פודקאסטים

מצב הדברים

מרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל – ארכיון תערוכות עיצוב

״אנחנו אוספות כמובן את הדברים הברורים האלה, את ההזמנות, את צילומי ההצבה, את אירועי הפתיחה. אבל גם אוספות קטלוגים, וגם אם אנחנו מצליחות למצוא, שזה קצת יותר קשה, רגע את המחשבה שמאחורי התערוכה. מה נכנס לתערוכה, ואולי גם מה לא נכנס לתערוכה, שזה בעצם לפעמים יותר מעניין.״
תום כהן, מנהלת הפרויקטים במרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל בשיחה עם רותם קפלן, מנהלת האוסף והארכיון, על חשיבותו של אוסף ועל ארכיון התערוכות החדש במרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל.
להאזנה לפרק
גלית גאון

גלית: איתי יושבות רותם קפלן, שהיא המנהלת אוסף שנקר בתוך המרכז לחקר העיצוב בישראל, ותום כהן, שהתפקיד שלה בתוך המרכז הוא להוציא את הדברים מתוך המרכז, לתערוכות, לכנסים, לאירועים, למאמרים, לכל הדברים שקורים מחוץ אל המרכז. אני איתכן שתיכן ביחד כדי לדבר על התנועה הזאת, פנימה והחוצה, במרכז, אבל בעיקר על אוסף התערוכות, שהוא אוסף חדש במרכז החקר הייצוב.

לפני שאנחנו מתחילות לדבר על אוסף את התערוכות, בואו רגע נסדר בשני מונחים, בואו נדבר על מה זה תערוכה, ומה זה אוצרות לעיצוב, כי אני מרגישה שזה שני מושגים שצריך לסדר לפני שאנחנו מגיעות לדבר על כל הר הפריטים שמגיע כרגע לאוסף.

אז מה זאת תערוכה? תום.

תום: תערוכה היא פורמט. היא ביטוי אחד מתוך כמה ביטויים אפשריים לפעולה של מחקר, לאיזושהי תובנה, אבל היא גם ארגון של הדבר הזה במרחב ובזמן. איזושהו מופע שקורה בחלל מסוים, בזמן מסוים, במקצב מסוים של התנהלות בתוכו, בין אם זו התנהלות של המבקרים, שהיא לפעמים כמעט פרפורמטיבית בפני עצמה, ובין אם זה ההתנהלות בזמן ובמרחב, במובן הרחב יותר. זאת אומרת, תערוכה קיימת כמה חודשים, כמה שבועות, כמה ימים, כמה שנים לפעמים, והפורמט הזה הוא פורמט שהוא תמיד במהות שלו זמני. אפילו מה שנקרא תערוכות קבע, הן דבר זמני. וכמה מהאוצרים שישבו כאן, שעובדים על אוספי קבע ותערוכות קבע ומוזיאוני קבע, יגידו לכם ואמרו יפה מאוד שהדבר הזה הוא מאוד מאוד דינאמי ומאוד מאוד זמני, ובוודאי שזה הדין לדברים כמו פסטיבלים ושבוע העיצוב ותערוכות שהן לכמה ימים.

אז אנחנו מתעסקים במשהו שמצד אחד הוא ביטוי של מחקר ושל זיהוי של תובנה, ומשהו שעובדים עליו הרבה מאוד זמן ומקפידים בו על כל פרט, אם עושים אותו כמו שצריך. ומצד שני, הוא נועד להיות זמני. ותערוכה מתקיימת ומתאפשרת רק כשיש משהו שמפעיל אותה. זאת אומרת, כמו עץ שנופל ביער ואין מי שישמע אותו, תערוכה לא באמת קיימת כשהיא ריקה מאנשים. היא הדבר הזה שמתחולל כשאני נכנסת לחלל, ואני פתוחה לפגוש רעיון חדש. לפעמים ללמוד משהו, לפעמים לפגוש את עצמי, מהדהדת משהו מהחיים שלי בתוך המרחב הזה של תערוכה. לפעמים לשאול שאלות. 

התפקיד הכי חשוב של תערוכה היא להיות מרחב בטוח לשאול בו שאלות, מחוץ ליומיום הרגיל שלנו. יש לנו כל כך הרבה תפקידים קבועים ביומיום הרגיל שלנו. בבית, בעבודה, ברחוב, באוטובוס, במקומות הרגילים שאנחנו חיים בהם. ותערוכות, הן כמה מהמקומות האלה שבהן אנחנו אפילו לא בדיוק קהל. זאת אומרת, יש עוד מקומות שאנחנו צורכים בהם אומנות, נכון? אנחנו יושבים בתיאטרון, יושבים בקולנוע, עומדים בהופעה. בתערוכה, ההליכה שלי במרחב, האפשרות שלי לבחור את הסדר, להניע את המרחב בעצמי, לבחור מה לקרוא, לא לקרוא, היא אומרת שהתערוכה מתחוללת רק כשאני נמצאת בתוכה. רק כשאנחנו נמצאים בתוכה. והיא תתחולל בכל פעם באופן אחר, כשנהיה בתוכה. וכל הפורמט הזה, שהוא כל כך זמני, וכל כך עדין, וכל כך תלוי פרפורמנס, ותלוי רגע ביום, ותלוי מה המחשבות שנכנסתי איתן לחלל, ומה קורה סביבי בעולם, את הדבר הזה כל כך קשה לתעד. ומנסים לתעד אותו, כן? יש קטלוגים שיוצאים לתערוכות, ולפעמים עושים וידאו, ולפעמים מצלמים את החלל, ויש אנשים שעוסקים ביחסי ציבור של תערוכות, ויש חוקרים שמתעסקים בתערוכות (מעטים). והוא כל כך קשה לתיעוד, ודווקא אותו אנחנו מבקשות לשמור, ולאסוף, ולתעד, ולהסתכל עליו באופן הזה. 

ואני רוצה להתייחס לשני אוצרים והוגים מאוד מאוד חשובים, שמלווים אותנו ככה בדרך הזאת, ואחד מהם הוא אוצר עכשווי חשוב ומפורסם בעולם, בשם הנס אולריך אובריסט, שמדבר על מה זה אוסף. והוא אומר, לאסוף זה למצוא וללקט ולארגן ולאחסן פריטים, בין אם זה בחדר, או בבית, או בספרייה, או במוזיאון, או בשורה, או ברשת. ולכן זה גם באופן בלתי נמנע דרך לחשוב על העולם, ועל חיבורים בין הדברים, ועל העקרונות שמייצרים אוסף, ועל התובנות וההנחות המוצא, ועל איך דברים מונחים אחד ליד השני, ועל כל הניסויים האפשריים שבין החפצים האלה שאספנו. ולכן ליצור אוסף, היא פשוט שיטה לייצר ידע.

