פודקאסטים

נוי
עשינו שיחה שלמה עכשיו על מה זה להיות ילדה של צורפת וזה מעניין כי אני חושבת שמשהו אצלך הוא עדיין ילדי כאילו את עדיין ילדה שצורפת באיזה שהוא מקום. באופן של איך הדברים נראים והנושאים שאת עוסקת בהם, אבל אני אציג אותך קודם. עם מי אני מדברת בכלל? אני מדברת לחלל. אז שירלי בר אמוץ ילידת ישראל מרצה בכירה במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, בעלת תואר ראשון ושני מטעם המחלקה לצורפות בבצלאל. עבודותיה מוצגות בתערוכות ברחבי העולם, ובין היתר נרכשו לאוסף מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות ואוספים פרטיים. זכתה במגוון פרסים, ביניהם פרס אנדי יוקרתי, פרס העיצוב מטעם משרד התרבות והספורט, מענק לימודים מטעם הקונסוליה הבריטית, הציגה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאומנות, בגלריה לופ לצורפות עכשווית בשבוע התכשיט במינכן, במוזיאון הגיאולוגי ברמת השרון, העבירה הרצאות במגוון מקומות. וכמובן מעצבת וצורפת תכשיטים וחברה, קולגה. איזה עוד תארים אני יכולה לתת לך שלא ניתנו לך כבר עכשיו? אז שלום. חכי זה את כבר זהו, סגרת את את הדבר. אני חושבת שזה הכניסה שלנו גם מהשיחה הקודמת. אפרופו, אז שלום. קודם כל, מה שלומך? כיף נדבר על תכשיטים . אני באמת חושבת על שהנושא הזה של קיבוצניקית ולא סתם הוא לא מופיע אבל הוא ברמח איברייך הוא אלמנט מאוד מעניין, שדיברנו על זה לדוגמה עם מיכל בר און שי. הוויה של חיים כאלה להיות בן אדם שנולד וגדל בסביבה כזאת, בחברה כזאת, בתרבות כזאת. מחלחל, משפיע מן הסתם האדם שאתה, אבל גם כנראה על היוצר שאתה שנולד וגדל והתפתח שם. והקיבוץ השפיע על מי שאת על הצורפת המעצבת שאת?

שירלי
.תראי, הוא עדיין משפיע, אנחנו עדיין מהקיבוצים השיתופיים האחרונים. אנחנו גם לקראת שינוי

נוי
.נאמר שאת מקיבוץ מעברות

שירלי
.קיבוץ מעברות עדיין הבית. קצת כמו הכפריים מלפני 200 שנה שגדלו דורות, אז אני נשארתי בקיבוץ. הבנות שלי בקיבוץ. זאת אומרת, אני כן במין מערכת כזאתי של. של גלגולים שחוזרים על עצמם. אז במישור האישי, כן, הקיבוץ הוא נוכח והוא משפיע, והוא חשוב גם במישור המקצועי, זאת אומרת הסטודיו שלי נמצא בקיבוץ, אני מלמדת בבצלאל, אבל יש לי גם סטודיו, גם של הוראה, גם של היצירה ובעצם אני נמצאת במערכת. שכל העיסוק שלי הוא פתוח מול הכלל. אני לא יודעת אם יש הרבה צורפים או מעצבים בדרך כלל עובדים לתוך השולחן הקטן שלהם. אני עומדת מול מערכת כלכלית חברתית. בצורה קצת שונה

נוי
?באופן כללי יש פומביות מאוד גדולה בקיבוץ הכותרת של שיתופיות. התחושה הזאת של הפרט הוא הכלל. הכלל הוא הפרט, הכל של כולם. ולכן אולי יש את המקום הזה של באמת הכל מרגיש פתוח וחשוף, והוא לא באמת אינטימי. זאת אומרת, האם יש בעצם אינטימיות זה

שירלי
.מתעתע זה מתעתע כי באמת הסטודיו אמנם יכולים להיכנס. ולדפוק בדלת, אבל אני מניחה שבכל סטודיו בעיר מישהו יכול להיכנס. ועדיין המקום הוא לא המקום, הוא המקום שלי. איך הוא לא המקום שלי זה קצת כמו הבית ילדים עם המיטה, שהיא המיטה הפרטית שלך. המדף מעל המיטה עם החפצים הפרטיים בשנות השמונים

נוי
.אבל הוא לא שלך

שירלי
הוא לא שלך .ואת גם עוברת מיקום בבית ילדים ואת גם עוברת מיקום בסטודיו .סטודיו שלי היום הוא בעצם המקום השלישי שעברתי עליו, בתוך הקיבוץ. זה מעניין. זה כאילו נדודים בתוך המקום הקבוע

נוי
.משאילה או משאילים לך

שירלי
.אבל אני שם עם בחירה אני כל הזמן אומרת שאולי זה נשאר לי קצת מהבית ילדים את מכירה את הסטודיו שלי? אני אוהבת שיש הרבה אנשים בפנים. אני אוהבת את החוויה אני גם אוהבת ליצור ביחד, אני הרבה פעמים מזמינה חברות לעבוד איתי. אני שונאת לנסר, יש לי אפילו חברות שבאות לנסר

