיות צורפת ישראלית מעצבת ישראלית. איך זה עובד בהקשר העולמי? זאת אומרת הצגת בחו"ל. את כמו שאמרנו, הדברים מחוברים פה לאסתטיקה וליד ולסיפור אישי מאוד מקומי, אבל עדיין הדברים האלה מתקבלים. הדברים האלה נחשקים, מבקשים אותם, רוצים להציג אותם, רוכשים אותם. איך אז בעצם קורה המהלך הזה? זאת אומרת, עובר משהו, אנחנו מצליחים לייצר דו שיח? הדברים הם לא כאלה סגורים בבועה. שלנו והם כן יוצאים מתקשרים עם העולם
מיכל
. כשאני מנסה לחשוב על המפה העולמית של הצורפות העכשווית. לכל ארץ יש כתב יד. יש מובהקות שאפילו שבתוך אותה ארץ יש לנו את הצורף הזה והצורף הזה ואתה רואה את השוני. אתה כן רואה איזה שהיא מובהקות, אם אני אפילו בצורה הכי גסה אנסה להגיד אני חושבת. ישראלים רוצים להגיד משהו. אולי זה איזה שריטה שלנו. אבל לא מסתפקים אם אפשר להגיד את זה 'וזה לא להסתפק בהכרח, בצבע צורה. חומר
וכשאני חושבת על הצורפות העולמית אני רואה את האמריקאים. שהם רוצים להגיד משהו מעבר אבל האמריקאים מאוד סטרייט פורוורד כאלה הדברים מאוד. אתה קורא את זה ואתה יודע מה הוא רוצה להגיד
נוי
.המסר עובר
מיכל
.משהו מאוד פופ ארטי אם אפשר להגיד האירופאים הרבה יותר subtle ומי שאני נפעמת מעבודות שלהם זה היה דרום קוריאנים. השנים האחרונות. אני מרגישה שיש משהו כל כך. חזק שאני גם מתחברת. אליו זה הכבוד לצורפות העתיקה, לקראפט ברמות הכי גבוהות שם ואמירות הם כל כך עכשוויות. הצורפות שלהם, של החברה הצעירים מעניין בעיקר בחורים מטורפת. אז יש את, יש את העולם ויש לכל אחד מאיתנו את המקום. בתוך המכלול הזה
נוי
למעשה את אומרת שבשדה הזה שהוא כבר מאוד מיוחד השדה הזה התכשיט העכשווי, התכשיט האומנותי, יש את המקום באמת לעשייה מקומית, לעשייה שהיא אישית עשייה שמחוברת חזרה לתרבות הגיאוגרפית, תרבות הפוליטית. ועדיין. השפה, המדיום של התכשיט העכשווי מאפשר לדבר לתקשר, זאת אומרת זה גם נהיה זה אישי וגם אוניברסלי, זאת אומרת זה מקומי וגם. בינלאומי, ולמעשה אנחנו כאילו מרשתים את העולם דרך העבודות האלה שמסתובבות ואנחנו נחשפים אליהם, אז למעשה את חושבת שזה כוח שיש לאלמנט האומנותי של התכשיט הזה או העבודה העיצובית? כי אנחנו יכולים להפריד לפעמים בין התחומים, לפעמים אולי לא
מיכל
אם את שואלת אותי באופן אישי, מה שדוחף אותי זה האמירה. זה הקונספט באמצעים של עיצוב בשפה האוניברסלית. אני חושבת שכשאנחנו. מלמדים. עיצוב בבצלאל בשנקר או שלומדים במקומות אחרים בעולם אני רואה שיש הרבה מהשפה המשותפת, אחר כך, כל אחד מהמקום שלו. מהעולם הפנימי שלו כבר. לוקח את זה וכמו שאת אמרת יפה בעצם דרך השפה והחומר המוכר לכולם. יכולים איך שהוא להתחבר אפילו בצורה טובה לצרופות
נוי
יש חומרים שהם הם רק שלנו לפעמים כישראלים, כאנשי המקום. את חושבת שיש נושאים או אלמנטים אפילו שלא מתרגמים שזר לא יבין זאת.?