גלית: זה אומר שהאוסף הזה של התערוכות, הוא באיזשהו מקום שיטה לייצר ידע חדש על שדה, שקיים היה בו ידע, אבל לא היה קיים הידע המשותף, שיכול היה לייצר עכשיו איזושהי מחשבה מחברת, מפריטה, מאחדת על מה זה תערוכות עיצוב. זאת אומרת, תערוכה מתחילה כאוסף, הופכת להיות תערוכה, ועכשיו אנחנו חוזרות לייצר אוסף של כל התערוכות האלה ביחד. זה לא יתגלגל את תערוכה, כי זה לא מה שאנחנו יודעות לעשות. לפני שאנחנו הולכות רגע לדבר על עוד סוגים של תערוכות, האם את חושבת שתערוכות עיצוב ותערוכות אמנות הן שתיהן אותו דבר? האם יש הפרדה או יש איזשהו הבדל בין תערוכות מהסוג הזה ומהסוג הזה?

גלית: אז אחת השאלות האהובות והשנואות על כל אוצרת עיצוב, כשמישהו שומע מה היא עושה בחיים, בין אם זה בארוחת שישי, בנסיעה במונית, בראיוןן עבודה, או כשפוגשים יוצרים, זה: אה, זה אומנות, זה עיצוב, איך יודעים מה ההבדל בין אמנות ועיצוב? והתשובה היא -וגם הדבר האהוב עליי כאוצרת עיצוב, הדבר האהוב עליי בעיצוב – הוא שאי אפשר לדעת. אבל אם אי אפשר להבחין האם זה עיצוב או אמנות, אז גם אי אפשר להבחין אם זה עיצוב או ארכיאולוגיה, ואי אפשר להבחין אם זה עיצוב או מדע, ואי אפשר להבחין האם זה לילדים ולמבוגרים, ואי אפשר להבחין האם זה אובייקט או רעיון. אני חושבת שהגבולות המטושטשים של עולם העיצוב הם מנקודות הכוח המשמעותיות שלו, ומה שהופך אותו בעיניי לתחום הכי מעניין בעולם. 

ובכל זאת, מה מגדיר את השדה הזה של אוצרות לעיצוב, היא הדרך שבה אנחנו מסתכלים עליו, האופן שבו הוא שזור בחיים. כשעושים אוצרות לעיצוב, בדרך כלל מה שנסתכל עליו, זה על ההקשר שלו בחברה, על התפקיד שלו בעולם, יותר מאשר על הביוגרפיה האישית של היוצר, שזה מאוד מאוד מאפיין את שדה האמנות, למרות שלא רק, כן? הגבולות האלה מטושטשים, בהגדרות שלהם, כי הם באמת באמת מטושטשים בחיים עצמם. אבל האפשרות של עיצוב להשתלב ולהרגיש בנוח בתוך מוזיאונים לאמנות, ובתוך מוזיאונים לארכיאולוגיה, ובתוך מוזיאונים מדע, ובתוך מוזיאונים לילדים, אבל גם באירועים זמניים, וגם בחללים אלטרנטיביים, היא מהדברים שהופכים את זה לתופעה כל כך מעניינת, לאצור דווקא עיצוב.

אנחנו נראה, וראינו, ורואים באוסף התערוכות, גם תערוכות שלוקחות עבודות ממש מהסטודיו, ושיש להן טקסט ביקורתי על החברה, וכל מיני דברים כאלה, שאפשר להסתכל עליהם ולהגיד, אה, זה כמו תערוכת אמנות. וגם יש המון תערוכות עיצוב שלוקחות דברים מהמכולת, ומהחנות, ומהמפעל, ומארגנת אותם באיזשהו אופן אחר שמאפשר לי לשאול שאלות, ומאפשר לי להסתכל אחרת על חפצים יומיומיים. ושני הדברים האלה, וכל המנעד הזה, הוא תערוכות עיצוב. 

וכשאנחנו מדברים על שדה העיצוב, מדברים על שדה שהוא כל כך, כל כך, כל כך רחב ומגוון, ומכיל בהגדרות המסורתיות והשמרניות ביותר שלו, את כל הטווח שבין בניינים לכפתורים באפליקציה. את כל המנעד שבין הוט קוטור וקראפט מסורתי שנמשך המון, המון, המון שנים, והדברים שהם חדשים לגמרי, ובטכנולוגיות, ובהתפסות תלת-מימד, וכולי. ואם אנחנו מסתכלים על הגדרות העכשוויות של עיצוב, אז הוא כולל בתוכו גם עיצוב UX, נכון? מחשבה על חוויית משתמש, ועל עיצוב שירות, ועל עיצוב חוויה. איך בכלל אוצרים את הסוגים האלה של עיצוב? אלה שאלות נורא מעניינות שעומדות לפנינו.

ואני חושבת שדווקא שאנחנו נתקלות בשאלות הכי מורכבות, והכי, שהתשובה שלהם היא הכי מופשטת, נעים להיאחז בעוגנים קיימים, וברורים, ותמיד עובדים. ואני רוצה לקרוא אתכן ציטוט של ויל סנדברג, שדיברנו עליו גם כשהתחלנו את השיחה שלנו על מוזיאון ישראל, שמגדיר מהי תערוכה. הוא אומר ״תערוכה היא דיאלוג בין עוצרים ומבקרים. היא חוויה רגשית ואינטלקטואלית, חושית ומרחבית. היא מניעה ללמידה, להתבוננות ולשאילת שאלות. היא כלי עבודה חברתי, קהילתי ואישי. בתנאי שהיא טובה.״

הזמנה לתערוכה 'מן הפונג ועד למחשב הביתי', 1983, מוזיאון ישראל, ירושלים. באדיבות משפחת גאון

גלית: זה באיזשהו מקום, אם עכשיו היינו יכולות להציע, תערוכות היו יכולות להחליף חלק גדול מהקורסים, חלק גדול ממרחבי הלמידה שאנחנו מכירות. גם כי הן מרחב בטוח לשאילת שאלות, הן לא מאיימות בפורמט שלהן. אבל אני חושבת שבעיקר כי הן מאפשרות מחשבה מהדהדת של המבקרים והמבקרות, בין אובייקטים שהם מכירים או לא מכירים ומסקרנים אותם, לבין המטען שהם מגיעו איתו מהבית או מאיפה שהם מגיעו.