 נוי
.בואי את המנסרת להיום בואי

שירלי
.שונאת לנסר אז כן יש לי את אלה שחושבות שזה. מדיטציה לנסר

נוי
.אנשים הזויים אני לא

שירלי
.אני אוהבת אותם מאוד. לא מתחברת לתפיסת עולם הזאת. ואני אומרת כאילו עברו לי המחשבות האלה האם אני אוהבת את הנוכחות של עוד אנשים כשאני יוצרת? כי בעצם גדלתי בלינה משותפת והייתי בתוך קבוצה של ילדים. ולמדתי וחייתי עם ילדים  אני אהבתי ולא אהבתי. אבל. יש משהו ביצירה שהוא מאוד מאוד בודד והזמנה של עוד אנשים להיות וליצור ביחד, הסטודיו הוא מאוד גדול כי יש לו 9 עמדות ואני נודדת גם בין העמדות. אין לי עמדה קבועה שלי. הזמנה עוד אנשים? אולי זה הצורך ברעש. בחוויה הזאת שאתה לא לבד עם היצירה. לא יודעת אולי זה קשור. עם השנים גיליתי שאני גם צריכה לפעמים את הפרטיות של היצירה בסטודיו. זה נורא נורא, תלוי באיזה שלב העשייה שלי באופן מפתיע, הרבה פעמים דווקא תחילת העשייה, מקום התקוע. אני דווקא מעדיפה שיהיו אנשים

נוי
.פשוט משהו קורה שם

שירלי
.כן, כן

נוי
?גם החוויה הקיבוצית, או איזה שהוא משהו שקשור בילדות שאת חוזרת אליה פסטורליה, נוסטלגיה, אפילו רומנטיקה. כי יש שם תחושה של. שעבודות ספציפית העבודות של המיניאטורות יש בהן עולמות קטנים יש בהן איזה קפסולה של איזה שהוא זמן של איזה שהוא רגע שניסה ככה לתפוס את הכל כמעט  איזה אוצר שבאמת ילד שילדה ניסתה לייצר לעצמה זיכרון של משהו. את יכולה קצת לספר אולי על איך מגיעים גם לאסתטיקה כזאת אבל מאיפה זה בכלל נובע עולמות כאלה שאת מייצרת

שירלי
. כשאני למדתי בבצלאל את התואר הראשון בשנות התשעים, סוף שנות התשעים. השתדלתי, ולא רק אני, אני מניחה. השתדלתי להרחיק את המקום האישי מהסיפור שבו אני עוסקת. הרחקה הזאתי נועדה גם לשמור על העולם הפנימי שלה. מביקורת  הרי אנחנו עוברים ביקורות. זה השימוש במילה. עד היום היא ביקורת. אבל היא גם הייתה החלטה רעיונית, זאת אומרת, אם אני ניגשת לנושא, כדאי שהוא יהיה נושא שיתקשר. ויגרום. למחשבה גם של הצופה או גם של המרצה שמולו אני עובדת לעבוד ואיך אני עושה את זה? אני אעשה את זה דרך פענוח של נושא. אקטואלי או היסטורי וככה אנחנו לומדים. בעצם באקדמיה. נכון? אני אחקור את הנושא. אני אבדוק, אצלול לתוכו ואעשה איזה שהיא סובלימציה אני לא אדבר עליה כי אני ארחיק את זה רגע בביקורת. לא רוצה שזה יהיה אישי. מה שמדהים באומנות זה שאת עוברת המון המון גלגולים, מתבגרת. ובאיזה שהוא מקום בהתבגרות. יש התיילדות, זאת אומרת יש יכולת לגעת בנושא המוקדם יותר, להציף אותו וגם להסתכל עליו ולדבר אותו. אני חושבת שזה היה אצלי מאוד מאוד קשור. גם בלידה של הילדות. את

נוי
.פוגשת בעצם את פוגשת את הילדה אבל גם את עצמך

שירלי
.ותזכרי שאני עדיין בקיבוץ, זאת אומרת, אני הילדה שלי, הולכת לאותו, לאותו פעוטון, לאותו בית ספר, לאותו גן, לאותו. באותו חדר שאני גדלתי בו ברמה הזאתי, אמנם בלי לינה משותפת, אבל ברגע. שהיה תינוקת על השולחן. יכולתי לגעת יותר בקלות ולדבר את הילדות שלי, אבל גם אז הנושא הזה בעצם הוא היה נוכח, אבל הוא לא הוביל. היום אני יכולה לתת אותו כבר במקום אחר. אני כבר אדבר עליו הרבה יותר פתוח. עוד מעט ניכנס לזה, אני מניחה. ובעצם הנקודת מפנה הזאתי שהיא קוראת באמת. ב"ימים יפים" בתערוכה שהייתה במוזיאון, שבעצם התערוכה אחרי הזכייה בפרס אנדי. שמה בעצם כבר הייתה לי תינוקת ושם כבר יכולתי לדבר גם את הנושא האישי, אבל כשבאתי ושמתי את הנושא הזה ודיברתי עליו לראשונה, הוא בא מתוך דיון על אסתטיקה מקומית והאסתטיקה האירופאית, על המקורות שלנו, על היהודי החדש והיהודי הישן, הגלותי, על בקט והתחושה של התקיעות של הדמות שלו בהפי דייז, בימים יפים אותה דמות שנקברת בערימה, ומשם לקחתי את זה בעצם לדיבור הזה על המקומי והאירופאי בעיקר.  כשרק אחרי כמה חודשים כבר יכולתי לדבר את הסיפור האישי שלי שברור וזה בדיוק המקום של הסובלימציה הזאתי. זאת אומרת אני מתחילה מאיזשהו נושא, את עובדת בסטודיו, הידיים עובדות , החומר עובד. העולם הזה שאת מדברת עליו מתחיל להיברא, ורק אחרי כמה זמן את יכולה לדבר גם את הסיפור האישי. שאצלי הוא בעצם דיברנו על הקיבוץ אבל יש מעבר לפריז למספר שנים כשאני בת שלוש. ואז חזרה לקיבוץ  

