תום
אני כאן היום לשמחתי הרבה, עם סטודיו ראג – אלון ורמי היי, מה שלומכם?
אלון
היי, שלום.
רמי
היי, כיף להיות פה.
תום
כיף מאוד שאתם כאן. אלון ורמי ואני מכירים כבר שנה וחצי אני חושבת אפשר לומר נכון משהו כזה? במסגרת הדי יוצאת דופן שהיא חממת מפעל הפיס לאות העברית שתכף נדבר עליה בהרחבה. אבל אולי נתחיל רגע בזה שתציגו את עצמכם בנפרד וביחד ואת הסטודיו.
רמי
אוקיי. אני רמי, מעצב, טיפוגרף, אבא. גר בתל אביב, בן 45 וחלק מסטודיו ראג. פגשתי את אלון לפני… ב־2012.
תום
תריסר שנים.
רמי
ומאז אנחנו ביחד- פחות או יותר.
אלון
אני אלון קאנצ׳וק, בן 40 שבוע שעבר בערך. גם מעצב גרפי בוגר שנקר, אבא לשלושה, נשוי לנטע, חי ועובד בתל אביב ובאמת יחד עם רמי הקמנו את סטודיו RAG לפני עשור.
תום
מה הביא אתכם להקים סטודיו ביחד? כי הכרתם כשעבדתם שניכם בתוך סטודיו אחר, נכון?
אלון
נכון, היינו שנינו שכירים. אצלנו דן אלכסנדר סטודיו למיתוג קטן, בוטיקי איכותי. שם בעצם למדנו מיתוג ולמעשה התחלנו עם איזה רצון לעשות משהו שלנו בכלל, טישרטים, התגלגלנו לכמה לכל מיני מחשבות על מוצרים, אבל בסופו של דבר הקמנו ביחד סטודיו שהברד אנד באטר שלו היה מיתוג כי זה מה שידענו לעשות. אבל אני חושב ששנינו הגענו עם איזה אהבה מאוד מאוד גדולה לאותיות שכל אחד זה קצת הגיע לו ממקום אחר או מרקע אחר. אבל מהר מאוד הבנו שאותיות מקבלות מקום מרכזי בעבודה של הסטודיו. נכון?
רמי
כן, האמת היא שהסטודיו קם מתוך תוך כדי שעבדנו אצל דן אלכסנדר וזה היה ממש מתוך רצון לעשות דברים שהם לא מסחריים, זאת אומרת דברים שהם שלנו. ובאמת כמו שאלון אמר ניסינו והרמנו והזזנו. ואני חושב הרצון שלנו לעשות את הדברים מאוד מאוד טוב גרמו לזה שזה בסוף לא קרה. כי כאילו, חיפשנו טשירטים ואז אמרנו איך נתפור אותם ואז זה נהיה כבר כאילו, נכנסנו לתוך עיצוב אופנה ובסוף כאילו כל הדבר הזה נהיה גדול. ובאמת, כאילו כל הדרך זה היה אותיות כי הוא גם הרצון כאילו לעשות טישירטים היה סביב טיפוגרפיה.
אלון
אני חושב שהמיתוג היה כמו איזה דרך כאילו בהתחלה אמרנו אוקיי, אז נממן את ההפקה של המוצרים, בין אם זה חולצות או פוסטרים או לא משנה מה, נממן את זה באמצעות המיתוג. המיתוג היה כאילו הדרך שלנו. אבל אני חושב שבגלל שהמוצרים לא ממש תפסו או לא קידמנו את זה או זה לא בדיוק היה, הרגיש שאולי לא כל כך התחום שלנו, החוזקה שלנו. אז המיתוג הפך להיות בעצם לא רק האמצעי, אלא הרגשנו שיחד עם האהבה הגדולה שלנו לאותיות ודרך המיתוג שלאט לאט קיבל זהות מאוד ברורה, זהות טיפוגרפית ברורה עד כדי שממש קראנו לזה מיתוג מבוסס טיפוגרפיה או זהות טיפוגרפית, כאיזשהו משהו שברוב הפרויקטים מההתחלה בעצם, ובעיקר הרציניים יותר, הלקוחות שלנו יצאו לעולם עם פונט מותג משלהם מבלי שהם הזמינו את זה, שילמו על זה או ידעו איך להשתמש בזה. אנחנו פשוט רצינו לעשות את זה.
תום
אתם אומרים שניכם בכמה הטיות של הדבר הזה ובכל מיני שלבים של ההצגה הזאת של סטודיו, אומרים את המילה אהבה, אהבה לאותיות, ואני חושבת שזה משהו שהוא חוזר ועולה גם בשיחות שלנו לאורך התקופה הזאת של החממה וגם בכלל בעיסוק הזה של התחום. זאת אומרת, אי אפשר לעשות את הדבר הזה בלי אהבה, כי הוא לא לגמרי דבר הגיוני לעשות, טיפוגרפיה עברית. ומצד שני ברור לכולנו למה הוא חשוב ולמה צריך אותו גם בתוך המרחב המסחרי. זאת אומרת, למה מותג צריך פונט וגם למה אנחנו צריכים אותיות חדשות וגם למה התרבות צריכה? וזה כאילו מובן מאליו, אבל אולי ננסה רגע לשים על זה את האצבע. זאת אומרת מה זה הדבר הזה שמניע אתכם לעשות את מה שאתם עושים היום?
אלון
זה מעניין, כאילו בעולם, עיצוב אותיות זה תחום די איזוטרי כמו שאת אומרת, לא הרבה עוסקים בו ואני גם רואה בהרבה מאוד ראיונות או כל פעם שראיתי נניח מעצב אותיות מתראיין. אני אגיד אגב שזה בין הפעמים הראשונות שלי שאני ממש מרגיש שאני מרואיין. גם דיברנו על זה שאני כאילו מרגיש חשוב, אבל אני לא מאמין שמישהו בכלל מתעניין בזה.
תום
אלון אתה חשוב, אנחנו מאמינים שאתה חשוב.