אבל אני חושבת שהחשיבות הגדולה, ואולי שם המהלך האקדמי המעניין, זה המחשבות החדשות שיוולדו אצל אותם מבקרות ומבקרים, בעקבות את התערוכות האלה. אני חושבת שבגלל זה תערוכות הן כל כך חשובות. כי כל הקהל, כל קהל שהוא, קטנים, גדולים, זקנים, צעירים, כאלה וכאלה, כולם יוצאים מתערוכות טובות, עם איזשהו ידע חדש, שהם יכולים אחר כך להשתמש בו בחיים שלהם. ובגלל זה תערוכות, אני חושבת שבשביל שלושתנו, הן אולי הדבר הכי חשוב בעולם.

אז לפני שנתחיל, רגע רותם, מאיפה את באה, ועל מה את מדברת בדרך כלל?

רותם: בעצם מה שאני עושה עכשיו במרכז זה מכניסה אוספת, מתעדת, מחפשת. רוב הזמן מוצאת גם – מה קרה פה לפני הרגע שאנחנו נמצאים בו עכשיו, וגם מה שקורה עכשיו. בעצם אני מגיעה מעיצוב תעשייתי כבר לפני הרבה זמן. עבדתי בסטודיו, כמו כל בוגרת לעיצוב סטנדרטית, והבנתי שבעצם זה לא המקום שלי. זה לא מעניין אותי לעשות עוד מוצר או עוד חפץ לעולם, והרבה יותר מעניין אותי להסתכל על זה בצורה רחבה יותר, וגם היסטורית יותר. הגעתי לקורס של תום וגלית, לקורס של אוצרות לעיצוב בשנקר, ומאז השתנה עולמי. אני זוכרת שאמרתי כזה, שהתחלנו את הקורס, אמרתי שסוף סוף התיישבתי בכיסא הנכון.

ומאז בעיקר אני מאוד נהנית. בעצם אני עושה גם אוצרות עצמאית, אבל גם יש לי את ההזדמנות הבאמת נפלאה הזאת, להתעסק בהיסטוריה, להגיד, רגע, אנחנו לא ממציאים פה שום דבר חדש, הדברים קורים, אנחנו פשוט צריכים רגע להסב את המבט למה שקורה. לראות מה היה לפנינו, לראות מה קורה עכשיו, ואיך הדברים האלה יתגלגלו.

גלית: אז אני תמיד מסתכלת עלייך בהערצה הגדולה, על הסבלנות והסבלנות שלך להסתכל על הפרטים שמרכיבים את האוסף הזה, שהוא אוסף העיצוב הגדול בישראל, שהקים אותו ראובן כהן, ייסד את המרכז הזה והקים את האוסף. והוא אוסף דיגיטלי בעיקרו. בשנתיים האחרונות האוסף הופך למשהו קונקרטי יותר, יש מגירות אוסף, יש אורגינלים, מגיעים ארגזים שלמים של סטודיואים אל המרכז. בעצם מאפשרים לך גם לגעת בכרזות, בסקיצות, במחברות של אותם מעצבים, ולא רק להסתכל עליהם דרך האתר הדיגיטלי שלנו. הבחירה הזאת, להיות במקום, כמו שאמרת, להסתכל אחורנית על העיצוב, מה את חושבת שזה נותן לנו בתוך המרכז?

רותם: אני חושבת שהסטודנטים נכנסים לחדרון שבו נמצא האוסף, האוסף הפיזי, ופתאום מלהסתכל על האוסף, על אלפי הפריטים שיש באתר, פתאום רואים את הדבר, את הצבע, את הנייר, את המחיקות, הדבר הזה הוא פשוט… אני מסתכלת עליהם, והרבה פעמים אני רואה את הגוף שלהם משתנה, את העמידה שלהם בתוך חדר, משהו נפתח בחזה, משהו בהתלהבות, משהו ברגע הזה שהם מרגישים שהם כבר לא לבד. שיש פה איזשהו מסלול, באמת, דיברתי על זה גם בפרק הקודם, שיש פה איזה משהו שזה קבוצה שכבר הולכת מסע שלם ביחד. וגם פתאום לראות דברים, טכניקות אחרות, ומחשבות אחרות. ויש לנו אוסף, באמת אחד האוספים האהובים עליי, של אילן מולכו, שאין בו אף תוצר, אין שום סוף, יש רק תהליכים, רק מחשבות, רק חיפושים, זה משהו שאי אפשר להסביר אותו בלהסתכל רק על הסוף, רק על הפריט האחרון, או רק על הכרזה.

בתור מעצב שמסתכל על סקיצות של מעצב אחר, פתאום יש איזושהי רגע שמבינים את המהות הזאת של החשיבה, של החיפוש, של מה נכון, מה לא נכון, מה מרגיש, שעובד. וזה קסם.

מוזיאון ישראל, ירושלים. באדיבות גלית גאון

גלית: אולי זה האתגר הגדול של האוסף הזה, שבאיזשהו מקום עיצוב, לאורך השנים לא שימר, לא שמר את התוצרים האלה של תהליך העבודה, אלא מה שחשוב לכאורה, בעיני נניח הקהל הרחב, או התעשייה, זה התוצר הסופי. זאת אומרת, יש מעט מאוד חשיבות, במרכאות, כלפי חוץ של תהליכי העבודה, גם אין הרבה מעצבות ומעצבים ששומרים את הסקיצות שלהם, כמו שאת היית רוצה שהם ישמרו אותם כדי שזה יגיע אלייך.

רותם: כן, זה נכון. בטח עכשיו בעידן, שהוא באמת עבודה מול המחשב, שבכלל אתה עושה "קונטרול זד" וזהו, ומה שחשבת עליו לפני שנייה פשוט נמחק, נמוג, לא קיים יותר. אז בעצם גם היכולת שלנו לחזור אחורה בצעדים של עצמנו, היא גם בעצם הולכת ונמחקת. כשמגיעים רגע לארכיון, מבינים את החשיבות של הדבר הזה, זה עושה איזשהו שינוי שהוא מהותי. והם גם שואלים את עצמם שאלות, הם בעצם, ברגע שהם רואים את הדבר הזה, הם גם שואלים את עצמם את השאלה של איפה אני בתוך הדבר הזה, ואיך אני יכול לשנות או לשפר או להוסיף לתוך המהלך הגדול הזה.

גלית: יש כבר עשרה קורסים בסמסטר, אני חושבת, בממוצע, שהם מגיעים לתוך האוסף לעבוד. כשהם לא לומדים למיין ולקטלג, הם בעצם רק מגיעים לפגוש אותך ואת האוסף בשביל לקבל השראה, בשביל ללמוד משהו על ההיסטוריה. את יכולה לספר לנו על אחד מהם?