מיכל
.כן . אם אני מדברת נניח על פוליטיקה. למרות זאת שאני אדם אם אפשר להגיד מאוד מעורב, מאוד אכפתי. אני משתדלת לא להכניס את הדברים האלה בעבודות שלי
נוי
.כהחלטה מודעת. את מאוד את פעילה חברתית ופעילה פוליטית וזה עיסוק מאוד חשוב לך,
מיכל
. כן, ואני כן אגיד שאחרי השביעי באוקטובר היו אנשים שאני בקשר איתם, צורפים שאני מאוד מעריכה בעולם. שהיה לי מאוד חשוב ראיתי את הכעס, ראיתי את החוסר ההבנה שלהם, ראיתי את. את המקום האחר שהם נמצאים בו והיה לי מאוד חשוב, לא דרך העשייה שלי, אלא דרך תקשורת מילולית להעביר גם את נקודת המבט להשמיע קול. ואני חושבת שאנחנו איזה שהיא קהילה עולמית. אולי אני לא מצאתי דרך מתוחכמת אם היא מתוחכמת היא לא מובנת. אם היא פשטנית היא לא מעניינת אותי
נוי
.איזה מרווח כן עדין שצריך
מיכל
.כן
נוי
?אני רוצה לדבר על באמת אחד הדברים החשובים בעבודה שלה, חלק מהעבודה שלך. וזה באמת עבודת אמייל שאת ידועה בה כמובן. אני אגיד ששוחחתי עם חברה, קולגה, שלמדה איתי והיא הייתה גם סטודנטית שלך ואמרתי לה. מי הולך להיות בפודקאסט אמרתי מיכל, אז אמרה לי מיכל אמייל? הזהות שלך היא כבר את, והחומר אחד הם. וזה כל כך גם מתאים. כי מקודם באמת דיברת על האספקט של טכניקות עתיקות ומסורת וידע של קראפט שאסור שיעלם מהעולם. זאת אומרת צריך ללמד אותו גם אם אנחנו חושבים שהוא לא רלוונטי כי יש פה באמת ידע קדום שחייב להשתמר. לעומת באמת עשייה העכשווית אז איך האמייל? הטכניקה הזאת? החומר הזה שגם מקודם שוחחנו בינינו, שיש פה משהו נורא מעניין, זה טכניקה. זה חומר שנהיה חומר גלם שאיתו אפשר לעצב, שהוא גם אלמנט קישוטי. הוא גם תחליף לפעמים לאבן טובה שהוא עובר הרבה גלגולים בעולם של תכשיטים, בטח גם בעולם התעשייה. אז איך בעצם האמייל עדיין מתחבר לשפה העכשווית? חומר שקיים או טכניקה שקיימת מאות אלפי שנים
מיכל
. אתחיל מזה שיש שתי טכניקות. שאני לאורך השנים נצמדת אליהן ושתיהן טכניקות מאוד מאוד עתיקות. אחת מהן זה באמת האמייל ואחרת זה פיליגרן. שתי הטכניקות האלה לאורך ההיסטוריה היה להם תפקיד אחד. אולי זה קצת מצמצם אותן, אבל בעצם להראות פאר, להראות יופי, להראות יכולת כלכלית, הכל היה. לפאר את העונד, ובעלי מקצוע מדהימים היו. בשביל לנכס את העולם העתיק להיום. ברור שלפחות אותי באופן אישי לא שלא מעניין. אני מאוד מסתכלת על צורפים עדיין ברוסיה שהם בעלי מקצוע מדהימים או להבדיל באיראן. אני עוקבת אחרי צופים איראנים שהם בעלי מקצוע מטורפים משהו. אני לומדת מהם ואני מיישמת. בדרך שאני אנסה להסביר מה היא עכשווית. קודם כל. קונספט שזה נקודת המוצא. יש איזה שהוא רעיון, יש איזשהו מסר שאני רוצה להעביר בעוד שאין לי כוונה לעשות משהו שהוא יפה למרות זאת שאני מאוד אוהבת קישוט ואני לא מאלה שאומרים לך