נוי
.משהו מאוד מעניין שאמרת שבזמן התהליך והיצירה אז באמת הגוף עובד ואני יכולה להגיד על עצמי שאומנם אני יושבת ואני צורפת ואני מול השולחן ואני מרוכזת בפעולות אבל אני בו זמנית גם בעולם אחר זאת אומרת גם המוח והלב והבטן עובדים. אני עושה את הפעולות הגוף כבר יודע מה לעשות מן הסתם ,מקווה, אבל אני גם נודדת זאת אומרת אני גם חושבת. אולי על העבודה הזאתי, אולי על העבודה הבאה, אבל אולי אלה התהליכים הפנימיים שלא יוצאים לתוך העבודה, אבל אחרי זה את נפגשת איתם כתוכן או כחומר לעבודה הבאה, וזה גם אולי מה שהיה קצת בבצלאל, שהחזקת קצת דברים בפנים וכשהרגשת משוחררת ויש לך את המרחב. עבודה היצירתי לא רק המרחב עבודה פיזי, הם יכלו אולי לזרום. זאת אומרת ההגנה לא הייתה כל כך. חזקה כל כך, מבוצרת, אולי סביב נושאים. יותר אישיים ורגישים

שירלי
. אני תוהה האם אני מודעת לזה, אני לא בטוחה. אני חושבת שאני יכולה טוב, זה מורכב, זה יכול לקרות מכל מיני מכל מיני נקודות היצירה היא יכולה להתחיל בכלל מחומר. היו עבודות שהתחילו מהדגמה מדגימה אני מאוד מתלהבת. המקום הילדי, אני מתלהבת שאני מדגימה

נוי
.ספונטני שתופס

שירלי
.כן, לפעמים אני מרגישה שאני מתלהבת יותר מהסטודנטים

נוי
.אני מרגיש שככה רוב הזמן שאני ברמת אנרגיה אחרת לגמרי

 שירלי
.בדיוק. ואז יכול להיות שאחרי כמה זמן הדבר הזה יושב, ואני אתחיל לעבוד עם החומר, אני יכולה. לקרוא משהו שמסעיר אותי. פוליטיקה יכול לקרוא משהו כזה יכול להיות איזה שהוא אירוע כמו עם "חבטה קטנה בכנף" שבזמנו הייתה וזה יוציא ממני עבודה שהיא יותר מודעת. אבל שוב, גם עבודה כזאתי. היא יכולה להשתנות עם הזמן ולהתפרש אחרת גם אצלי. פרויקט הגמר שלי בבצלאל עשיתי אותו ב99 השנה, חזרתי אליו, נשארו המון המון לוחיות של של מתכת צרובה, עם דימויים של ידיים ורגליים, של אנטומיה שלא נגעתי בהם. בפרויקט גמר היה מאוד טראומטי, היה מאוד קשה. עשיתי אותו בשלושה שבועות. בלי שינה היה קשוח מאד. ולא נגעתי בלוחיות האלה במשך 20 ומשהו שנה והשנה. ענת גטיניו, יוצרת, אז היא זמינה אותי לתערוכה והיא נורא רצתה את הפרויקט הזה אמרה לי אני אקח את הלוחיות האלה. ככה אמרתי לה לא לא, אני אגמור אותם וחזרתי אל הפרויקט

נוי
?שמורות אצלך

  שירלי
.הם היו שמורות הוא כן יש לי קופסאות בסטודיו. שאני מדגימה גם על זה וכל מיני לא זרקתי חזרתי את זה פשוט עבדתי על זה במשך יומיים כמה שעות בצורה חופשית. גמרתי עשרות לוחיות כאלה עם אמייל וצריבות והכל. והשחרור הזה של לחזור לאותו מקום שבתואר ראשון היה כל כך הייתי צעירה, ובתחילת הדרך והמאמץ והחשיבות של מה הקונספט ומה הרעיון. וכל קו וכל. וכל צבע היה צריך להיות מדויק. לא יודעת אם זה מה יגידו אבל זה להיות נאמנה לאיזה אמירה אישית, אמירה פוליטית, אמירה שהיא חייבת להיות מאוד מאוד נכונה ומדויקת גם בחומר וגם באמירה. ופתאום לחזור לזה בצורה בוגרת, עשרות שנים אחרי ולעבוד בצורה מאוד משוחררת. ולתת גם לחומר להוביל וגם למעט זמן עבודה כי יש ילדות בבית ויש עבודה ויש דברים לעשות אבל לתת לזה שטף וגם באמת עם מיומנות מאוד גבוהה שצברתי אבל המון המון לסמוך על הידיים שהן יודעות מה לעשות שזה היה הידיים ברגליים וגם שיניתי את השם של העבודה. אפילו לא הצלחתי לזכור מה רציתי להגיד. היה כל כך חשוב לי אז להגיד. להיות דעתנית ולהתווכח על הדברים והיום. פשוט נתתי. קראתי לזה "בידיים הך הך הך ברגליים תך תך תך" שיניתי את השם ואני חושבת שזה חלק מהדברים שהבנתי. אבל זה באמת מקום של עשרות שנים של להבין. שאנחנו לא מנתחי מוח, אנחנו יוצרים, אנחנו אומרים משהו, אנחנו לא נשנה את המציאות, לא נשנה חיים של אף אחד, אנחנו יוצרים כי זה הדרך שלנו להתמודד עם המציאות שלנו. ולרכך משהו. כאילו חיים מספיק מורכבים קשים