אלון
זה תחום איזוטרי ואני רואה בכל ריאיון שמדברים עם מעצב אותיות כמעט תמיד השאלה הראשונה היא למה צריך עוד פונטים? יש פונטים, למה לעצב עוד? זה כאילו שאלה שתמיד חוזרת שאני חושב שלמעצבי אותיות זה נורא ברור, אבל אולי לאנשים אחרים פחות. השוואה שאני אוהב לתחומים אחרים כמו מוזיקה או אופנה, שלא משנה מה אנחנו תמיד נרצה עוד. אני מאמין שהרוח האנושית היא שואפת למגוון, כי המגוון נותן לנו יכולת ביטוי אינדיבידואלית מדוייקת יותר, כלומר כמו החולצה שאני לובש, מה היא אומרת עליי? המוזיקה שאני שומע, מה היא עושה לי? כל הדברים האלה הם עוזרים בעיניי בהגדרה, בזהות, ברוח של זמן. כלומר, אני רואה את הדבר הזה גם באותיות. אני חושב שאותיות ופונטים הם כמו ראי של זמן, של מיקום, של תרבות, של עם, איפה הוא נמצא, לאן הוא הולך. יש בזה המון עבר, הווה עתיד. כלומר יש בזה, יש בזה הרבה. ואני חושב שזה מאוד מעניין כי זה משהו גם שאנחנו לא ממש רואים אותו. או – אנחנו כולנו יודעים לקרוא, אבל הרבה פעמים לא מתבוננים על אות או מזהים משהו בדרך כלל רק שזה מפריע לנו. אז אנחנו מוודאים שאותיות לא יפריעו לאנשים שקוראים אותם.
תום
אני חושבת שזה ציטוט של פרוטיגר אני חושבת שאומר שאם אתה זוכר אחרי ארוחת הצהריים שלך את הצורה של המזלג, אז המזלג לא עשה, לא היה מוצלח.
אלון
לא עשה את העבודה שלו.
תום
ומשווה את אותו דבר לפונטים ומצד שני עדיין יש תפקיד לאותיות שעושות יותר רעש.
רמי
אני חושב שגם מעבר לאספקט הזה זה גם כלי, כלי למעצב גרפי להעביר תוכן. אני חושב שאם יש יותר אז יש יותר אופציות. וגם בעיקר בעברית שאין הרבה, אנחנו כאילו בפיגור של כמה מאות שנים מהלטינית. ואני חושב שצריך כאילו כל דבר שישימו היום על השולחן יהיה חדש ומרענן ומעניין ואפשר לעשות בו איזה שהוא שימוש.
אלון
אבל אם הולכים אפילו עוד יותר אחורה ביאטריס וורדס שדיברה על קריסטל גובלט על הגביע השקוף שטיפוגרפיה אמורה להכיל את התוכן כמו שגביע שקוף מכיל את היין ולא משהו מברזל אטום שאתה לא רואה פנימה, אתה לא רואה את התוכן.
תום
משובץ אבנים.
אלון
בדיוק. מצד שני, כלומר כן, אנחנו צריכים שאותיות לקריאה רציפה, לא יפריעו לנו ונבדיל בין האותיות והכל נכון, אנחנו צריכים את זה ניטרלי. אנחנו לא צריכים שם ביטוי גדול מידי. מצד שני, המקום שאנחנו מגיעים ממנו שהוא עולם המיתוג הוא עולם מסחרי מאוד תחרותי ומותגים היכולת שלהם דווקא לקחת בעלות על נכסים מותגיים ובפרט על פונטים שזה משהו שהוא, מותגים משתמשים בו בכל נקודת השקה שלהם עם לקוחות. שם לעיתים יש דווקא כוח לביטוי, לאקספרסיביות, לזהות, לתפיסת התשומת לב. שם המקום דווקא יכול להיות גם פחות ניטרלי. האיזון העדין הזה זה מה שמעניין, כי אתה לא רוצה אקספרסיביות שנגיד מפריעה אבל אתה כן רוצה שזה יהיה ביטוי לזהות, שזה יהיה נוכח.
רמי
וזה מה שאהבנו בשימוש הזה בעבודה שלנו במשך השנים שיש באמת טיפוגרפיה היא גם הנושא וגם התוכן בעצם. אני יכול כאילו להעביר את המותג בתוך המילה ואת המסר שלה ויש לזה המון כוח.
תום
בהחלט. אז בעצם אולי נאמר שלסטודיו יש היום שני ערוצים עיקריים שאחד הוא המשך של עבודת המיתוג שלכם, שהיום הדגש עליו הוא בעיקר טיפוגרפי. נכון? מראש הוא היה בעיקר טיפוגרפי, אבל היום אתם עושים גם רק פונט לחברה מסחרית, גם כחלק מתהליך מיתוג גדול יותר, והצד השני הוא פונט פאונדרי עצמאי של פונטים שלכם.
אלון
נכון.
תום
זה עשייה שיש בה הרבה כלים משותפים, אבל המניעים שלה שונים לגמרי.
רמי
אני חושב שעם השנים באמת הלכנו ודייקנו את הסטודיו, והגענו באמת לנקודה שבה אנחנו לא עושים מיתוג היום אלא אנחנו מתעסקים בטיפוגרפיה בלבד. ובאמת כמו שאמרת אז צד אחד זה עבודה על פונטים מסחריים שהיא אף פעם לא נגמרת. זאת אומרת תמיד יש פונטים שהם בעבודה או במגירה או כאלה שאנחנו רוצים להגיע אליהם ועדיין לא הגענו או דברים שהם ממש לקראת סיום. והצד השני זה באמת פונטים למותגים שהם או איזה שהיא אדפטציה של דברים קיימים או שזה משהו חדש ויכול להיות מאוד מצומצם או מאוד רחב.
אלון
אני חושב שאם אני אנסה למפות את שני הערוצים האלה כמו שאת אומרת אז באמת צד אחד עדיין נותר כסרוויס שאנחנו עושים, כלומר אנחנו לא לוקחים פרויקטי מיתוג מאל״ף עד ת״ו כמו שהיינו עושים פעם, אלא באמת נותנים שירותי עיצוב פונטים למותגים ולסטודיואים וחברות מיתוג, שכחלק מתהליך מיתוג שלם שהן מנהלות הן מביאות אותנו כמעצבי הפונטים. אז זה צד אחד שהוא עדיין נקרא לו סרוויס הצד השני התחיל לפני עוד מעט חמש שנים, לא יודע, תחילת הקורונה זה היה תחילת 2020 אחרי עבודה של בערך שלוש שנים על קטלוג השקה פתחנו חנות פונטים. הדבר הזה פתח את הערוץ השני שהוא בעצם מוצרים, הוא מוצרי מדף, הוא פונטים.
תום
לא טישירטים.