נוי
.והתכשיטים שלך יפים גם, חשוב לציין
מיכל
.תודה. אבל המילה קישוט מצד אחד היא לא מילה גסה מצד שני. מאוד חשוב לי שזה יהיה מעבר לקישוט שיהיה שם משהו נוסף. האמייל בדרך הקלאסית שלו זו טכניקה מאוד שמרנית, נוקשה. ואני מאוד אוהבת אותה. מצד שני, בשלב הזה של הצורפות שלי. יותר מעניין אותי מה שנקרא לשבור את הכלים. אם נניח, אני גם רואה את זה אצל הסטודנטים. שאני עושה שריפת יתר לאמייל זה פוגע באמייל. משהו שם קורה בין האמייל האחד לאמייל השני לשלישי באותה פלטה או קורה איזשהו משהו במתכת שממש הופכת להיות רטיקולציה. או שאני עושה נניח אני עובדת על החוטים. ואני שמה אמייל מפזרת על החוטים אמייל ובוחרת לא לשרוף יתר אלא ההפך. ואז אני נשארת עוד עם אמייל שהוא לא מבריק. הוא מגורגר זאת
נוי
.אומרת לא לעבוד על פי כביכול החוקים או
מיכל
.לגמרי לגמרי. ואותו דבר התחלתי עם פיליגרן עבדתי בעצם לא עם כסף עבדתי עם חוטי קשירה, חוטי קשירה של צרופות ובאיזשהו שלב היו לי ענייני עיניים כי הלחמות מאוד בוהקות אז עזבתי את החומר הזה והלכתי לכסף אבל כסף לא כמו הנראות המוכרת אלא כסף מושחר. בקיצור אני מרגישה שהטכניקות העתיקות מקסימות אותי ולגמרי אני שמחה לראות שאפשר להעביר אותן ולהגיד דברים גם היום איתן שלא באותה דרך
נוי
.לא ליצר more of the same לאתגר את הטכניקה, להכניס אותה לתוך עולם חדש, לתת לה ביטוי אומנותי
מיכל
.לגמרי
נוי
.האמייל יש לו נראות מאוד חזקה, הוא מאפשר לפתוח עולם של צבעים שאי אפשר בכלל לתאר את היופי, זאת אומרת לעבוד עם זה ממש כפלטת צבעים כמו שציירים עובדים. והדקויות שאפשר להגיע ושוב ההבנה יש פה הבנה כימית ופיזיקאלית של הרבה תהליכים. שקורים שם האם הוא מאפשר לך לבטא משהו שחומר אחר לא יכול, או שהוא לא מצאת אותו או שלא התחברת אליו?
מיכל
.אני חושבת. שהדבר היחידי שאולי אמייל נותן ואני לא אדוקה של אמייל ואולי אני אסביר את זה דרך זה אם נניח אני רואה שעבודה מסוימת מתאים להשתמש בצבע אבל נניח צבע מכוניות. או בעבודה של סטודנטים עכשיו ראינו שהם השתמשו במה שנקרא אמייל קר. כל חומר וכל צבע יש לו את האיכות שלו יש משהו באמייל וביוקרה של האמייל. ששום צבע אחר, אני מדברת עכשיו על צבע ,לא יכול לתת לי חוץ מאבן יקרה ומאוד ברור לי שאני לא עושה אמייל כתחרות או כתחליף לאבן יקרה. אבן יש לה את המקום שלה ואמייל יש לו את המקום שלו. ובאמת בקטע של הוואו אני לא יודעת אני לפעמים רואה או אני עושה אם מותר לי להגיד דברים שאני אומרת יש שם משהו כל כך יוקרתי, כל כך היי אנד. ששם האמייל זה לא פלסטיק ולא בד ולא רקמה שאני כל כך אוהבת את הפלסטיק ואת הבד ואת הרקמה
