גלית: היום אנחנו נפגשות עם תום כהן, המנהלת האקדמית של התכנית לאוצרות בשנקר, ואנחנו רוצות לדבר על החינוך, על הדרך לקראת להיות אוצרת, אולי אפשר לקרוא לזה "מבוא לאוצרות 1". הרגע הזה שבו מתחילים לחלום את החלומות על אוצרות.
לפני שנשקע פנימה, אני רוצה לפתוח עם איזשהו טקסט קצר – ואני לוקחת את זה מתוך מאמר שנכתב ב־2007, בתוך כנס של אוצרות לעיצוב – "לאורך ההיסטוריה," כך כותבת קייט פרול, מי שכתבה את המאמר הזה והובילה את הכנס, "אספנים, חוקרים ובעלי עניין ליקטו חפצים, יצירות אנושיות, עתיקות ופרטים מן הטבע מתוך כוונה לשמור, לתעד, ללמוד ולהציג את אושרו ויופיו של עולם הטבע לצד אלה של עולם היצירה האנושית. שני הערכים אלה נמצאים בבסיס העיסוק האוצרי: סקרנות וסדר. לכאורה אלה יסודות שמנוגדים זה לזה, האחד מבטא את הכמיהה לחדש, לגילוי של הנסתר, לאיסוף ולשימור של חפצים רבים ככל האפשר, והשני הוא הכמיהה – האובססיבית יש לומר –לסדר, למיין, לקטלג, לחלק, וגם לוותר על חלקים מהאוסף. בעצם," ככה היא כותבת "האוסף הוא שיקוף תמציתי של החיים עצמם." אז אם אנחנו רגע מסתכלות על התוכנית לאוצרות, באיזשהו מקום התוכנית היא כמו האוסף של עולם האוצרות העתידי.
תום: אפשר רק לקוות. זה טקסט מקסים, ואני חושבת שהמנעד העדין הזה שבין סקרנות וסדר, זה משהו שאנחנו גם מנסות לתרגל אותו ביום-יום שלנו, גם להקנות אותו קדימה לאוצרות והאוצרים שמגיעים ללמוד את המקצוע הזה בתוכנית, ולעסוק בו אחר כך. וגם לקהל, למבקרים ולמבקרות, ליוצרים וליוצרות שאנחנו עובדים איתם, זה הטווח הזה שבין להשתוקק למשהו ולצלול לתוך הסקרנות ולעבוד רק מתוך תשוקה כזאת לידע ולהתנסות ולעשות וליצור ולהמציא ולחשוב מחשבות חדשות, לבין האפשרות לארגן את המידע הזה, לסדר אותו, לעשות איזשהו היגיון בעולם, זה באמת טווח כזה שאנחנו כל הזמן רוקדות בתוכו.
גלית: לפני שנגיע לדבר על התוכנית, אני רוצה לשאול עלייך. את אוצרת כבר לא צעירה, למרות שאצלנו תמיד אפשר להגיד 'אוצרת צעירה', אבל מאיפה את מגיעה?
תום: חללית האם שלי היא עיצוב. זאת אומרת, זה הבסיס שאני תמיד חוזרת אליו ותמיד יוצאת מתוכו. למדתי עיצוב בתואר הראשון שלי. אני נוטה לומר שהמצאתי לעצמי דו-חוגי כשלמדתי במכון הטכנולוגי בחולון. התחלתי בעיצוב תעשייתי ובאמצע הדרך עברתי לתקשורת חזותית. ובעצם בחמש שנים למדתי כל מה שאני יכולה מכל התחומים שנלמדו, ובסופו של דבר הרבה יותר קורסים ממה שהיה צריך, אבל ידעתי שמה שמעניין אותי זה לראות זום-אאוט של עולם העיצוב. די מהר, אחרי שהבנתי שאני לא עומדת להיות מעצבת תעשייתית, מאוד מאוד רציתי להיות אוצרת לעיצוב, והמסלול לעשות את הדבר הזה היה כמעט בלתי אפשרי. למזלי ולשמחתי, הבית ספר שבו למדתי היה מעבר לכביש ממוזיאון העיצוב – אותו, כמו שכולם כבר יודעים בפודקאסט הזה, הקמת ואצרת במשך כל השנים האלה – וזה היה איזשהו חלק אינטגרלי מכיתת הלימוד שלי. זאת אומרת, מקום שאני הולכת אליו כל הזמן, כל הזמן ממשיכה להסתכל ומנסה להבין מה עשו כאן ואיך עושים את זה, בדיוק כמו שמעצבים צעירים מנתחים חפצים ופוסטרים וחללים, מנסים להבין איך זה קורה ומה עושים כאן ואיך זה נהיה. אז אותו הדבר קרה לי עם תערוכות.