אלון
לא טישרטים, מוצרים דיגיטליים. למעשה אנחנו מנהלים קטלוג של פונטים לשימושים מסחריים שאנשים או מעצבים וסטודיואים יכולים לרכוש רישיונות שימוש. שאני מרגיש שזה משהו שבאמת לא סתם הוא נקרא ערוץ נפרד, כי ממש הגישה והעבודה עליו הוא אחר לגמרי. הצד של הפונטים הפונטי-המדף המסחריים זה צד שהוא נקרא לו סלף-אינישיאייטד, הוא משהו שאנחנו צריכים לקום בבוקר, לתת לעצמנו בריף, להגיד אנחנו צריכים לעשות פונט כזה, להסתכל על השוק, להגיד זה חסר. להסתכל על טרנדים, להגיד זה אולי יעבוד טוב. כי זה קצת כמו, לא יודע, להוציא מוזיקה נגיד כאילו מה, אתה לא באמת יודע מה יצליח, מה יתפוס, מה אנשים יאהבו ובמה אנשים ישתמשו, אז זה איזה שהוא חיפוש תמידי כזה אבל הוא מאוד צריך כל הזמן לקרות ביוזמתנו, בעוד שהצד השני, השירותי המסחרי, הוא יותר מגיע מבחוץ כבריף. בשני המקרים אנחנו בסופו של דבר האאוט־פוט הוא פונטים ואותיות שזה מדהים שהצלחנו להגיע למצב כזה. כי זה אולי ברור לא יודע, זה נשמע אולי טריוויאלי שאנחנו אומרים אנחנו רוצים לעצב פונטים, זה סטודיו, פותחים סטודיו, מתחילים לעצב אותיות. זה לקח הרבה מאוד שנים עד שהצלחנו להגיע למצב שיבואו אלינו בשביל זה ונעשה את זה ונעשה את זה טוב.
תום
זה בכלל לא מובן מאליו. זאת שלולית מאוד קטנה שאנחנו חיים בה במקום לא כל כך יציב בסך הכל, זאת אומרת למי שלא שמע, המזרח התיכון הוא לא מקום כל כך יציב, שפה שמדברים אותה מעט אנשים. אני חושבת שאולי ההבדל הכי משמעותי בין הפונטים שאתם מייצרים למותגים מסחריים ובין הפונטים שאתם מייצרים כפאונדרי ומוכרים אותם כמוצרים, זה כמה אנשים עתידים להשתמש בהם וכמה אתם יודעים על השימוש שיעשו בהם. ולתוך מותג או לתוך איזשהו גוף מסחרי, אפשר פחות או יותר לחזות למה זה הולך לשמש ואלה שאתם מוציאים לעולם ככה הם יכולים ללכת לכל מקום. זאת אומרת יכול לקרות איתם כמעט כל דבר אחר כך, ואני מקווה שיקרו איתם דברים מפתיעים.
אלון
אבל השימוש זה משהו זה אזור נורא מעניין כי אם אני נגיד סתם אשווה בין שני דברים, פרויקט מסחרי נניח שעשינו, פונט שעיצבנו עבור וויינט. אוקיי, זה פונט שאומנם תהליך מחקר מאוד ארוך, תהליך עיצוב מאוד מאוד ארוך, אבל בסופו של דבר הפונט הזה, ברגע שנלחץ הכפתור, הוא היה מוכן, הוא יצא לעולם. יום למחרת קראו אותו בלי לשים לב מיליון איש, אוקיי. בצד השני של הדבר הזה זה פונט שנגיד אחד האחרונים ששיחררנו שמבחינתי זה אולי העבודה הכי טובה שיצאה מבין הידיים שלנו מבחינת עיצוב אותיות אבל זה פונט שנמכר פעמיים.
רמי
כן, נמכר פעמיים בשימוש פעם אחת אני חושב.
אלון
אז אני אומר נגיד זה לא קשור בהכרח לאיכות הפונט והשימושיות היא גם משהו של, כמו שאת אומרת עם ווינט נגיד מאוד ידענו איך השתמשו בזה אבל בוקר אחד קראו את זה מיליון איש. מצד שני פונט מסחרי, פונט מדף שהוא עדיין לא נמכר. אני יודע מה הפוטנציאל שלו, מה אפשר לעשות איתו, אבל אני צריך את את הקהל שירצה אותו, שישתמש בו, שיגרום לו לחיות. כל עוד הוא נשאר אצלנו בקטלוג ולא נמכר, הוא לא בא לידי שימוש, התהוות. אז זה נורא מעניין כי זה גם הרבה פעמים קורה שאתה מייעד פונט למשהו מסיים אתה חושב שישתמשו בו לדברים מסוימים מאוד. ובסוף עושים איתו דברים אחרים לגמרי ויש לו חיים משל עצמו. זה כמו, אני כל הזמן משווה את זה למוזיקה כי מוזיקה גם מאוד קרובה לליבי, אבל אני חושב שזה כמו הרבה פעמים אמן שמוציא שיר, והוא פתאום השיר הזה תופס כיוון שהוא בכלל או רחוק מהנושא או האמן לא ידע שישתמשו בשיר הזה לכדי. אבל זה נורא מעניין איך אתה שם, מניח שם משהו על המדף ולא יודע מה יקרה איתו ואיך ישתמשו בו באמת, לא בהכרח איך שהתכוונת.
תום
אני מבינה לגמרי את ההשוואה לשירים ולמוזיקה ברמת הפרגמנט של תרבות שאנחנו תמיד צריכים עוד ממנו ויש לו המון אפשרויות להתפתח. מצד שני, אני חושבת שיש ביצירה של גופנים הרבה יותר ענווה מאשר בלשחרר שיר שהוא בעצם, זאת אומרת מי שעושה את הפונט נשאר באיזה שהיא רמה מאחורי הקלעים, למעט הסיטואציה הזאת.
אלון
הוא נגיד ככה, אנחנו לא יוצאים לטור.
תום
לא יוצאים לטור, מרימים את הספסימנים בזה אחר זה. זאת אומרת, זה משהו שהוא כשקהל יפגוש את האותיות האלה יעבור לפחות עוד שלב אחד של עיצוב בדרך שמישהו בחר להשתמש בפונט הזה. זה תמיד איזה שהוא מהלך מעניין שברור לקהילה המקצועית כמה חשוב עיצוב אותיות. מצד שני, הוא ממש ליודעי דבר. זה כמו המוזיקאים החביבים על המוזיקאים.
אלון
אני חושב שרוב האנשים בכלל לא שמים את הדעת על זה שמישהו עיצב את האותיות האלה. הרבה פעמים אנשים קוראים משהו ואומרים מקבלים את זה כברירת מחדל, זה דיפולט, זה קיים. יש אותיות, יש פונט וזה גם אולי תמיד אותו פונט אני לא יודע.
תום
אני מקווה שלא. טוב, אנחנו עובדים כאן לחינוך ציבור.