רותם: כן, דבר שאני אגיד שהם בעצם, בקורסים שאתן מעבירות, אז הם עוברים איזשהו תהליך הכנה. הם בעצם לומדים להסתכל על הדבר הזה, הם לומדים לפרק את הרעיונות שיש בתוך האובייקטים האלה, דיגיטליים או לא. ואז כשהם מגיעים אליי, הם בעצם כבר, ברגע הזה שהם מוכנים, יש להם כבר את הידע הקודם הזה, הם כבר יודעים על מה להסתכל, הם יודעים מה לחפש, והם כבר יודעים להגיד לי, רגע, זה דן רייזינגר, הוא עשה 250 לוגואים שאנחנו מכירים כבר. הוא היה ככה וככה. ופתאום כשהם מסתכלים, הם רואים את הצבע של העבודות שלו, זה פתאום עושה להם, אה, אנחנו עכשיו מבינים את המשמעות הזאת, את מה שהוא מדבר עליו, על צבע, פתאום אני רואה את הצבע הזה. זה לא צבע שעובר דרך מסך מחשב.

גלית: מעבר לזה שאנחנו מקוות, אני חושבת, שתינו, שבעבודות העתידיות יהיה הד להיכרויות האלה, האם את גם חושבת שצריך לאסוף את מה שקורה היום? את העבודות של הסטודנטים?

רותם: חד משמעית, כן. אני חושבת שאל״ף, מבחינה של איסוף, אז אנחנו לא יודעים מה יהיה בעתיד, ואנחנו לא יודעים מה יהיה מעניין או לא מעניין, מה יקרה, ויש לזה חשיבות. וגם, בעצם, מה שקורה זה שהאוסף הוא כל הזמן באיזשהו שיח עם מה שקורה עכשיו. זה לא מנותק, זה לא, זה היה בעבר, זה בהווה, זה בעתיד. ההליכה הזאת בזמנים, היא כל הזמן קורית, כל הזמן הדברים מתערבבים, ובאמת, במרכז גם יש לנו דוגמאות שאנחנו כל הזמן עובדות איתן. ונראה לי, תום, את יכולה לספר על מה קורה לאוסף שהוא פוגש את המציאות העכשווית.

תום: בהחלט. הדבר שאנחנו מאוד אוהבות להגיד גם לסטודנטים וגם בכלל לעולם, כי הרבה ממה שאנחנו עושות, זה גם להביא תקציבים לתחום הזה, ולשכנע אנשים בחשיבות שלו, ולמה צריך לאסוף את הדבר הזה, ולמה בכלל צריך לתעד עיצוב, ועיצוב מקומי, ומה התפקיד שלו. ואנחנו מדברות הרבה על זה, שעיצוב הוא מרובה הקשרים, והוא מאוד מאוד נטוע בחיים שלנו כאן, ואפשר ללמוד דרכו המון על החברה שלנו, וגם יש לו השפעה אמיתית על החברה, והשפעה האמיתית על המרחב שאנחנו חווים בו, ואיך אנחנו מתייחסים אחד לשני, ואיך אנחנו תופסים את עצמנו ואת הנרטיב המשותף שלנו.

והדבר הזה שעיצוב הוא נטוע בכל כך הרבה הקשרים, הרזוננס הזה, ההדהוד שבין פריט לפריט באוסף, בין פריט לבין מאמר, בין פריט לבין כל מיני הקשרים אחרים בחוץ, הם אחד הכלים הכי חשובים שיש לנו באוסף הדיגיטלי, גם אחד הכלים הכי חשובים שלנו כאוצרות, אחד הדברים שאנחנו הכי מנסות להעביר הלאה גם למעצבים שמגיעים לעבוד איתנו, גם לחוקרים שמגיעים לעבוד עם האוסף, וגם לסטודנטים. והריבוי הקשרים הזה מאפשר לנו גם להסתכל על סוגיות חברתיות וסוגיות שהן מחוץ לנו, אבל גם לחבר בין מעצב למעצב, ולזהות כל מיני חוטי מחשבה שהם אצל אדם אחד, אבל גם חוטי מחשבה שהם מתפתחים בתוך השדה, שלאורך עשר שנים, עשרים שנה, שלושים שנה, חמישים שנה, אפשר לראות איזשהו רעיון משתנה ומתפתח, ואיך אנשים משפיעים אחד על השני. אפשר לראות התפתחות בין הסקיצות.

ובתוך זה עלה אצלנו בצורה מאוד מאוד דרמטית, ההיעדר של התיעוד של שדה שלם של הקשרים ושל כתיבה, ושל התייחסות לתחום הזה, ושקידם אותו כל כך קדימה, שהוא בעצם תערוכות לעיצוב. שזה משהו שאין לו בכלל בכלל בכלל תיעוד, ומה שבעצם הביא אותנו גם לשיחה הזאת, אבל גם להרבה מאוד פרויקטים שמרחיבים את זה, שבעצם מתייחסים לדיסציפלינה שיש לה המון ערך בשדה. ומי יתעד את המתעדים, מי יתעד את מי שמנתח את השדה. אז אני מאוד מאוד שמחה על ההזדמנות להוסיף בעצם עוד שדה שלם של הקשרים.

והיום כשאנשים, בעזרת הכלים הדיגיטליים שיש לנו, שזה אף פעם לא מובן מאליו שיש אותם, שהם יכולים גם לראות את המקור, את הצבע שלו, אבל גם לראות פריט מסוים באוסף, ולהבין שהוא קשור לפריט ההוא, והוא קשור לעשור ההוא, והוא קשור לטכניקה הזאת, והוא גם משתתף בדוקטורט שמישהו כתב על הנושא הזה, וגם הוצג בתערוכה, שהיא יכולה להיות מהקשר אחר לגמרי, זה מאפשר להם להבין, אפילו כמעצבים, את העבודה שלהם באופן אחר לגמרי. והתפקיד הזה של המרכז, של האוסף של הארכיון, בתוך אקדמיה, יש לו חשיבות אדירה, בעיניי לפחות. לא לראות רק את הסוף, רק את התוצאה, רק את הקצה, רק את ההגשה הקרובה, אלא לראות באופן הרבה יותר דרמטי את התפקיד שלנו.

גלית: אנחנו יושבות היום כדי לסגור את הפרק המבואי, הקטן,של אוסף תערוכות העיצוב, שהגיע אחרי שלוש שנים שלך כמנהלת האוסף, שבהן למדנו את האוסף של התקשורת החזותית, שהוא האוסף הרחב ביותר שיש למרכז. האוספים המתהווים של צורפות, עיצוב תעשייתי, טקסטיל, קרמיקה, שלאט לאט הולכים ומתפתחים לפי כמה שאת מצליחה לעודד אותם קדימה.