ברשותך אני אספר כאן לקהל, איך לקראת סיום הלימודים שלי, היינו בשלבים של פרויקט הגמר, ונסענו אני ועוד כמה סטודנטים לשבוע עיצוב במילאנו, וראיתי אותך הולכת ברחוב במילאנו, והלכתי אחריך ברחוב. והם היו מעצבי ריהטים כאלה, והם רצו לראות רהיטים. אני הלכתי כמה צעדים אחריך ברחוב ואמרתי "אולי ייפול לה הארנק, אולי תהיה איזושהי דרך שאני אוכל לפנות אליה ולשאול אותה על תערוכות ועל אוצרות לעיצוב, ועל איך עושים מזה… איך מתחילים. ולשמחתי הרבה, ולמזלי הגדול, כשסיימתי את הלימודים, החלטת לפתוח את התוכנית הזאת שעליה נדבר היום, ובעצם מאז שנרשמתי אליה לא הסכמתי ללכת הביתה. וככה אנחנו עובדות יחד כבר איזה שמונה שנים. מהלימודים האלה של עיצוב הגעתי ללימודי אוצרות, והיום זה מה שאני עושה בעיקר, או בכלל, או הכול. אני עושה אוצרות, בעיקר אוצרות לעיצוב, אבל באופן כללי אני מתעסקת באוצרות של העכשווי, באיסוף של העכשווי, בללמוד את העכשווי, דרך עיצוב או דרך כל מיני דברים אחרים. אולי עוד נגיע לדבר עליהם. ובמסגרת זה גם לומדת אנתרופולוגיה, ומתעסקת גם בזה, בדרכים שונות לבחון את התרבות שלנו דרך חומרים ואנשים וחפצים, והסיפורים שלהם.
גלית: אז באיזשהו מקום, אם אני מקשיבה לך, אני שומעת שגם בתואר הראשון כבר רצית ללמוד כל מיני דברים, ולא הלכת להתמקצע באיזשהו דבר אחד. אבל הדבר המעניין ביותר זה הסקרנות, מצד אחד, והצורך ללמוד את הסדר החדש. ואם שני הערכים האלה עובדים ביחד, אני רוצה לשאול אותך האם את חושבת שכל אוצרות העיצוב, או מי שלומדות ויהיו אוצרות לעיצוב בארץ, האם שפת העיצוב היא השפה הראשונה שלהן? האם זו שפה שניתן ללמוד אותה? או משהו מהערכים של המקצוע הזה צריך להיות בתשתית של עבודת האוצרת?
תום: השפה הזאת של עיצוב, אני חושבת שיש מונחים ומין ז'רגון מקצועי כזה, שאנחנו נוטים לחשוב עליו שחייבים ללמוד אותו, אבל גם כשאני מלמדת תולדות העיצוב, אז אני מאוד אוהבת לצטט הוגים של שנות ה-70 כאלה כמו ויקטור פאפנק, תומס מלדונדו וברונו מונארי, שבעצם מדברים על זה שעיצוב הוא לא איזה דבר שנפרד מהחיים. כולנו, כל האנשים עוסקים בעיצוב. כל האנשים. גם אנשים שלא חושבים על עצמם בכלל שהם עוסקים בעיצוב. לגדל ילדים זה עיצוב, לאפות עוגה זה עיצוב, לסדר מגירה זה עיצוב, כל מהלך שלנו לבחון את הסביבה שלנו ולנסות לסדר אותה. כל מהלך של תכנון לקראת מטרה מסוימת ואז ההוצאה שלו לפועל, בין אם זה במשהו שהוא מוחשי לגמרי והוא חומרי ואני יוצרת באובייקט, ובין אם זה במשהו שהוא מופשט הרבה יותר, בין אם זה משהו שלוקח כמה דקות או כמה שנים. אופי המחשבה הזה של עיצוב וסדר הפעולות הזה שהוא עיצוב, אי אפשר להפריד אותו מהחוויה האנושית. בעצם, בערך מאז שאנחנו עושים חפצים, התחלנו לקרוא לעצמנו אנשים, ברמת ההיסטוריה הרחוקה. בערך איבדנו את הזנב והתחלנו לייצר חפצים, התחלנו לקרוא לעצמנו אנשים. איזשהו קיצור תולדות האנושות.