רמי
גם הרבה פעמים קשה להסביר, כאילו כששואלים אותך מה אתה עושה? ואני אומר אני מעצב אותיות. מה זה אומר? כבר יש אותן. מה זאת אומרת?
תום
אז בואו נדבר רגע על ווינט הזכרת אותו קודם. אני לא יודעת אם כל מאזינינו יודעים באיזה באיזו דרמה מדובר. זה אולי אחת המדיות הכי שמרניות. הרי עיתונות, אחד הצ׳יזבטים המוכרים ששומע כל סטודנט לתקשורת חזותית הוא על הפעם ההיא שניסו להחליף את הפונט במעריב, בדיוק, כשניסו להחליף את פרנק ריהל בנרקיס בלוק אני חושבת?
אלון
איזושהי גרסה של חדש של נרקיס.
תום
ושזה לא שרד אפילו אפילו שבוע. זאת אומרת מייד היה צריך להחליף בחזרה כי הקהל פתאום שם לב שיש הבדל בין האותיות וזעם. וכשאתם ניגשים לעצב את הפונט החדש של ווינט. זאת אומרת זה מצד אחד צריך להיות מעבר שהוא סימלס, מצד שני לייצר איזשהו שיפור שהוא משמעותי. איך מתחילים פרויקט כזה? מה קרה שם?
רמי
האמת שוויינט פנו אלינו רק כדי להבין מה הבעיה. הם עשו בדיקות משתמשים שלהם פנימיות.
אלון
עשו עיצוב חדש לאתר ולאפליקציה.
רמי
אחרי שהם עשו עיצוב חדש לאתר ולאפליקציה, הם השתמשו בנרקיס בלוק. אני חושב ששנה אחרי הם עשו עוד בדיקות משתמשים שאלו כל מיני שאלות והם לא דיברו על הפונט אבל בכל תשובה שיוזר נתן עלה העניין של הפונט שזה לא קריא, זה מפריע, זה מאוד שחור והם רצו להבין מה הבעיה כי הם מבחינתם זה היה סבבה. אז אנחנו ניגשנו לאיזשהו ניתוח מכל מיני אספקטים. גם נראות, גם שימושיות, גם כאילו מה הם עשו, איך הם השתמשו בפונט כדי להתאים אותו לווינט. הם לא הצליחו לפתור את זה בפשוט להחליף את זה לפונט אחר. זאת אומרת כל פונט מדף היה עוזר להם באיזה שהוא מקום אבל עדיין הבעיה הייתה נשארת במקומות אחרים.
תום
זאת אומרת ווינט, זה איזה שהוא שימוש אקסטרים. נרקיס בלוק היא אות יפיפיה. אבל באמת משהו כמו ווינט זה שימוש הכי הכי הכי אקסטרים לאות על מסך שצריך גם עומס מאוד גדול של תוכן, גם להתאים לבעצם כל סוג של מידע שקיים, להמון היררכיות.
אלון
כל סוג של דפדפן, כל סוג של מסך, כל סוג של מובייל וממש כאילו יש המון אספקטים לדבר הזה.
תום
וגם לקהל מאוד מגוון ברמת הידע הקודם שלו – מה מוכר לו, מה מעניין אותו, מה מניע אותו.
אלון
נכון וגם כאיזשהו משהו טכני מאוד מורכב. בסוף זה ווינט היא מכונה מתוכנתת שיש לה הרבה מאוד דרישות טכניות שהרבה מהן יכלו לקבל מענה אם אנחנו מעצבים להם את הפונט בדיוק לפי הצרכים שלהם. וזה משהו שגרמנו להם להבין תוך כדי הדרך. וזה בעצם היה תהליך מאוד ארוך ופרויקט גם כאילו גם מבחינתנו מאוד משמעותי, כי כמו שאמרת מצד אחד זה תחום מאוד שמרני, מצד שני, זה לא שידיעות אחרונות שינו את פונט העיתון המודפס שלהם, כן, זה עדיין כל העיתונים הגדולים בישראל, עדיין עם אותו פרנק ריהל. שזה בוא נגיד שם זה עדיין נשאר אותה מסורתיות נקרא לזה, לא קיבעון.
רמי
יותר קל לשנות פונטים על מסכים מאשר פונטים מודפסים.
אלון
גם שם זה משהו שכל הזמן משתנה, הטכנולוגיה ממשיכה להיות טובה יותר ואז יש שם שינויים. אז בוא נגיד שמהבחינה הזאת זה יחד עם העיצוב הכולל של כל האתר והאפליקציה היה היגיון מסוים לעשות את הדבר הזה גם ברמה הטכנית ומה שאנחנו קצת עזרנו להם להבין, גם ברמה המותגית. כלומר, זה כן איזה שהוא חוד חנית כזה מבחינתנו זה היה מאוד משמעותי שגוף כמו ווינט מבין את החשיבות של מהלך כזה. מוכן לצאת למסע כזה, כי זה מסע. מוכן להשקיע בזה משאבים לתת לנו את כל, הם כאילו ממש התייחסו אלינו בתור מומחים ונתנו לנו את כל הרוח הגבית כדי ללכת אול־אין על הדבר הזה וזה מאוד מאוד לא מובן מאליו. ואני חושב שבסופו של דבר, הדבר הזה יצא מבחינתנו גם, אמרתי קודם, יש בזה משהו מאוד מיידי שיום אחד לחצו על כפתור ומיליון איש קראו את האותיות שלנו. בסוף וזה תהליך שהוא אגב, הוא קרה לפני לא יודע כמה שנים מתי זה עלה לאוויר לפני לפחות שנה.
רמי
זה אני חושב שבתחילת 2023.
אלון
משהו כזה. זה מין הסתם פרויקט שהוא עדיין, אנחנו עדיין איתם. אנחנו עדיין עובדים גם על הטמעה הנכונה, גם על באגים שעולים תוך כדי. כלומר זה און גואינג, אנחנו ממשיכים לעבוד איתם על הדבר הזה כדי כי אנשים לא כל כך מבינים אולי, אבל פונט הוא מעבר ל, מדברים פה על זהות מותגית וכל מיני דברים כאלה. המקרה של ווינט מדגיש אולי הכי הרבה עד כמה פונט הוא תוכנה שאמורה לעבוד כמו שצריך בכל תרחיש. ובמקרה כמו של מוצר כמו ווינט, הדבר הזה הוא מאוד מורכב ולפונט יש גם הרבה מאוד כוח לשפר ממש את המוצר עצמו.