נוי
?ואיך את בכל זאת מצליחה להעביר? כי העבודות שלך כן יש מסרים, הן קונספטואליות. הן לא אומנות גירדא יצרתי וזה יצא ממני והנה זה, אלא כן יש לפעמים תכנים מאד קשים. כמו שאתה אומר פוליטיים, חברתיים, איך עדיין התכשיט הוא המדיום? איך? איך את עושה את זה דרכו? דרך האובייקט הייחודי הזה

שירלי
.איך אני עושה את זה? אני לא, אני לא בטוחה שאני מצליחה בכלל לעשות את זה. זאת אומרת זה תמיד אני מרגישה. אז אצלי זה מין תחושה מתעתעת. האם המקום האישי פה הוא המוביל או המקום של איזה שהיא אמירה שמנסה להגיד שהיא יכולה להיות מורת רוח, כישלון, כעס? וכיוצרת קשה לי להבין או לראות הרבה פעמים. אם זה מצליח להגיד את מה שאני רוצה או שזה אומר הפוך ממה שאני רוצה זה גם דברים שיכולים לקרות

נוי
.בצורה שונה מהכוונה המקומית

 שירלי
.וגם עוד פעם הזמן משנה את המשמעות, במיוחד אחרי השביעי באוקטובר אנחנו מסתכלים אחורה על עבודות שיצרנו. לא כל דבר אני יכולה לראות באותו אופן היום. אני כן חושבת שכעס אני מצליחה להעביר

נוי
זה נשאר. זה עדיין בוער ויציב

 שירלי
. כן, אני חושבת. העבודות נהיות כועסות יותר ויותר שזה המקום שלי להוציא את הכעס והכעס יוצא לפעמים באקספרסיביות בצורת עבודה. זאת אומרת הקו יראה נגיד בציפורים על הקדימה. יש מין סדרה

נוי
.סדרת תליוני אמייל

שירלי
.התפרצות ציפורים על דימוי של כדים לבנים. בהתחלה שהייתי עושה את הרישומים של הציפורים, הם היו יוצאות מאוד יפות. והייתי מאוד שמחה איתם ומאוד מינימליסטיות ומדויקות וטובות. ותמיד היה פאק קטן באמייל הכנסתי את זה לתנור ואז זה היה גורם לעוד פאקים וככל שהכנסתי יותר לתנור ככה הקו שלי נהיה יותר ויותר עצבני

נוי
. הגוף מגיב לזה ממש בתוך התחושה

שירלי
.ומציפורים איוריות יפות, אומנם שיניים חשופות הם ניהול ציפורים מאוד מאוד אלימות ואגרסיביות עד לטריפת הגוזלים של עצמם אפילו. זה גם מה שאני אומרת לסטודנטים לא יכול שיהיה לך רק רעיון אתה חייב לגעת בחומר והרעיון משתנה. זה לא רמאות. לשנות את האמירה של העבודה שלך תוך כדי או שלך,  תוך כדי עבודה זה בסדר לכתוב טקסט על עבודה שאני עושה ולשנות את הטקסט. ולשנות את הרפרנסים, כי פתאום נפתחים עוד רעיונות. הזה חייב לבוא ביחד, יש שם סימביוזה בין הדברים

נוי
.יש חיים שעבודה מקבלת שלפעמים יותר חזק מהכוונה או מהשליטה שלנו. זאת אומרת, דברים קורים, בטח בשדה שלנו העכשווי. של חומר, כוח של טכניקה ההחלטה של הבחירת עבודה של חומר אצלך קשורה לתוכן, למסר לקונספט, זה כבר מהלך שאת בוחרת אותו מהתחלה, או שזה מגיע אינטואיטיבית?
 כי את פרוסה על הרבה חומרים, את מן הסתם צורפת קלאסית מאוד טובה. את עוסקת גם בטכניקות קלאסיות עתיקות מאמייל לדוגמה, שחזרנו לזה, בשיבוץ ועד דברים סופר מתוחכמים וחדשנים שלך של שילוב חומרים ממש קולאז'ים. אסמבלז'ים של חומריות ועד טכניקות שגם דיברנו שאת תלמידה אינסופית את רק מחפשת ובוחנת, גם מביאה לסטודיו שלך אמנים ומרצים שיבואו ללמד ולחשוף לעוד מידע, ואת בעצמך כל הזמן מחפשת ורוצה עוד ללמוד. אז החיפוש הזה אחרי חומר וטכניקה הוא קשור גם לתוכן של העבודה?

שירלי
.כן. אם יש משהו שאני לעולם לא אלמד זה מנגנונים ושיבוצים

נוי
.גם אני בגלל זה אנחנו מסתדרות זאת

שירלי
.אומרת זה גם בתוך העולם הזה. אני יודעת איפה אני כבר לא יהיה

נוי
שום ציר לא יהיה בתכשיט

שירלי
. עשיתי ציר לראשונה לעבודה של בעלי

 שירלי
.אבל זה בסדר כי צריך לדעת איזה דברים אתה יכול לעשות ואיזה דברים לא ואז כן לדעת מה אפשר ולהיעזר באנשים כמו עם הניסור.  האם אני יודעת מה הרעיון? לפעמים כן ולפעמים לא. זאת שאלה אני לא יודעת לשים עליה את האצבע אני יכולה לבוא עם רעיון, אבל לפעמים בהחלטה להתחיל מרעיון יש משהו נורא מגוייס. כמו אמנות מגוייסת אז, ואז אני, אני מרגישה שזה יכול להגביל אותי