אז השפה הזאת של עיצוב, יש מי שמגיעים לתוכנית -אם אני חוזרת רגע לשאלה שלך – יש מי שמגיעים לתוכנית או למקצוע מתוך זה שהם כבר למדו עיצוב, ולפעמים אפילו למדו תואר שני בעיצוב, ויודעים להגיד את המושגים ויודעים את הכוריאוגרפיה הזאת של להיות חלק מעולם העיצוב. לפעמים יותר קל להם להתחיל ולהשתלב, אבל אנחנו רואות כל הזמן, כל שנה, גם אנשים שמגיעים מעולמות שהם משיקים לעיצוב, שאני תופסת אותם כמשיקים לעיצוב, שאנחנו תופסות אותם כמשיקים, כמו חינוך או תקשורת או ניהול, וגם אנשים שמגיעים מתחומים אחרים לגמרי – אבל מבינים באופן מהותי את ההבנות האלה של מה זה עיצוב או מה היא אוצרות. ואלה מקצועות שבבסיס שלהם הן מקצועות מבוססי אמפתיה, ומבוססי יכולת להסתכל על אנשים אחרים, ומבוססי היכולת לצאת לרגע מעצמי ולהסתכל על הסיטואציה שאני חלק ממנה. מה שקוראים לו במדעי החברה "הזרה". להסתכל על הסיטואציה שאני חלק מנה ולנתח אותה, ולנתח אותה באופן שיביא לתובנות שהן בעלות ערך בחזרה לאנשים שהם נמצאים סביבי. זאת אומרת, להיות מסוגלת להצביע על משהו שקורה לנו בחיים, או שנמצא.
גלית: אני רוצה לשאול אותך, בהקשר הזה, איך לוקחים את כל העולם הזה של אוצרות – שנשמע לי כמו מסע חיים, זה לא איזה משהו שאפשר לעשות אותו בשעה – איך מפרקים את כל הדבר הזה, או פורטים אותו לתוכנית לימודים, כשאי אפשר בשנה אחת (שזו שנת הלימודים שיש לנו היום בתוכנית) ללמד בעצם את כל מקצועות העיצוב. איך לוקחים את כל השדה הזה, ועכשיו מלמדים אוצרות בכיתה, לא כמהלך של התמחות. מה יהיה התהליך, אם את יכולה לתאר אותו לרגע, ואם אנחנו יכולות לשים אותו אחד ליד השני, כמו השאלה הזאת על מה זה עיצוב, אם כל העולם עיצוב – האם כל העולם הוא אוצרות? אז רגע, נתחיל עם מבנה התוכנית, ואחר כך נלך הלאה.
תום: בטח. הדברים האלה הם גם מאוד שזורים אחד בשני. כשלומדים עיצוב, וגם כשאנחנו מלמדות אוצרות, אחד הדברים שהכי חשוב להבין ולתרגל הוא איך אני לא מדברת על עצמי, או 'היה לי רעיון והנה הרעיון שלי והבאתי אותו לעולם'. אלא איך אני מבינה איפה הצד השני נמצא, מה הוא כבר יודע, ואיך אני מביאה אותו לתובנות המעניינות שיש לנו לחלוק יחד, ומעוררת אצלו מחשבה חדשה. זה בעצם גם המהלך של תוכנית הלימודים. כלומר, אנחנו חייבות להתחיל מהמקום שבו הכיתה נמצאת, בחיים שלהם, בידע הקיים שלהם. אנחנו מחלקות את השנה ככה ליחידות, שלכל אחת מהן יש איזשהו נושא-על. אנחנו מתחילות את השנה ביחידה שהיא התבוננות, שבכלל מתרגלת את מה זה המקום הזה שהגענו אליו, מבססת איזשהו ידע משותף על מה היא אוצרות היום. קצת על ההיסטוריה שלה, אבל בעיקר על מה היא היום, מה זה התפקיד הזה; על מה הוא עיצוב היום, דרך השאלות הגדולות שמעסיקות את התחום הזה, ואיך הגענו אליהן. כשהדגש הוא כל הזמן, איך הן יכולות להמשיך ולחשוב את המחשבות האלה בעצמן. לעומת לימודים מסוגים אחרים שבהם מנסים להקנות את כל הידע, כאן אנחנו מנסות להקנות את כל הכלים, כדי שהן יוכלו להשתלב בשיחה שהן מגיעות אליה באמצע.