נוי
.אבל זה כן חומר, זה פשוט מתייחסת
מיכל
.לגמרי
נוי
.חומרים הוא לא, הוא לא נכנס כאיזה משהו סופי לאחר יד תוספת, אלא הוא חלק מהקונספט ומהמחקר אפילו של התהליך
מיכל
.לגמרי לגמרי
נוי
אצלך גם בתפיסה, גם בעבודות עצמן החומר הופך לקונספט עבור התכשיטים או שהוא האמצעי להעברת המסר? זאת אומרת איך הבחירה בלעבוד אם זה בין ומתכות האצילות הרבה פעמים את עובדת עם זהב בקרטורות גבוהות עם כסף, פיין וכמובן השילובים של אם זה צבעים תעשייתיים או אמייל. האם זה חלק מהתפיסה הקונספטואלית או האם זה כמו שאמרת שהענידות היא תופסת את המושב האחורי קצת לפעמים ואת מתייחסת לזה כאומנות ולכן הקיר הפודסט יכול להציג את זה. האם לפעמים גם החומר הוא המוביל או האם הוא העבודה שקצת נכנסת ברקע הדברים
מיכל
.כן. חומר הוא תמיד הוא בחירה שרוצה. להיות כלי בשביל להעביר את המסר בשביל להעביר את הקונספט. אני אתן דוגמה שוב היא לא מול העיניים, אבל יש טכניקה שנקראת פליקאז'ור באמייל, שזו טכניקה בעצם של עבודת רשת שאין בה. בקינג ,אין מתכת, אין גב. עשיתי סדרה שהיה לי מאוד חשוב איכשהו. להביע משהו עוד יותר שברירי מהרשת. ולקחתי את. יצרתי רשתות, שאני אומרת רשת. אני מתכוונת דימויים שבין הדימויים יש חיבור, שיוצר אישהו שטיח, איזה שהיא רקמה, כולה חוטים וברווחים. מילאתי באמייל שקוף. ובטכניקה של הפליקאז'ור תמיד יש גבולות
נוי
. קצת כמו ויטרז', למעשה
מיכל
.בדיוק כמו ויטרז' ותמיד יש מסגרת שחס וחלילה זכוכית לא תישבר, אמרתי. הזכוכית. יקרה לה מה שיקרה והאזורים הכי מעניינים מבחינתי בעבודה היו לא. מרכז. הרשת, אלא דווקא השוליים הפרומים, ממש כמו בד פרום האמייל התחיל להישבר. ועד היום יש שם אמייל אבל הוא גם חד, הוא לא נעים והוא שבור
נוי
.וגם אפילו עבודה שיכולה להשתנות עם הזמן .מגע, שינוע כל משהו קטן יכול עוד להשפיע. אבחנה הולכת ומשתנה
מיכל
.כן לגמרי. ואני אגיד משהו זה כבר בסוגריים. שעשיתי עבודה שכל כך אהבתי אבל היא הייתה סקיצה וכל פעם הייתי מביאה את זה להראות לסטודנטים עד כמה הטכניקה הזאת מאפשרת ,שאתה מרים את זה מול האור. וכמו שאמרת הדברים משתנים. ואחת הסטודנטיות מסכנה. דברים השתנו לה ביד
נוי
את והיא זוכרות את זה לנצח.