נוי
.וכבר סגרת פוטנציאל למשהו

שירלי
.כן

שירלי
 כן. ואת יודעת נגיד מגישים לפעמים יש פניה לתערוכות ויש רעיון לתערוכה. לא תמיד התחברת אז למה אני צריכה ליצור לפי רעיון של מישהו אחר לתערוכה

נוי
מאד מזדהה, התמה השנה פחות מתאימה לי

שירלי
.כאילו מה אני עכשיו סטודנטית ואני מייצרת עבודה? גם ככה אף אחד לא משלם להם אז כאילו גם אני צריכה לייצר את העבודה לתמה של מישהו אחר. אני עושה את מה שאני עושה. עוד פעם אם יש משהו שיושב עליי נגיד, העולם נהיה אלים, נורא נורא נורא אלים. אני חושבת שככל שהוא נהיה אלים וככה הצורך שלי ליצור בא יותר מהרגש הפנימי של האלימות. זאת אומרת מלהתחבר לשם? אני באמת חושבת שזאת הייתה נקודת מפנה. המקום שבו הקו שלי נהיה כועס. כי שמה החיבור ולפעמים. לפעמים כל מה שנשאר זה אלימות בתכשיט. אני ממש רוצה לבוא ולעשות משהו יפה בסדר הייתה לי החלטה שאני עושה משהו יפה אוקיי ממש שושנה מה יותר יפה משושנה .בסדר התחלתי לעבוד עם זה ואני כבר שנים עובדת עם שושנים. התחלתי עם עבודה לפני, אני חושבת. 15 שנה עשיתי שושנה מכסף, צרפתי אותה ממש ממש יפה ואיך שהוא כשצרפתי את הגבעול נוצרו לה שורשים פרועים שניסו להיאחז לכל כיוון ולא תפסו אדמה. עכשיו כשעשיתי אותה הסתכלת ובאמת רציתי לעשות כל שנה מכסף בעבודת צורפות מושלמת יצאה עבודה צורפות לא רעה בכלל. והשורשים המתפרעים האלה כאילו הם מנסים להיאחז משהו בתחילה חשבתי שאם אנחנו מדברים על האישיו התרבותי נגיד חשבתי אוקיי, שושנה בדש הבגד, השורשים מתפרעים. האם הגבר ששם את השושנה הזאת הוא תרבותי? אחר כך חשבתי האם השושנה מחפשת אחיזה למצוא קרקע היא נתלשה מהמקום שלה? נכון? אבל אז הייתה פנייה של נירית ברמן לאיזה תערוכה שהיא אצרה במוזיאון ברמת השרון, והיא דיברה על המקום האישי ואמרה תמצאו רגע איזה תכשיט שהלך איתכם כברת דרך ואני הוצאתי תליון אמייל שאמא שלי קנתה לי, אירופאי כזה שהלכתי איתו כל הילדות שלי, קלאסי שיש עליו זר שושנים. שלפתי אותו וצילמנו אותו לתערוכה והתליון הזה שבור. כי הכל התחבר עוד מעט  סיימתי את בצלאל כבר עם ידע מאוד גדול באמייל, ואמרתי בסטודיו הקטן שהיה לי אז בשירותים הציבוריים בקיבוץ. אמרתי אוקיי, נשבר לי הלולאה של התליון נשברה. אני אלחים אותה ואתקן אותה כי אני יודעת לעשות את זה למרות שאסור להלחים על אמייל אבל שברתי מלא חוקים והצלחתי בהם. אני אעשה את זה אני צורפת מעולה. עטפתי את זה כמו שצריך בחומר מבודד הלחמתי את זה ופיגוז היה מעולה. אמרתי אוקיי ניצחתי את זה .אוקיי הלכתי לישון בבוקר קמתי מיששתי כזה את השידה בשביל להרים אותה. הרגשתי חול. בלילה האמייל, קפץ התפוצץ ונשאר מהתליון הזה רק חצי דימוי של הזר פרחים עם השושנים וכשנירית אמרה בואי תמצאי לי איזה משהו כזה אז הבנתי. שהשושנה הזאת, השבר הזה. הוא כנראה הניסיון שלי כל הזמן, כל הזמן לאחוז בדימוי. לתקן את המקולקל. ואף פעם לא הצלחתי להגיע לשושנה שבאמת אני מרגישה שהצלחתי איתה אף פעם לא