רמי
הפן הכלכלי פה הוא יש לו חלק, כי בסוף ווינט היא קבוצה ענקית ולרכוש רישיון לכל אתר בנפרד עולה הון. אז הם שמו והיו מוכנים כאילו עם התהליך הזה גם להחליף בעצם את הפונט בכל האתרים האחרים שלהם וליצור איזשהו איחוד ויזואלי טיפוגרפי בכל הפלטפורמות, אם זה אפליקציות, אתרים.
אלון
בסופו של דבר גם, אם חושבים על זה עבורנו גם, מעבר להיותו של ווינט משהו שנקרא לזה כל ישראלי מכיר, אם אני מסתכל אחורה על נניח מותגים שעיצבנו עבורם פונטים, ויש הרבה מותגים כאלה. אבל אחד הדברים שמייחדים בעיניי את ווינט והרבה גופי תקשורת, אבל בפרט עיתונות, זה שבסוף המוצר זה המילה הכתובה במקרה הזה, או המוצגת. ולעצב את המילה הזאת, כלומר, יש לזה משמעות מאוד גדולה ברמה מותגית. כלומר, אם אני מסתכל עכשיו על מותגים אחרים שנותנים שירות אחר, לא יודע בנק או לא משנה איזה חנות קמעונאית כזו או אחרת, המוצר הוא ממש לא המילה. המילה היא שם בשביל למכור את המוצר, פה המילה היא גם המוצר וזה מאוד יש לזה הרבה משקל.
תום
בהחלט, והוא צריך לאפשר באופן המיטיב ביותר והמחמיא ביותר והקריא ביותר, טווח מאוד מאוד רחב של מילים מה הותר לפרסום הטראגי ביותר ועד סטטיק ובן-אל חוזרים. זאת אומרת את כל המנעד הזה ובכל אחד מהם להתאים ולשקף את הערכים והרגשות שהקורא אמור להיות בהם, בלי להפריע ובלי להיות ניטרלי מדי. אנחנו צריכים להגיד משהו על מה מאפיין את האות הזאת, זאת אומרת, איך הייתם מתארים אותה?
אלון
אז נתחיל בזה שלא סתם נבחר נרקיס בלוק כשהאתר עוצב מחדש, כי באמת אמרת על נרקיס בלוק וזה נכון, זו אות מדהימה וחשובה, אולי הכי ישראלית ומקומית שיש. היא עוצבה על ידי צבי נרקיס בתחילת שנות החמישים, משהו בזהות של האות הזאת הוא כל כך בסיסי וראשוני ועם זאת הכתיב את האופן שבו אותיות סן־סריפיות עבריות נראות ממש איך אנחנו רואים אותם. אנחנו נורא רגילים, כולם רגילים לקרוא את נרקיס בלוק, ואני חושב שהדבר הזה או הזהות הזאת התאימה גם לווינט, נקרא לזה בכלל קבוצת ידיעות אחרונות כאיזה שהוא משהו שמנסה להגיד תמיד היינו שם וזה הדבר הכי ישראלי שיש. אז קודם כל מבחינת הצורות והבריף וזה, האזורים של נרקיס בלוק הם לחלוטין היו משהו שוויינט רצו לשמר, זאת אומרת שזה נתן איזה שהן גבולות גזרה. אני חושב שהסתכלנו גם על עוד מודלים סן־סריפים נוספים, גם פחות או יותר מאותן תקופות, אבל אני חושב שהרבה מהדברים שעוזרים להגדיר את הצורות של האותיות האלה הם כל המחקר של הקריאות שעשינו וקריאות על מסכים בפרט. אז הפרופורציות של האותיות הם נקרא לזה אקונומיות, כי הם מאפשרות להכניס יותר שזה משהו שקיים בעיצוב אותיות לעיתונות עוד מהמאה ה־18 וה־19. איזה שהם פרופורציות יחסית צרות, כדי שאפשר יהיה להכניס יותר תווים בכל כותרת ובכל כתבה. אני חושב שאלמנטים מסוימים בבידול בין אותיות ובאופן שבו אותיות מתרנדרות על מסכים השפיעו גם על הצורות של האותיות. הפונט הזה שקוראים לו פונט מוזס, הפונט של וויינט הוא, יש בו מידה מסוימת של ניטרליות, הוא אות שחלק מהמטרה ומהבריף היה שזו תהיה אות שתרגיש שהיא תמיד הייתה שם. מהבחינה הזאת זה אתגר גדול כי אתה כן רוצה לאפיין ולייחד ולהגיד זה נעשה גם ב־2023 ולא ב־1950.
רמי
אני חושב שהיה גם איזשהי תגובה אחרי שהם העלו את זה של גולשים, של כזה לא מבין מה אתם משיקים, מה עשיתם. כאילו לא רואים כאילו את ההבדל וזה מבחינתנו זה טוב. בסוף הבדיקות שהם עשו והתוצאה של זה הייתה מעולה כי זה באמת הצליח לפתור להם את כל הבעיות שהיו להם לפני זה. בדיקות משתמשים אחר כך פירוש פשוט זה לא, הדברים האלה לא עלו שוב.
תום
מדהים. אז אני רוצה לעבור אמרת אות שמרגישה כאילו היא תמיד הייתה שם, לאות שבמובן מסוים באמת תמיד הייתה שם והיא, אני חושבת שהמעבר בין שני הפרויקטים האלה מציג יפה את הסיבה לעשות פונטים חדשים, כי כל דבר צריך להיות נכון לתקופתו, והדבר שבעצם מביא את המפגש בינינו לראשונה, זה המרדף שלכם אחרי היבריש 4 או בשם המוכר שלה יותר דרוגולין. ואם יש איזה שהוא לייבר אוף לאב ועשייה של אהבה זה באמת קצת הפרויקט הזה שמוביל אותכם שנה וחצי לרדוף אחרי אות.
רמי
האמת היא שהוא כבר יותר משנה וחצי. אלון הגיע יום אחד עם הקטלוג הוא הזמין אותו מאיפה שהוא אפילו לא הייתי על זה, אבל פתאום הוא הגיע לסטודיו עם קטלוג, עם ספסימן של דרוגולין משנת 1929.