אני רוצה לחזור שוב לעניין הזה של המקום שתכשיט העכשווי. האם המקום שלו הוא באמת גלריסטי? זאת אומרת להיות בתוך החללים של המוזיאונים לתצוגה. לא לגעת, לא לענוד, לא להשתמש בהם כתכשיט שמחובר אצלנו לשימושיות שלו. ותת השימושיות שלו. קישוט וסמל סטטוס והדברים האלה. ואת אומרת שאת במודע אומרת ומעדיפה לא לייצר את הדברים עבור הגוף. הקיר, התלייה, ההנחה, הצבה הם האתגר של העיצוב או של המחשבה על איך זה איך זה יראה
מיכל
.כן כן, אז אני אגיד שזה החלטה. לקחתי איזה שהיא החלטה לפני הרבה מאוד שנים. שלאי קרה כלום אם המוצר לא יעבוד במאה אחוז במובן של אם זה סיכה זה חייב להיות פרפקט. האמייל לא יכול להישבר הסיכה חייבת
נוי
.המנגנון כל העבודה הטכנית
מיכל
.חייב להיות פרפקט ואני הרגשתי. שזה מכווץ אותי, מגביל אותי מבחינת. הרצונות. של האמירה. אני כן אגיד שכשסיימתי את בצלאל בסביבות 10 שנים, עבדתי על דברים מאוד לא קונבנציונליים לגמרי, אבל דברים ענידים וכמובן שהכל היה חייב, לא יכולתי להרשות לעצמי שפתאום פוסט באוזן ייפול כי לעשות תיקון אחרי שיש כבר את האמייל לא פשוט. וכששחררתי לגמרי ואמרתי. אני מאוד אוהבת את הקונספט של משהו לקיר, כמו שהגדרת אותו גלריסטי אני מקווה. שהשוני ברור שזה לא שאני אומרת זה יותר טוב וזה פחות טוב, זה יותר מעניין אותי
נוי
.זה בחירה
מיכל
זו בחירה מודעת ולכן שמה נמצאת
נוי
.מה זה גם בחירה קונספטואלית כי
מיכל
.מראש שזה לגמרי בתוך
נוי
.המיינד שלך ביד שלך
מיכל
.לגמרי, כן, כן
נוי
?מה מבחינתך התכשיט הבא? זאת אומרת לקראת מה את עובדת? האם את עובדת גם כשאין נגיד תערוכה או הזמנה או קול קורא
מיכל
.אז אני אספר על משהו שאני מתגלגלת איתו עכשיו. אחת השאלות. שאני שואל את עצמי. את הצעת את הנושא הזה, זה הסיפור של נוסטלגיה. יש נטייה ואני יכולה להבין אותה, להיות מאוד ציניים כלפיה. אבל אני מרגישה שבסיפור של נוסטלגיה יש גם. חוץ מהליכה יש דרבון להליכה קדימה שמה נמצאת אני יכולה רק לתת גם דוגמאות. אם נניח הייתה התערוכה האחרונה של נירית ברמן, בחרתי בה לקחת תכשיט של אמא שלי. ומתוך התכשיט הזה לצאת לנושא שהתקדמתי איתו התכשיט היה נושא שבעצם. מאזניים שמשם כבר הלכתי לכיוון של איזון. או, אני חושבת, יש כל כך הרבה צורפים, נניח עולה לי את גסין הכנברג הגרמניה שאתה רואה שהיא לוקחת צלחות של הסבתא שלה של הסבתא של הסבתא צלחות קרמיקה, והיא מחוררת עיגולים ויוצרת שרשראות זה עבודה הכי קונספטואלית מתוך משהו כל כך נוסטלגי. אז אני עובדת עכשיו שוב. זה הכל בתהליך מאוד מאוד ראשוני. החלטתי עם הקבוצת גיל שלי מהבית ילדים שלי מגל און. לעשות איזה שהוא מילון של מונחים, של מושגים שקשורים לבית הגידול שלנו. החוויה יוצאת הדופן שחווינו כילדים בבית ילדים גיל 3 ימים כבר מוסרים את הילד אמא שלי מסרה אותי, את יודעת. וראינו שיש כל כך הרבה מושגים שחלק מהם הם רק שלנו, רק של שיבולים, אבל כל כך הרבה מהם הם של כל ילדי הלינה המשותפת של הקיבוץ של קיבוצי השומר הצעיר. בקיצור, מה שאני מתחילה להתגלגל איתו זה לבחור מתוך המילון הזה, שבסוף יהיה איזשהו ספר. כנראה כל אחד מהחברה בקבוצה יוסיף על כל נושא, על כל מונח. איזה שהיא עבודה שלי משהו תכשיט איזה משהו בכיוון של התחום שלי
נוי
.אני ממש ממש רוצה כבר לראות
מיכל
.את זה יקח זמן, אנחנו
נוי
.מחכים, אנחנו פה. מיכל תודה רבה רבה רבה
מיכל
.תודה לך תודה מכל הלב ותודה לכם