אני חושבת שלקח לנו קצת זמן לחבר את כל החוטים ביחד, ולהבין שאוסף תערוכות העיצוב הוא משהו שאין לו תיעוד עד היום. אף אחד לא דיבר על מה שאנחנו עושות רוב הזמן. והמחשבה הזאת היא מחשבה מתגלגלת. אנחנו מדברות הרבה זמן על מה זה תערוכות עיצוב ואיך שומרים אותן, ואני רגע חוזרת חזרה אל תחילת הדרך שלי, כילדה במוזיאון ישראל. המקום הראשון שעיזיקה אבא שלי, שהיה עוצר לייצוב במוזיאון, היה שולח אותי זה אל המחסן, אל האוסף: תנקי, תסדרי, כל מיני משימות כאלה שבהם הוא היה צריך שאני אעשה שעתיים משהו, ולא אפריע לו בגלריה. זה היה מקום לפגוש דברים שלא יכולתי לראות אותם בשום מקום אחר. 

וכשהתחלנו לחשוב על האוסף הזה, מה ששלחתי לך במייל הראשון, אז אני משתפת במייל שלנו. אז אוסף התערוכות הזה מסמן עבורי גם הזדמנות לכתוב על דמותו של האוצר הראשון והמשמעותי, של המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל, איזיקה. איזיקה גאון, אבא שלי. שלאורך השנים נדמה היה לי שההקשר המשפחתי מחסיר משהו מההזדמנות ההיסטורית לסמן את המעמד, את הנוכחות, הכל כך מרשימה שלו בעולם העיצוב היצירה המוזיאלית, ואיכשהו תמיד נשאר בתוך הדיון המשפחתי שלנו בשם שהוא כל כך אהב, איזיקה, למרות בתעודת הזהות שלו כתוב איזיקה יצחק. בבצלאל דרך אגב קראו לו רק יצחק, לא הסכימו לקרוא לו בשם שלא איזיקה, וכשהוא הגיע למוזיאון, הוא בחר בחזרה בשם הבינלאומי. אני חושבת שזה קצת הצחיק אותו שאנשים ישאלו, אה, איזיקה, מה זה אומר, מה זה, מה שהיה, באיזה שפה זה… זה, אני בשבילו אני חושבת, זה פתיח לכל אקוורד סיטואישן שהיה יכול לתפוס אותו.

אבל כמי שגדלה אצלו, התערוכות נראו לי מובנות מאליהן, האוסף נראה מובן מאליו, והמבט הזה שלך בחזרה אל מה שאני באתי איתו כמובן מאליו, הדליק את השיחה הזאת של אוסף תערוכות העיצוב. אז לפני שאנחנו הולכות פנימה לתוך הטקסט הזה, מה אוספים כשמדברים על תערוכות?

רותם: בעצם אנחנו אוספות כמובן את הדברים הברורים האלה, את ההזמנות, את צילומי ההצבא, את אירועי הפתיחה. אבל גם אוספות קטלוגים, וגם אם אנחנו מצליחות למצוא, שזה קצת יותר קשה, רגע את המחשבה שמאחורי התערוכה. מה נכנס לתערוכה, ואולי גם מה לא נכנס לתערוכה, שזה בעצם לפעמים יותר מעניין. כי בעצם כאן אנחנו יכולים לראות את הבחירה שהאוצר או האוצרת עושים או עושות, ולהבין איך בעצם מדייקים את הרעיון שהם רצו לדבר עליו. בעיצוב אנחנו מדברים על חפצים שהם ביום יום של כולנו, ואז גם הבחירה של לדבר על אותו חפץ, מעלה את השאלות, או את התובנות יותר, של מה מעניין באותו רגע, מה קורה בעולם סביבנו, ועל מה כדאי לנו לשים את תשומת הלב.

באדיבות גלית גאון

גלית: אז אני חזרתי למחבורות השחורות. איזיקה שהיה אוצר, אבל גם היה אומן, הסתובב תמיד עם מחברות שחורות, יש לנו אוסף של המחברות האלה, ואני קוראת מהטקסט: "המחבורות השחורות של איזיקה הם בגדלים שונים. רובן באמת שחורות, יומני מסע, מלאים להתפקע בכרטיסי ביקור של אוצרים ומוזיאונים, אומנים ומנהלי מחלקות לעיצוב ולחינוך מהעולם. דפים על דפים של טבלאות מצוירות ביד ובהן הוא רשם משימות ותגובות, כמו ׳פגישה עם האוצר במחלקה הזאת והזאת׳, ועל זה בצבע אחר ׳לא יצא לי מזה שום דבר.׳  או בכיוון אחר, הוא כותב, ׳אוסף טוב, פחות מעניין להשאיל מהם, אולי הוא יסכים להשתתף בכנס הבא׳.

מחברת אחת עטופה בצבע בז' היא המוקדמת ביותר מהתקופה שלו במוזיאון, ויש בה יחסית הרבה רשומים בדפים שלמים של צבעי מים. ואחת מהאחרונות היא עטופה בכלל בד בדוגמה של זברה, שעליה הוא הדביק את הדמות שלו מביטה מתוך הספר עצמו, כאילו היא עצמה לא מאמינה שזה באמת ספר סקיצות רציניים.

הדפים במחברות האלה מתחלקים לכמה סוגים. אלה של איזיקה האומן, שנפגש עם נוף מרגש או שחקנית בתיאטרון קבוקי, והוא מתעד את ההתפעמות שלו מהרגע יוצא הדופן הזה, מאפשר איכשהו לזיכרון לעבור מהלב אל היד ומהיד אל הנייר. הדפים של עובד המוזיאון המתוסכל שחוצב בשולי המחברת שלו אמירות בכעס, כמו ׳איך אפשר לדבר על אמנות בלי אומנים׳, או כל מיני אמירות כאלה. דפים של מנהל המחלקה שמכין רשימות של תערוכות ותאריכים, רשימות של מצאי, רשימות עתידיות, רשימות של תורמים, רשימות של פגישות שהוא רוצה לעשות. דפים קאוטיים שמבטאים את הסערות של המחשבות שלו ורעיונות לתערוכות. זרמי תודעה של אוצר יוצר, שכמעט ולא מצליח לרסן את כל המילים והמחשבות שלו לדף אחד. בשוליים, אבל ממש ממש בשוליים, אחת לכמה שנים גם משתרבבים המחשבות עלינו, הילדים שלו. 