אלון
אני רכשתי את הדבר הזה, אני הזמנתי אותו אונליין. אני יש לי זה עניין, תמיד היה לי גם בתקופת הלימודים עם אות דרוגולין. עוד מקטלוג אותיות, הקטלוג של מולכו. היא תמיד הייתה אות שסקרנה אותי, לא ממש הצלחתי להשתמש בה אף פעם. אבל תמיד היה בה משהו מכשף כזה מבחינתי. ואני חושב שנגיד את הקטלוג הזמנתי כי ראיתי איזושהי זה הוזמן מאיזה אספן ספרים גרמני שיש לו איזה חנות יד שניה קטנה כזו שממש שלח לי את זה בדואר. ואני חושב שברגע שפתחתי או פתחנו את הקטלוג הזה, ופתאום ראינו את הדוגמה הזאת מודפסת, קראת לה היבריש 4 זה השם שלה בקטלוג. פה בישראל היא מוכרת כדרוגולין אבל באמת הקטלוג הוא של בית היציקה האג דרוגולין וכשהביאו את האות הזאת לארץ אז באמת כולם פה קראו לה דרוגולין, כי זה פשוט היה העברית של דרוגולין. אבל אני חושב שמה שהתחיל את כל הדבר הזה זה באמת שפתחנו את הקטלוג הזה וראינו את האות הזאת היבריש 4 מודפסת וראינו משהו שלא ראינו אף פעם בתור מעצבים גרפים שמכירים את האות הזאת כאיזה שהוא משהו ארכאי. מכירים הרבה מאוד גרסאות שלה אבל מה שראינו בקטלוג מודפס בדפוס בלט.
רמי
היה אחר.
אלון
היה אחר והיה שם פתאום משהו שהוא הרגיש מאוד מאוד, שוב עדיין ארכאי, אנחנו מדברים על על תחילת המאה העשרים, והאותיות בלט הן בתקופה הזאת אותיות יחסית שחורות. אבל האופן שבו האותיות האלה הוצגו על הנייר, ואיך שקראת את הטקסט אני הרגשתי שזו דרוגולין שאני לא מכיר, ואני חושב שבני דורי גם לא. והרגשתי שזה משהו שצריך לתקן אותו באופן כאילו זה היה הטריגר.
רמי
זה היה ברור מההתחלה, ברגע שראינו את זה היה ברור שזה לא, זה בטח לא מה שכולם מכירים שמופיע במערכות של מייקרוסופט. זה לא פונט שאני עבדתי איתו אף פעם או שאני מכיר את הצורות האלה. זה היה משהו שונה, דומה אבל אחר.
תום
כלומר, לא רק שראיתם גירסה טובה יותר, עשויה יותר, מדוייקת יותר של משהו שהכרתם אותו כבערך או ליד. אלה גם ראיתם סיבה להתעסק בו כרגע. זאת אומרת, ראיתם דרך להביא אותו להיות בחזרה רלוונטי היום.
אלון
אני חושב שהרצון כאילו ל, הפועל הוא נקרא To Revive כן? להחיות, זה כאילו משהו שתוך כדי התהליך הבנו שההגדרה של להחיות משהו זה קודם כל שהוא יהיה עשוי בטכנולוגיה אחרת ממה שקורה היום. וכשאת אומרת רלוונטי להיום, בעיניי זה הדבר הכי מעניין שקרה בכל המהלך של הפרויקט הזה, זה שהבנו שלאורך השנים, עם שינויי הטכנולוגיה ותחום הדפוס ועיצוב האותיות עבר שינויים טכנולוגים משמעותיים בעשרות השנים האחרונות, במאה השנים האחרונות נקרא לזה. האופן שבו האותיות האלה הוצבו ואנחנו רואים אותם בקטלוג בדפוס בלט אנחנו מבינים שהגרסאות מהטכנולוגיות שעקבו אחרי הגרסאות, אני אפילו לא מדבר על הדיגיטליות, אני מדבר עוד לפני, הגרסאות של סדר צילום ומונוטייפ וכאלה, כל המהלך הזה עד ממש לפונטים דיגיטליים שיש גרסאות שלו, הם פשוט גרמו לו, לא סתם זה קרה, זה אות שהיא נראית כמו הרבה אותיות אחרות. היא נראית, היא בעצם הדבר הכי טוב שיצא מהאות המרובעת של המאה ה־19. זה כזה פרק לא טוב בהיסטוריה של האות העברית ודרוגולין היא כמו הקצה, הקצה שלה, הקצה הכי טוב שלה שניה לפני שפרנק ריהל עושה את המהפכה בתחילת המאה ה־20. ואני חושב שכשאנחנו ראינו את הדבר הזה מודפס בבלט מ־1929 אמרנו לעצמנו שוב, אולי דמיינו שאולי זה יחליף את פרנק ריהל, אני לא חושב שהמטרה של ההחייאה של זה זה להחליף את פרנק ריהל. להפך, דווקא אני רואה את זה או לאורך המחקר או תוך כדי שלמדנו עוד ונכנסו להיסטוריה של האות והכל, אני חושב שהיא נקודה ממש חשובה בהיסטוריה של האות העברית.היא נקודה קריטית, היא נקודת ציון קריטית שאני רואה הרבה, בוא נגיד ככה היא השפיעה מאוד על רפאל פרנק כשהוא עיצב את פרנק ריהל. הוא דיבר על זה, לא סתם היא השפיעה כי היא הביאה לו את ההתחלות של התיקונים שהוא אחר כך חיזק ותיקן עוד. אבל היא ממש הצעד האחד לפני המהפכה שעד היום קצת קשה להתנער ממנה.
תום
זה אני חושבת שזה מעניין מאוד התהליך שעשיתם כאן ואני מאוד שמחה שסביב הדבר הזה יוצא ספר ויוכלו ככה לראות את הסקיצות שלכם ואת תהליך העבודה ואת השיקולים בדרך. אני חושבת שבניגוד למחקר שתיארתם על ווינט שהיה מחקר מבוסס משתמשים ומה קורה על המסך ומה קורה במקומות האלה כאן המחקר הוא סביב משהו מאוד מאוד פיזי. שבעצם אני לא יודעת כמה זה זה ברור שמדובר באותיות שיש להן קיום תלת מימדי, היה עניין שלם עם למצוא את האותיות התלת מימדיות המקוריות או יחסית המקוריות מאי אז שם בגרמניה, במוזיאון הדפוס בלייפציג. וכל המחקר שלכם הוא מחקר הרבה יותר חומרי, במיקרוסקופ, בסריקות של חומרים מודפסים, בהבנה של תהליכי ייצור אותיות שכבר נעלמו מהעולם.
אלון
אני אוסיף לזה גם בלשות כי בסוף את מציינת את הנסיעה לגרמניה ללייפציג אבל בסוף זה היה כמו מסע כזה של אנחנו בולשים כדי למצוא את האותיות. כי אין, כי בארץ לא מצאנו אותן, אותיות פיזיות.