נוי
.איזשהו יעד שהולך ומתרחק

שירלי
.אנחנו מדברות כבר על עשרות ששנים שעשיתי כאילו על כמויות באורך של 20 שנה של התעסקות עם דימוי של שושנה שלא הצגתי גם את השושנה העקורה הזאתי, מעולם לא הצגתי לפני כן. כי אף פעם לא הרגשתי שזה נכון. ואז, אחרי שהשושנה הזאת הייתה על השולחן, עשיתי איזה סדרה של מאות סיכות והכנסתי בהם כל מיני חומרים ואז השושנה שלי בגינה, שכמובן יש לי שושנה, השילה את עלי הכותרת אז אספתי אותם ואמרתי אוקי אני אגזור אותם ואעשה מהשושנה שושנה, מעלים,  והתחלתי לגזור אותם ולא יצאו שם עלים יצאו שם מפלצות. מהגזירות האלה עשיתי מין קולאז'ים בתוך הסיכות האלה מהעלים עצמם של השושנה. אנחנו מדברים על זכרונות ואז צף ועלה עוד זיכרון מהילדות , בבתי ילדים הייתי בורחת להורים שלי בלילה ומעיזה לרוץ את כל הפחד הזה של החושך והצללים. כן, והיו כל מיני סיפורים שסיפרתי למה אני בורחת. אבל  בעצם הדבר שהכי הכי הפחיד אותי היה שהמיטה שלי הייתה מול קיר לבן ועל הקיר הלבן בלילה היה צל של צמח שושנה, של שיח שושנה שגדל בגינה ועשה מפלצות על הקיר, וכשגזרתי את עלי השושנה האלה, שהתחלתי לעבוד עם הקולאז'ים, אבל זה היה הפעם הראשונה שהצלחתי באמת להרגיש שהנה הצלחתי לגעת. בדימוי של השושנה אז פה יש איזה מין מהלך כזה שעבר דרך השושנה של דש שבחולצה בתכשיט האירופאי. עשה סיבוב התכשיט שאימא שלי קנתה לי, שהוא מאירופה והוא נשבר וזה ופתאום ההבנה הזאתי שהופה זה הדימוי של העלים של השושנה שהפחידו אותי ולכן יוצאות לי מפלצות מעלי כותרת שושנה

נוי
את חושבת שיש משהו. את באמת מספרת זה כל כך חי אצלך. גם כי זה בעשייה וגם כי את מחוברות מאוד לזיכרון הילדות, אבל שיש משהו על קשר של הזיכרון אישי שלך לבין זיכרון שהוא קולקטיבי. שמשהו שאת עברת באופן אישי והוא כל כך ספציפי, בטח בישראל, גם לא כולם פה קיבוצניקים לא כולם יודעים מה זה החוויה הזאת, אבל בטח שזה עובר אפילו לחו"ל כחוויה אוניברסלית. זאת אומרת שהילדות הנורא נורא ספציפית שלך, מתרגמת דרך התכשיט לחוויה ורגש שאנשים אחרים מצליחים לחוש?

שירלי
.אני חושבת שבסוף זה מין חלומות כאלה. זה מין באמת. זה המקום שהזיכרון והחלום מתערבבים והמקום של הזיכרון והחלום שמתערבבים הם לא רק האישי. זאת אומרת, זה ברור לנו שילדים מפחדים מצללים,

נוי
.המפלצת מתחת למיטה

שירלי
.כן, שהדיון התרבותי הזה שלנו של הכאן ושם של האירופה והמזרח התיכון הם נוגעים בכולנו. גם מי שלמד באוניברסיטה על ייסוד תרבות מקומית וגם מי שלא למד והולך בשוק הפשפשים ומוצא ברבורים עם פורצלן ואומר אוי, זה טעם רע

נוי
.או מה זה  עושה פה

שירלי
.למה זה לא קשור? אוי זה טעם טוב אבל זה נחשב לטעם רע. ולמה? אז הדבר הזה הוא מאוד מאוד מעוגן. תראי, אני מספרת סיפור, מספר סיפור הסיפור שלי אפשר להתחבר מכל מיני כיוונים. או בכלל לא, זה גם יכול להיות כן, אבל הוא יכול לגעת בך בכל מיני כיוונים. הוא יכול גם להכעיס אותך אם אתה בא בעמדה שונה מאוד, הוא יכול גם בסופו של דבר להגיד. אבל זה מכוער ולהישאר שמה. זאת אומרת זה יכול את החומרי 'זה יכול להיות האסתטיקה, זה יכול להיות הזיכרון

נוי
את בוחנת באמת את הקצוות האלה זאת אומרת את דוחפת את הצופה או העונד לשאלות האלה. אני חושבת במודע השאלות לגבי כמו שאמרתי הברורים את הולכת לדימויים האלה, את הולכת לדברים שהם גרפים ,אילוסטרטיביים, זה לא מינימליסטי ושקט וצנוע את בכוונה בצבעוניות מאוד חזקה ורוויה, וכמו שדיברנו הקולאז'ים האלה בתכשיט אחד יכול להיות עבודה של  חומר יצוק במתכת וצבע תעשייתי ופולימר וזהב וכסף.  ובסופו של דבר יש פה גם שפה שהיא מאד שלך שנוצרה מצד אחד אבל גם עולם שמאתגר את באמת לראות את העבודה הזו ולהגיד מה זה? זה תכשיט יקר? זה תכשיט זול? זה קיטש? זה אומנות גבוהה? זה אני, אני נמשך לזה? זה דוחה אותי? את כן בוחרת לאתגר את הדבר הזה, גם את עצמך אני מניחה.  להיכנס לתוך המקום הזה שהוא לא. את לא נוטה לכיוון אחד את מחזיקה שני דברים

שירלי
.כן. זה שוב מלא רבדים. אני כן אשים רגע את ביאנקה אשל גרשוני, שבעצם נגעה בריבוי החומרי הזה

 נוי
.וביטול ההיררכיה החומרית, כפי שאנחנו תופסים אותה

 שירלי
.כן, ולשמוע אותה מדברת על זה היה מרתק בשבילי ואני אני ממש נרשמתי למחלקה בשביל ללמוד אצלה ולא זכיתי לצערי. אבל כן שמעתי אותה מדברת כן קראתי הרבה, כן. דרך עבודה שלה, אומנם בלי המישור המיתי שפחות נמצא אצלי ואצלה היה מאוד חזק, אבל החיבור חומרי ריתק אותי והחיבור הזה, שאין היררכיה קפיטליסטי לערך החומר, דיברנו על זה. אני בעד,