ואני חושבת שזה היה איזה מין מה שמאפיין במהלך, וההזדמנות להסתכל על המחברות שלו הסבירה לנו עד כמה חשוב לקרוא את הדרמות האלה, שמאחורי התערוכות, כי הקהל הרחב שמגיע לפגוש תערוכה, רואה אותה מאוד סדורה. יש לה טקסט פתיחה, יש לה כניסה, יש לה קטלוג, או דף, או לא משנה מה, והשערה הזאת של המחשבות נשארת מחוץ לדלת. 

דיברנו בפרקים האלה עם רמי טריף ממוזיאון ישראל, דיברנו עם רז סמירה ממוזיאון ארץ ישראל. כל אחת ואחד הביאו מחשבות אחרות על תערוכה, ואני רציתי לשאול אותך עד כמה כולם שמחים לפתוח את הלב, את הדלת, לשתף אותך במחשבות האלה, ועד כמה את חושבת אנחנו יכולים וצריכים להיכנס לתוך האוסף הזה לפרטי הפרטים האינטימיים של התערוכה, או שאולי כדאי שנשאר במקום הרשמי יותר שלהם?

רותם: אני חושבת שבגלל שבעצם אנחנו עושות איזשהו מהלך מחקרי, אז הדברים האלה, זה מחוייב המציאות. אנחנו חייבות ללכת רגע למאחורי הקלעים. כי הרבה פעמים אנחנו נשאר רק במופע עצמו, כי במקום שאנחנו מחפשות זה מגיע לאיזשהו קו מסוים, וברגע שאנחנו עוברות את הקו ונכנסות למאחורי הקלעים, אז בעצם אפשר להבין הרבה יותר את המהות של המקצוע, ולא רק את הפר-תערוכה או את החוויה שהיינו בה כרגע באיזשהו חלל. וזה בעצם מה שמעניין אותנו כרגע. רגע להסיט את המבט לפעמים לאדם, לאוצר או לאוצרת שעומדים מאחורי הדבר, איך הם חושבים על זה, ובעצם בהסתכלות שלנו אנחנו אחר כך יכולות גם להסיק מזה ולהבין איך המחשבה שלהם בעצם נראית אחר כך על הקיר או באיזשהו חלל, ואיך זה עבר ממחשבה בראש לאיזשהו משהו שהוא ייצוג פיזי של הדבר. וזה בעצם הרגעים האלה שאנחנו מחפשות באוסף הזה. מעבר לדבר, האולי יותר מובן מאליו, של לייצר איזשהו ציר זמן שממנו גם אפשר להוציא חיתוכים מסוימים ותקופות, ובעצם מה השפיע על מה. 

גלית: אז אני רוצה רגע לפנות לתום ולשאול אותה לגבי התוצרים של האוסף הזה. זאת אומרת עכשיו יהיה אוסף עצום של כל תעורכות העיצוב, ואנחנו מקוות שכולם ישלחו את כל החומרים בזמן לרותם, וזאת ההזדמנות להגיד למי שעדיין לא שלח את החומרים שלו, לשלוח אותם אל האוסף.

תום: טוב, זה ימשיך להצטבר עוד הרבה שנים.

מוזיאון ישראל, ירושלים. באדיבות משפחת גאון

גלית: מה את חושבת שיהיה השלב הבא? מה יקרה לאוסף הזה בעתיד?

תום: אני חושבת שכדי להבין את מה יקרה איתו בעתיד, אני רוצה להתעכב רגע על מה שאמרה יפה רותם, על להסתכל על האנשים. ויש משהו שאנחנו אולי, אולי הוא מובן מאליו למי שעוסקים במקצוע הזה, אבל אני חושבת שחשוב רגע להצביע עליו. אוצרות היא מקצוע שדורש הרבה מקום בעולם. זה לא מובן מאליו, וזה אף פעם לא נהיה מובן מאליו, שזה שיש לי רעיון, או שאני רוצה לחקור משהו, או שאני רוצה לדבר על איזשהו נושא מסוים, או להתעכב על העבודה של מישהו. זה דורש עכשיו מקום, גלריה, תקציב, זמן בלב ובלו״ז ובראש של אנשים אחרים, לבוא ולהסתכל על הדבר הזה ולקרוא את הטקסט. זה מקצוע שדורש הרבה מקום בעולם. 

והדבר הזה מגלם בתוכו המון אחריות. שהתוצר הזה שהוא תערוכה, יהיה מספיק טוב ומספיק ראוי לזמן של אנשים, לכסף הציבורי שהוא לוקח, או הפרטי. אמון של היוצרות והיוצרים, המעצבות והמעצבים שמשתתפים בתערוכה הזאת, לאנשים שעומדים מול הטקסט והוא צריך להיות לא טיפשי, ולרעיונות שאולי ייווצרו אצל אנשים מתוך הדבר הזה, זה אחריות מאוד מאוד גדולה. והאפשרות לתעד את תהליכי העבודה, לתעד את למה התערוכות האלה קרו, את למה כל תערוכה הובילה אחר כך, יש לזה חשיבות מאוד גדולה. גם כדי ללמד את האנשים הבאים שהתעסקו בזה, וגם כדי להצדיק רגע את המהלך הזה, ולא לשכוח מהדבר הזה, ולא לקבל דברים שנעשו אז כמובן מאליו, ככה עשו ולכן ככה עושים עכשיו.

ואז מבחינת התוצרים של זה החוצה, אני חושבת שאנחנו כל הזמן עסוקות באיך לוודא ולספר הלאה שההיסטוריה הזאת היא רלוונטית. ולמי ההיסטוריה הזאת רלוונטית, ולא רק להכריח אותם כי זה קורס, אז תלמדו את ההיסטוריה, אלא איך באמת אספקטים מסוימים של ההיסטוריה רלוונטיים לחיים וליצירה חדשה. ואנחנו עושות את זה גם דרך שילוב של דברים עם אקדמיה, שיש קהל חצי שבוי, שאפשר לעבוד איתו על להבין את ההיסטוריה ולראות איך זה מתגלם בעבודה שלו, אבל גם בזה שאנחנו כל הזמן מזמינות יצירה חדשה. כל הזמן מזמינות מעצבות ומעצבים ליצור משהו חדש, לעבוד איתנו לגלריה, להוסיף עבודות משלהם לתערוכות שאנחנו מוציאות החוצה, לקחת חלק בכתיבה, להזמין חוקרים לעשות משהו חדש, וכל הזמן לשזור חלקים מהתיעוד הקיים בתוך הדבר החדש. אז אני משערת שהתוצרים שיהיו לאוסף הזה, כשהם יהיו, חוץ מזה שאנחנו תמיד רוצות לעשות הכל, אנחנו תמיד רוצות שיהיה גם אתר, וגם ספר, וגם כנס, וגם פודקאסט, והכל. לאט לאט הכל יקרה. אני חושבת שיהיה חשוב לייצר פורמטים שיש בהם מספיק מרווח בין דבר לדבר, כדי לאפשר למחשבות החדשות של אנשים להיכנס. וזו הבחינה הכי חשובה מבחינתי לפורמטים שאנחנו עובדות איתם, שיש את הרווח הזה בין הדברים, שזה לא סגור, זה לא גמור, זה ממשיך לחיות, זה ממשיך להיות רלוונטי לחיים וליצירה חדשה.