רמי
זה לא רק שלא מצאנו אותם, זה גם שאין שום תיעוד. אנחנו יודעים שמשה שפיצר הביא אותן לארץ ב־1930 ומשהו לפני מלחמת העולם השניה. אף אחד לא יודע מה קרה איתן, הם לא נמצאים באף אוסף. אנחנו כן יודעים שהן הודפסו פה בארץ גם בתרשיש, גם בהוצאת אומנות שהשתמשה רק בדרוגולין בכל ההדפסות שלה.
אלון
היא הייתה מאוד בשימוש ב־1950, 1960 פה בארץ בבלט היא הייתה ממש אות שהשתמשו בה המון.
רמי
אז ממש היינו צריכים כאילו לדלות כל פריט מידע שקיים, אם זה בשיחות עם גיל וייסבלאי או ללכת לספריה הלאומית, לספריית שוקן. ממש עברנו בספריה לאומית עברנו ארגזים, ארגזים של מה שהיה פעם מוזיאון הדפוס בצפת וכלום לא מצאנו שום דבר.
אלון
לא מצאנו את האותיות.
רמי
אני חושב שבנסיעה לגרמניה בעצם, כשנסענו די ויתרנו על למצוא את זה.
אלון
היינו קטני אמונה.
רמי
אני חושב שהמטרה של הנסיעה לגרמניה הייתה באמת למצוא את השימוש הכי מוקדם באות הזאת. זאת אומרת, אנחנו יודעים שהיא הודפסה ב־1929, אנחנו לא יודעים מתי הפעם הראשונה שהיא באמת הודפסה, אז באמת חלק מהנסיעה זה היה למצוא את ההדפסה הכי מוקדמת ואמרנו על הדרך אם תמצא, אולי כזה בסדר. אני חושב שהגענו לשם, היה לנו איזה שעה, הגענו בלי כוונה למצוא את האות הזאת ובאמת כשהגענו למוזיאון הדפוס בלייפציג.
אלון
חשוב רגע להגיד לפני כי מוזיאון הדפוס הזה בלייפציג הוא למעשה הוא נבנה על אחד המבנים של בית היציקה האג דרוגולין. חשוב להבין שבמלחמת העולם השנייה ליפציג הושטחה לחלוטין. המפעל הזה, מפעל היציקה של האג דרוגולין שהיה באמת אחד ממפעלי הדפוס והיציקה הכי גדולים באירופה. מפעל שבתקופות מסוימות התחרה בבתי הדפוס הכי גדולים בוינה ופריז, במיוחד, אגב, כמומחיות לשפות אוריינטליות ואיזוטריות כמו עברית לדוגמה. אבל במלחמת העולם השנייה, המפעל הזה כמו שד״ר אתי תמרי אמר, לא נשארה אבן על אבן. המצב הזה יצר חורים מאוד גדולים בהיסטוריה, כלומר אין תיעוד של מי צייר את האותיות האלה, מי עיצב אותן ומתי. אין את האותיות הפיזיות, כלומר אין הרבה דברים מה שיש לנו אנחנו מלקטים מכל מיני מקורות איזוטריים יחסית בארץ ואני חושב שהמסע הזה, כמו שרמי אומר קודם כל החיפוש אחרי הפריט המודפס המוקדם ביותר, זה היה כמו הניצוץ הראשון, ובאמת מצאנו דברים מאוד מוקדמים והצלחנו למקם את ה-.
רמי
הצלחנו לצמצם את הטווח, שנים בודדות כזה.
אלון
לבערך לחצי הראשון של 1890, כלומר, באזורים האלה. כשזה קודם כל מוקדם יותר ממה שחשבנו. וגם חלק מהחיפוש של זה גם מוליד כל מיני פרטי דפוס מאוד מיוחדים ומוקדמים. אם גם התחלנו לזהות כל מיני שוני גם מהקטלוג שיש ברשותנו מ־1929 ומצאנו גם קטלוג מוקדם יותר. התחלנו למפות את הדבר הזה, אבל צריך להבין זה ממש פירורי לחם. זה כמו, זה כאילו המון דברים שהם נורא בסיסיים כמו מי עיצב את זה ומתי, שאין לך בדיוק. אבל אני חושב שבסופו של דבר מה שעזר לנו למפות זה קצת כאילו לצייר את הדברים שהובילו לעיצוב האות הזאת או השפיעות, או הדברים שקרו במקביל או שנייה לפני שמאוד עזרו להבין איך הצורות האלה Came to be.
תום
וגם מצאתם אותן, את האותיות עצמן.
רמי
וגם מצאנו אותן. שזה היה גם באמת, היה לנו משהו, אולי שעה וחצי לפני הרכבת לפגוש את ד״ר אתי תמרי. לקחו אותנו לעליית הגג,
אחרי שמיכל התכתבה איתם.
תום
מיכל ליכטנשטיין.
אלון
עוזרת המחקר היקרה שלנו.
תום
שבלעדיה כל זה-
אלון
כנראה לא היה קורה. כן אפשר לומר את זה.
רמי
לא, היינו מגיעים לשם והיו מגרשים אותנו בבושת פנים בוא נגיד ככה. אז העלו אותנו לעליית הגג וזה מדהים. יש שם עשרות מגירות, מאות מגירות, עשרות כאלה,
אלון
רהיטי מגירות.
תום
פתרונות אחסון.
רמי
ואמרו לנו תחפשו, עכשיו הכל היה מקוטלג לפי שמות והיינו צריכים למצוא מגירה שכתוב עליה היבריש. באמת עברנו מגירה מגירה וזה היה כאילו, קשה לעבור מהר כי אתה כאילו בא לך שנייה כל מגירה לפתוח ולהסתכל.
אלון
פתאום רואה היבריש ואתה פותח – פרנק ריהל. ואז אתה רואה היבריש, פותח – מרים. זה כאילו, בסוף אתה מתחיל לאבד את זה. עכשיו גם תוך כדי, זה מעניין לראות, הם יודעים להגיד היבריש אבל הם לא יודעים להגיד מה שאני אמרתי עכשיו, פרנק ריהל, מרים. אנחנו מוצאים את עצמנו תוך כדי גם משאירים להם פתקים ואומרים להם כאילו זה פרנק ריהל, זה מרים.
תום
מתנדבים במוזאון.
אלון
עוזרי קטלוג.
רמי
הדבר המדהים הוא שבאמת איך שהגענו מצאנו מגירה שכתוב עליה היבריש פתחנו אותה וזה היה פרנק ריהל, המשכנו. ממש כאילו, אני חושב שהיה לנו איזה רבע שעה אנחנו אומרים טוב, חייבים לצאת. וממש לפני סיום אנחנו רואים עוד מגירה, שאגב היא הייתה צמודה למגירה הראשונה שפתחנו, ואנחנו רואים היבריש, ואנחנו פותחים אותה, מרימים אות ראשונה כזה מקרבים את המיקרוסקופ כי זה פיצי, ורואים שזה דרוגולין, ממש מגירה מלאה.