נוי
נמוך .גבוה, יקר  זול

שירלי
.אני עובדת בשביל שאני אוכל לרכוש את החומרים. ואני מראש. נועדתי לכישלון עם למכור עבודות אני לא מנסה בכלל ואז זה מנטרל את

נוי
.להתנחמד או לתפוס איזה עין של

שירלי
.זה מנטרל את מהלך

נוי
.מסחרי

שירלי
.זה מנטרל את זה, כן, חשוב לי להציג, לא חשוב לי להתפרנס מזה. חשוב לי שיראו את העבודות. ואז הבחירה שלי בחומרים היא באמת כמעט נקייה. מה זה נקייה? נקייה מבחינת אם באלי כרגע אם זה משרת אותי, היא מתחשק לי לעבוד עם חומר מסוים.  בסדרה של הפי דייז, של ימים יפים. כן השתמשתי מאוד במודע בצבעוניות יתר. בוולגריות, כמעט זה כן היה חלק מהתפיסה שאומרת הרי אני יכולה לעבוד באמייל חם ולעשות את הדברים קלאסיים עם יהלומים. אני יכולה לעשות את זה גם גם עשיתי, אבל התפיסה הייתה שאני לוקחת דימויים באמת של אגם הברבורים ומביאה אותם פה לשלטי הרחוב הצעקנים אז האמייל היא לא מתאים. האמייל הקלאסי.האורגני כאילו זה לא יהלומים, זה זירקונים זה הכל בהגזמה, הכל מלא מידי, זה כאילו מן שובע וולגרי שבא להקיא ממנו עם דימויים. רומנטיים כי למה לא

נוי
יש כוח לדימוי פיגורטיבי,? כי לפעמים, אנחנו בטח מהאקדמיה, האבסטרקט, והדברים האקספרסיביים, ופתאום לראות ממש את הצורה, את הדבר עצמו מולנו. זה כוח בעינייך שמוסיף לעבודה?

שירלי
.כן, אני מרגישה שזה קצת. אם דיברנו על התיילדות כאילו לא הצלחתי לעבור, אני לא הצלחתי לעבור את המקום הזה. את עיבוד הדימוי לא הייתה לאבסטרקט, למרות שאני מאוד מעריכה את היכולת לעצור. גם את היכולת של היכולת לעצור וגם את היכולת לוותר על דימוי. הרבה פעמים הדימוי הוא דימוי מוכן הוא לא דימוי שאני יצרתי. גם אם רשמתי את הדימוי הוא מתבסס על צילום. ובעצם בצורה מוזרה, למרות שהעבודות הן פיגורטיביות לחלוטין, העבודה החופשית שלי האקספרסיבית ומופשטת כי בעצם אני יוצרת טקסטורות. ועיקר המקום שלי הוא זרימת הקווים בטקסטורה או איך אני מביעה שמה את הדברים ודווקא זה לא פיגורטיבי אז. בתקופה הזאתי בשנתיים האחרונות אני מתעסקת עם רישומים שהם כבר. הייתה לי עבודה דווקא. לא תכשיטים שהייתה עשרות אריחי קרמיקה. שעליהם עבדתי גם ברישום וגם עם חומרים נוספים ששילבתי בפנים, עם סיליקון ועשיתי הכנה לזה ויש לי איזה קיר בבית שפשוט יש עליו פתקיות וכל פתקית כזאת זה מין רישומים כאלה שלא מסתמכים על כלום ואיך שהוא יוצאים שמה ציפורים כועסות כל הזמן והיד יודעת את זה זאת אומרת. זכרון הוא כבר אני לא יודעת מה יד עושה בכלל בצורה

נוי
.רק משהו לא מודע קצת

שירלי
.רנדומלית כאילו היא עושה לבד ויוצא הדבר שעבדתי על הקולאז'ים של השושנים. על הזכוכיות שעשיתי עכשיו שיש במוזיאון. בתערוכה

נוי
.במוזיאון

שירלי
.הגיאולוגי קראנו לה החוצה. אז אז הכנתי לי את הפתקיות עם הרישומים שאת הקולאז' של הגזירות של העלי כותרת של השושנה רציתי לעשות לגזור ממש לפי הרישומי הכנה שעשיתי. ועבדתי ישבתי על השולחן, אני עובדת עם כל הסטודיו הגדול

נוי
.שיש לי

שירלי
.בשולחן, במטבח, בבית

נוי
.זה תמיד ככה. סטודיו מדהים בסופו של דבר יושבים

שירלי
.בסלון במטבח, הופקע לזה ואני יושבת וגוזרת את השושנים ויש לי את זה ממש לצידי. את הפתקית הרישום הכנה גומרת את זה. אחרי כמה שעות מסתכלת ויצאת דימוי אחר לגמרי, זאת אומרת ברמה של במקום ציפור יצא זאב. ובמקום שהוא יפנה ימינה הוא פונה שמאלה כזה. אז זה זה קטע כי

נוי
.כאילו תהליך ממש משתלט יש

שירלי
.הידיים משתלטות או החלק האחורי במוח. כמה שאני רוצה לתכנן את זה לא מתכנן, אבל עדיין גם אם יצא משהו אחר זה עדיין נמצא באותה סביבה של ההחלטה שלקחתי זה עדיין אותה עבודה, יש שם החלטה מודעת ראשונית, אבל. לכן אני אומרת, אי אפשר, אי אפשר להחליט מראש בדיוק מה זה יצירה זה לא מדע

נוי
.ציינו גם שהרבה מהעבודות שלך מוצגות ומוצגות במקומות הכי נחשבים והכי ראויים להם כמובן, אבל בעינייך התכשיטים שאת יוצרת הם נועדו לגלריה, לתצוגה, למוזיאון או לגוף לשניהם.