גלית: האם את חושבת שאנחנו עומדות להתייחס באוסף הזה, כרגע הוא עדיין, נקרא לו סוג של ערימה – הוא עוד לא גמר להתקטלג ואני חושבת שהסיבה שהוא עוד לא מקוטלג זה סופית, כי אנחנו, שלושתנו עדיין מתלבטות איך לחלק אותו – דיברנו בזמנו על חלוקה אולי לפי מוסדות, מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב, מוזיאון העיצוב בחולון, מוזיאון חיפה וכולי. או האם אנחנו הולכות לפי אוצרים ואוצרות, שהאישיות שלהם הובילה את התערוכות מהסוג הזה. או האם אנחנו הולכים לפי קטגוריות, אוצרים של אירועי עיצוב, אוצרים של שבוע האיור, שבוע העיצוב בירושלים, שבוע האיור בירושלים גם הוא, או אוצרות לאדריכלות, עוצרות לכל… זאת אומרת, איך אתם חושבות, אני יודעת שאין תשובה אחת, אבל איך אתם הייתם מדברות על האוסף הזה, או חותכות אותו? אצל תום בחתך הזה של איך נלמד ממנו, ורותם בדרך שבה ניגשים על האוסף?

תום: אני מרגישה שיש לי תשובה לזה, שהיא אולי לא התשובה לשאלה, אבל אני חושבת שהיא דוגמה טובה על איך תערוכה כזאת יכולה להשפיע. לפני אלו שנים, כשהייתה תערוכה של סטודיו ננדו, של אוקי סאטו, במוזיאון העיצוב בחולון. אוקי סאטו, מעצב, הגיע וישב למין שיחה כזאת, שיחה לא אינטימית באודיטוריום, למאות אנשים. והוא קצת דיבר כמה שהוא הסכים לדבר, על תהליך העבודה שלו. והרגע שנחרט אצלי בזיכרון, ושאני ממשיכה להשתמש בו כל הזמן, בחיים המקצועיים והאישיים שלי, זה שהוא דיבר על תהליך עבודה, ושהוא משתדל להשאיר את האובייקט שעליו הוא עובד, כמה שיותר זמן, בלי כותרת ובלי הגדרה. גם כשהדבר הזה מגיע עם בריף סופר ברור, גם כשמזמינים אותו מסמסונג לעצב אוזניות, הוא לא קורא לזה אוזניות עד שזה גמור. כי ברגע שלאובייקט הזה כבר קוראים אוזניות, או כיסא, אין מה לעשות איתו יותר. הוא גמור, הוא סגור כבר, הוא כבר נושא עליו את המשקל של כל הכיסאות וכל האוזניות שבאו לפניו. 

ואני חושבת שגם כאן, אנחנו עד הרגע שהדבר הזה יוצא לאור בפורמט מסוים, אנחנו נמשיך לקרוא לו הפרויקט, האוסף תערוכות עיצוב, האיסוף, הדבר הזה. כי ברגע מסוים יצא ספר, אבל הספר יהיה רק חלק מהפרויקט. וברגע מסוים יצא הפודקאסט הזה, והוא יהיה רק חלק מהפרויקט. וברגע מסוים יעלה חלק גדול, נרחב ומשמעותי מהאוסף שאספנו לאוסף הדיגיטלי שלנו, בעצם יונגש לקהל באופן הזה. ובאיזשהו שלב יבואו דוקטורנטים וישבו אצלנו במרכז המחקר, כמו שקורה פה, בואו דוקטורנטים, ויחקרו את זה. אבל כל הדברים האלה, הם רק חלקים מתוך החיים של משהו שאנחנו מבינות שהוא פרויקט גדול יותר.

כמו שאני יכולה רק לשאר שכשראובן כהן הקים את המרכז לחקר העיצוב, והזמין את הדברים הראשונים, היה צריך להסביר לאנשים, כדי לעשות אתר, ולקבל תקציב ולקבל חדר, היה צריך להסביר לאנשים מה זה. אבל זה שזה נשאר גמיש ורך בהגדרה שלו כל כך הרבה זמן, מאפשר לנו להמשיך ולהוסיף את מה שאנחנו עושות עכשיו. מאפשר לנו לעשות גם תערוכות עם עבודות חדשות ולשלוח אותן לחו"ל, וזה עדיין חלק מחקר העיצוב בישראל. אז אני חושבת שכל התשובות נכונות לשאלה שלך, ונכונות רק כשכולן ביחד.

גלית: רותם, איך את רואה את זה?

רותם: כמו תום. כמה מפתיע. אבל אני חושבת שבאמת, תום, אמרה יפה, שבעצם גם המרכז, גם כל הדבר הזה שכבר יש לנו, הוא התחיל אחרת, והוא כזה, הוא באמת מין מר־גמיש כזה. כל פעם קורה משהו, ואנחנו מחליטות, אוקיי, בוא נסתכל על זה מהכיוון הזה. אנחנו כל פעם זוזות קצת ימינה, קצת שמאלה, קצת הולכות ל-180 מעלות של המחשבה שהייתה לנו לפני רגע. וככה אנחנו גם בודקות את עצמנו, וככה אנחנו גם בודקות את האוסף, וגם ככה הוא בעצם, הוא משהו שהוא endless, כאילו, זה אינסופי. זה לא פרויקט שיש לו התחלה ויש לו סוף, זה פרויקט שהוא חי לצידנו, הוא איתנו, והוא גם כל הזמן מזכיר לנו את משהו, את מה שהוא מביא איתו, ומאפשר לנו בעצם מחשבות חדשות כל פעם.