אלון
מגירה מלאה לא רק זה, גם אותיות שלא היו בשימוש, חדשות שנוצקו חדשות, אין עליהם טיפת דיו.
תום
הכי מושלמות שיכולתם לבקש. ולא רק שאתם מוצאים אותם אתם גם מצליחים לייצר דוגמת הדפסה ומקבלים עותק, שני סטים לקחת איתכם בחזרה.
אלון
סטים חסרים יש לומר, אחרי זה גילינו שהם חסרים.
רמי
אז זה באשמתי, זה באשמתי, לוקח עליי את האשמה.
תום
ומהרגע של הדרמה הזו, שהיא באמת רגע מאוד מאוד מרגש, שאני בטוחה שעוד יהיו לו איזכורים גם בעתיד של העבודה שלכם אבל גם במחקר עתידי בתחום, באמת באמת מאמינה בזה. בגלל שאנחנו מתקרבים ככה לסיום השיחה שלנו, הרגע הזה הוא גם משנה דברים בתוך העיצוב שלכם קדימה לגופן הזה, נכון? לגרסה שלכם. אבל גם יהיה מעניין מאוד לראות איך הפרויקט הזה ישפיע על דברים עתידיים שתעשו, על תובנות אחרות. זאת אומרת הניסיון בלעבוד כאן עם גדלים אופטיים למשל, שזה כאילו איזה מתודה שכבר סוג של נעלמה מהעולם.
אלון
נכון מתודה שכאילו קיימת בדפוס בלט שבו הכל פיזי, אז כל גודל צריך את האותיות שלו. מעצבי אותיות אז עשו בעצם את ההתאמות בפיזיות של החומר כדי שהאותיות יצאו, בוא נגיד שהם בגודל 5 או בגודל 14 הם יצאו עם אותו אופי וזה מאוד מאוד לא ברור מאליו, כי אנחנו קולטים, תופסים אחרת את הצורות בגדלים כאלה. מה שאת אומרת, שהאותיות הבלט בעצם שמצאנו אותם – עד שמצאנו אותם הסתמכנו רק על דוגמאות הדפסה. וצריך להבין שהאותיות בלט עצמן הן למעשה לא משהו שהקורא נפגש איתו, הוא רק נפגש עם הדימוי המודפס, עם האימפרשן של הדבר הזה. אז למעשה הצורות של זה הם הרבה יותר חדות, יותר דקות, שלמעשה אם אנחנו עכשיו מתגלגלים 100 ומשהו שנה אחרי זה לפונט דיגיטלי גרסה Revived של דרוגולין, שאמורה להתאים גם למסכים אז פתאום הצורות האלה שעל המתכת עשויות להשפיע או בעצם משפיעות לנו על העיצוב דווקא על הגרסה שהיא נועדה, נגיד לגדלים גדולים. ששם האותיות יכולות להיות חדות. אבל מה שיפה בזה, זה שהמשפחה הזאת עם הגדלים האופטיים שעתידה לצאת בקרוב כפונט דיגיטלי, היא מורכבת גם מדוגמאות ההדפסה, אבל גם מהמקור היצוק וכל אחד כאילו בעצם נתן איזה חבר אחר או בן משפחה אחר במשפחת דרוגולין החדשה. זאת אומרת שכאילו הממצאים של המחקר הפיזיים הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהתוצר של המחקר, שגם הוא בסופו של דבר, הוא תוצר מחקר שיהיה פעיל או יהיה בשימוש, נקרא לזה. שזה שילוב מדהים. מהבחינה של הצעד הבא או נקרא לזה שזה בגדר נעלם מבחינתנו, אבל אנחנו מאוד סקרנים לראות מה, בוא נגיד איך התהליך שעברנו אנחנו אני ורמי בתור שני מעצבי אותיות עם הפרויקט הזה, איך הוא השפיע עלינו ואיך הוא ישפיע על הפונט הסריפי הבא שנעשה לדוגמה. כי זה מה שכל כך מעניין בעיצוב אותיות בעיניי זה שאתה כאילו אין מצב כזה שאתה לא, שהפונט הבא שלך הוא לא יותר טוב מכל מה שעיצבת לפני. זה כזה מעין איזה שהוא תהליך שכל פונט שאתה עושה אתה עם יותר ניסיון, כמה שזה אולי נשמע מובן מאליו. ואני חושב שפרוייקט מהסוג הזה, שמצד אחד אנחנו נשענים על מודל היסטורי ישן אבל עם זאת מאוד מאוד חזק. לסטודנטים שלי בעיצוב פונט אני הרבה פעמים אומר שאתם חייבים להישען על כתפי הענקים. זה תחום כזה שאתה לא יכול שלא להתייחס למאסטרים שעבדו לפניך, הבינו דבר או שניים. כאילו לצאת משם. זאת אומרת שגם עבורנו הצעד הבא הוא עוד משהו שנבנה כעוד שכבה, ודרוגולין מבחינתנו הוא נקודה שהיא חסרת תקדים מבחינת הסטודיו, סוג הפרויקט או העיסוק בו, והוא מאוד כבר אנחנו, אני מרגיש שהוא כבר נכנס כאילו לאופן שבו אנחנו מציירים אותיות.
רמי
כן, לחלוטין. הוא מתחיל להיכנס לסקיצות, בוא נגיד ככה, לקישקושים. זה מנקר באמת, איך אפשר באמת לקחת את הידע הזה ואת מה שעשינו ולהביא משהו אחר, משהו חדש יותר. או כאילו לעשות עוד Revivel אולי משהו.
תום
אני מרגישה שאנחנו יכולים להמשיך לדבר על הפרויקט הזה קדימה עוד הרבה, ואני גם יודעת שאנחנו נמשיך, אז אני לא מאוד מודאגת. אבל אני חושבת שזאת גם נקודה יפה ככה עם הפנים קדימה להגיד תודה, תודה לשניכם.
רמי
תודה לכם.
אלון
כבר נגמר?
תום
אני לא אומרת.
אלון
תודה על זה אני כל הזמן אומר.
רמי
זה מדהים שזה קרה.
אלון
בפליאה. שזה חשוב.
תום
זה חשוב, אותיות זה חשוב, עיצוב זה חשוב.
אלון
זה נכון, ותודה על זה ועל הכל.
תום
תודה רבה לכם.