שירלי
. קודם כל חשוב לי שאם זה תכשיט שזה יהיה עניד, עניד, נוח, פרקטי לחלוטין

נוי
.למישור אחד מטופל גם

שירלי
.מטופל גמור לגמרי, מנגנון של סיכה יכול לקחת חודשים לעבוד עליו. אבל הוא חייב לעבוד גם במישור של של פיסול. זאת אומרת אם הוא פסל, אז המנגנון של הסיכה ישמש כסטנד

נוי
.הצבה ממש

שירלי
.מוצר אני רואה אותו לשני כיוונים זאת אומרת גם חזיתי על הגוף וגם ניצב תמיד .זה זה שם המון רגליים כי זה חתיכת אתגר. ואחד הדברים הכיפיים שלקח לי שנים של איסורים זה לשחרר לפעמים את הצורפות. להגיד אוקיי זה בסדר גם לא לעשות צורפות ולעשות פסל

נוי
.ציור, אובייקט, משהו אנונימי יותר

שירלי
.פיסול ושם יש חופש. זה כל כך כיף כי אני לא צריכה שזה לא יתקלקל על הגוף. אני יכולה להחליט שזה אריחי קרמיקה אבל הם לא הולכים לעמוד עכשיו במטבח של מישהו באמת במקלחת, אז. אז החומרים יכולים להיהרס בקלות. אני יכולה ליצור בלי המחויבות יש לו הרבה מורכבות והרבה הרבה אתגרים

נוי
.הוא רק נראה חמוד, הוא הרבה יותר

שירלי
.כמו שאומרים תמיד מה כל כך הרבה זמן לוקח לעשות את זה? כמה שזה קטן, זה דורש הרבה עבודה וזה דורש גם. דווקא המידות הקטנות זה אני הרבה פעמים אומרת לסטודנטים שמציגים. זה שזה קטן זה לא אומר שזה לא צריך הרבה חלל מסביב. לא צריך לדחוס את זה לא בתמונה ולא. בהצבה זה מחזיק


שירלי
.העולם הקטן הזה של הלברוא את העולם הקטן ולמשוך את האנשים פנימה. זה היתרון שלנו ולהחזיק ביד ולהרגיש את הקור או את החום. למשש גם. לכן אני אוהבת המון המון חומרים בתוך תכשיט אחד כי הוא לא נגמר באני מסתכל על זה אלא פתאום זה חד טיפה זה חם, זה קר, זה מבריק, כי זה מט, זה כהה, בהיר כאילו יש כל כך הרבה אושר בזה שלא נשארים מחויבים רק למתכת או רק לאמייל או רק ליהלומים. או לזירקונים כי כשהכל מתערבב ביחד, התעתוע הזה הוא מה שמעניין בעיניי בתכשיט

נוי
?שירלי מה תכשיט הבא או מה הפרויקט הבא

שירלי
.לאחרונה התעסקנו קצת, אני ובעלי, בעלי למד עיצוב בצלאל בתואר שני, קצת התעסקנו בנושא השואה. הסבתא שלו הגיעה מפולין אחרי שהיא נדדה באירופה מבית מאוד מאוד עני, כשהיא נושאת את הכפית מהבית כמזכרת. כפית פושטית. לא, זה לא כסף. עברה ככה שנים עד שהיא הגיעה לישראל והכפית הזאת נכנסה למגירת הסכום בבית לשימוש, אבל כולם ידעו. כפית מהבית בפולין. וכשהיא נפטרה, הסבא הביא אותה ליד ושם והיא שמורה שם בארכיון ונסענו לחפש את הכפית. כי ככה עלה בדעתנו לעשות עם זה משהו. וכשהגענו ליד ושם גילינו שהייתה גם כף. אף אחד לא זכר את הכף

נוי
.שהיא נמצאת שם היא

שירלי
.נמצאת שם גם בארכיון כפית וכף. הם לא מאותו סט כנראה מאוד דומות וזה וזה ככה העלה לנו מחשבות על זיכרון, על העברה בין דורית על פליטות

נוי
.חוזר חזרה

שירלי
. התחלנו להתעסק עם זה עם המחשבה על השלמת הסט הזה,  באיך היינו משלימים אותו. קצת נעצרנו בזה ואנחנו זה ממש הפרויקט הבא שלנו. הנגיעה הזאת בזיכרון האישי והקולקטיבי שלנו פה ובפוליטיקה העכשווית, זאת אומרת, אנחנו יכולים להפריד את מה שקורה בעזה עכשיו, מהסיפור הזה של הפליטות. קצת חשבנו על זה שהכפית היא כמו המפתח. בסיפור  הפלסטיני אנחנו אמנם לא מסתובבים כבר עם הכפית הזאת והיא נכנסה למגירה. אבל אבל היא שמורה היא כן שמורה בארכיון, היא כן שמורה כסיפור שנותר והוא חשוב. סיפור מכונן בעיניי

נוי
.שירלי תודה רבה רבה  היה פשוט מרתק ומרגש

שירלי
.תודה על ההזמנה באמת. איזה פרויקט נפלא. סקרנית לשמוע את השאר

נוי
גם אני