גלית: אני חושבת שזו הייתה הגדרה מאוד מעניינת. הרגע הזה שבו הבנו שצריך להוריד רגע מהזיכרון הקולקטיבי, שיש לשלושתינו כל מה שאנחנו יודעות על תערוכות, לאפשר לאנשים חדשים לבוא וללמוד. אבל בעיקר כדי לפנות את המיינד, להתחיל לחשוב על הדבר הבא, ובאיזשהו מקום, אני חושבת שהאוסף והתערוכות עיצוב הזה, שנולד בשנה האחרונה ורק מתחיל את הצעדים שלו, אולי מאפשר לנו שדה מחקר חדש. בסופו של דבר, אוצרת, כותבת את המאמרים הכי גדולים שלה בחלל. היא עושה את זה בתוך חלל, עם אנשים. זה לא ניירות שנגמרים בהדפסה של A4, זה מהלך הרבה יותר תלת מימדי, חווייתי, חושי מאוד, שקשור להנאה אינטלקטואלית, להנאה פיזית, להנאה רגשית, שנמצאת בתוך ההזדמנויות האלה. אוצרות כותבות מאמרים כאלה כל הזמן, אנחנו פשוט לא קוראים להם מאמרים, והם בעצם שדה מחקר מאוד מעניין. האוסף הזה מאפשר לנו את ההליכה הזאת, אבל גם לומר אולי הקול רם, שחלק מתהליך היצירה הזאת, הוא, אני לא רוצה להגיד אומנותי כי תמיד זה נשמע לא המילה הנכונה, אבל הוא יצירתי, בדיוק כמו כל מהלך יצירתי אחר. ולכן באיזשהו מקום המבט חזרה, על המחברות השחורות, על התהליכי עבודה, הוא כל כך מעניין אותנו.

מוזיאון ישארל, ירושלים. באדיבות משפחת גאון

תום:אני חושבת שבהקשר הזה, אני חושבת על האורחות והאורחים, האוצרות והאוצרים שדיברנו איתם כאן, ומה שהכי מעניין בעיניי זה המוטיבציה. הרצף הכל כך שונה הזה, והשיחה הכל כך משותפת שלהם של מוטיבציות, של מה מניע כל עוצר ועוצרת בעבודה על אוסף או על תערוכה. ולכל תערוכה יש איזו סיבה אחרת לעשות אותה, ומוטיבציה אחרת לקבלה של כל החלטה. אולי יכול להיות גם סוג אחר של חלוקה ושל מחקר על התחום הזה, אבל גם משהו ששווה להמשיך ולשמר אותו, להמשיך ולהבין אותו.

גלית: ממש מדגדג לי לשאול אתכם, האם אתם רואות שיש תערוכות ותמות חוזרות? אני יודעת שיש, אבל אני גם יודעת שזה מוקדם מדי בחיים של האוסף כדי לשאול, ואולי זה יהיה קורס בשנה הבאה בשנקר. זה מאוד מרגש, זה שזה מתחיל לקרות, זה שיש לנו שדה חדש לחקור. 

אני רוצה לסיים רגע בחזרה עם המחשבה הזו של נקודות המבט השונות. ואני חוזרת רגע למחברות השחורות של איזיקה:

כאומן, הוא חיפש את ההזדמנות לפגוש את המציאות במלוא עוצמתה. ישיבה בבית אחד במרכאות, או רק במוזיאון, או רק בבית, שימשה בשבילו איזה משהו שמתכתב עם מקום אחד, אבל גם הייתה קצת כמו לשבת בבית סוהר, כמו שהוא קרא לזה. כל פעם שהוא הגיע לשדה התעופה בן גוריון, הוא הרגיש שנפרס לפניו עולם שלם של אפשרויות והזדמנויות ומחשבות, ואי אפשר היה לתאר את השמחה שהייתה מחזיקה בו כשהוא היה במונית בדרך לשדה התעופה.

כאוצר, הוא חיפש את הדרך הנכונה להציג ייצוגים חזותיים, דו-מימדיים, תלת-ממדיים, לכל מי שנמצא כאן, כמו שהוא היה קורא לזה בלבנט. באיזשהו מקום הוא שמר על הנקודה הזאת של עולה חדש שמגיע מאירופה אל המקום הזה, ואיך מביאים לכאן את העיצוב הזה.

אבל כמחנך היה לו חשוב להיות ברור וקריא ופשוט ובגובה העיניים. הוא ביקש לשתף את מה שהוא למד בעולם עם מי שנמצא כאן. והעבודה שלו לא הייתה שייכת לזמן שבעולם המוזיאונים היה בנוי מדיסציפלינות ליניאריות או סמי-מדעיות של ארגון ידע, אלא החופש החדש שהוא ראה באופק, שסימן את הביטויים של מחשבה מוזיאלית פוסט-מודרנית.

אבל כאדם הוא היה אדם בתנועה מתמדת, הוא היה במסע אינסופי, והוא לא חיפש אף פעם מקום להשתקע בו, למרות שלאורך כל חייו המקצועיים, הוא היה במחלקה לעיצוב, כמו שהוא קרא לזה, "בקבר", כי המשרד היה מתחת לאדמה, ולא היה בו אור יום. אז הוא היה משאיר הודעות בטלפון כאלה, "שלום, אני בקבר של המוזיאון". הוא חשב שזה מצחיק, היום זה קצת נשמע פחות, מצחיק יותר מקברי.

אבל הוא הדגיש תמיד את מה שהוא הרוויח מהיותו נווד ומהגר, קצת לא שייך. העיניים שלו הראו את המציאות באופן חד ומדויק יותר, בזכות נקודת המבט הזאת שלו. ההשתקעות סימנה בשבילו התאבנות ותקיעות, שמרנות, כל מה שהוא ניסה להימנע ממנו לאורך החיים המקצועיים. במבט לאחור, הסדר המופתי של דפי האומן שלו, הפגישות, הכרטיסים, הגנו בעצם על הרוח החופשית שלו, ואפשרו לו לנוע בהתאם לעניין ולחופש, ולחפש הקשרים חדשים ואת הרגעים שבהם נוצרת מחשבה חדשה. הרגע שבו נולד רעיון, סוג של מהגר מחשבתי, אבל בעיקר אדם מאושר, רגיש ונדיב באופן יוצא דופן.

ואולי האוסף הזה יאפשר לאוצרים ואוצרות חדשים וחדשות בדיוק לעשות את זה. תוך המסגרת של הדברים הקיימים, לנוע בחופש כדי לחפש רעיונות חדשים. אני רוצה להודות לשתיכן, גם על תשומת הלב הזאת, לאסוף את האוסף, וגם על כל ההזדמנויות לעשות ממנו עולם חדש.

לייעוץ ופרטים נוספים
יצירת קשר
רוצה ללמוד בשנקר? מלא/י את פרטיך ואנחנו ניצור עמך קשר