גלית: זאת אומרת שהן לא לומדות עיצוב, אלא הן לומדות להסתכל על עיצוב, לפעול עם עיצוב. וכמו שאמרת, לא לפעול דרך נקודת המבט האישית שלהן.
תום: בדיוק.
גלית: אז קצת שיעור בצניעות בהתחלה הייתי אומרת.
תום: לכולנו.
גלית: אז אחרי ההתבוננות, מה מגיע אחרי זה?
תום: אנחנו עושות את ההתבוננות הזאת על עיצוב, על אוצרות, בכלל על תרבות חומרית. זאת אומרת, לנו מאוד חשוב לאורך השנה להזמין גם אנשים שזה לא מובן מאליו שהם אוצרים לעיצוב. כלומר, למשל, אחת האוצרות הראשונות שהסטודנטים פוגשים, היא אוצרת לארכיאולוגיה, נורית גושן, שמגיעה ממוזיאון ישראל, ומדברת על תרבות חומרית. לנו זה אולי כבר כמעט מובן מאליו שאוצרות לארכיאולוגיה ואוצרות לעיצוב עכשווי, היא בעצם אותה עבודה, רק במרחק של זמן. היכולת שלנו לנתח דרך חפצים את החברה, ומה חשוב לחברה הזאת, ומה מניעה אותה, ואיזה תובנות יכולות להיות לנו על החיים דרך החפצים שחברה מסוימת מייצרת, היא דרך מצוינת לסטודנטים להבין איך לנתח את העכשווי ואת מה שהם חיים בתוכו.
אנחנו עושות את אותו מהלך על טקסט, ועל קריאה וכתיבה, ועל שוטטות דרך מילים. ובעצם בסוף היחידה הזאת, יש לנו איזושהי הבנה משותפת של המקום שאליו אנחנו נכנסות. כל מה שעושים כאן, זה מין משרטטים את הנוף שאנחנו עומדים לצאת אליו למסע. משרטטים מין מפה כזאת משותפת למה יקרה.
גלית: אז אחת, התבוננו. שתיים, פגשנו חפצים. אני יכולה להגיד מהצד שלי שהדבר הכי מעניין בתוכנית בשבילי, עדיין, זה לקחת את הסטודנטיות ממש בפרק הראשון וללכת איתם במוזיאון ישראל, שמכיל משער ועד הצלמית הקטנה ביותר שמצאו ברמת הגולן, כדי לפגוש חפץ ראשון. ולהכניס אותם לתוך הרגעים של ההתרגשות מאובייקטים מאוד מאוד קטנים, ועד תובנות מאוד רחבות של מה זה מוזיאון, בשביל מה יש את הדבר הזה בחיים שלנו. ואיך עדיין אנחנו מסתכלות עליו, לא נאמר מקדש, אבל אולי כמקום שבתוכו נאסף הידע, ושבו גם יש לנו הזדמנות לפגוש ידע שאין לנו שום מקום אחר שאפשר להיחשף אליו באופן אינטימי כל כך ומעניין כל כך. אז אחרי שאני מדברת את השפה וראיתי את החפצים, איך מתחילים לעבוד?
תום: זה מוביל אותנו בדיוק ליחידה השנייה, שהכותרת שלה היא 'פרשנות', ובה אנחנו מדברות קצת על התפקיד שלנו בתוך השדה. ועושים את זה דרך הבנה של איך פעולות שאוצרות ואוצרים עושים משפיעות על השדה, על התפקיד שלהן בתוך ההתפתחות גם של שדה העיצוב וגם של שדות אחרים. על ההשפעה שלהן גם דרך ממש אימפקט שאפשר למדוד. וגם דרך הכלים השונים שמשרתים אותם, ואנחנו צוללות להרבה יותר כלי עבודה, ממש מנסחות מין ארגז כלים כזה לעבודה משותפת, מתנסות בהרבה מאוד כלים, ומזמינות אותם להתחיל ולכתוב מחקרים משלהם, להתנסות בזה. עוד לפני שאנחנו יודעים האם זה טוב, להתנסות, לכתוב ולכתוב ולכתוב ולכתוב ולכתוב. זה שלב שאנחנו מתחילים מאיזשהו ממש חדר כושר, צריך פשוט לעשות את זה הרבה פעמים, וצריך לראות עבודה של הרבה אנשים אחרים. זה איזשהו מאפיין שמאוד חשוב לנו בתוכנית: עובדים בידיים פתוחות – זה משהו שתמיד צריך לעשות עם פנטומימה, אז תצטרכו לדמיין בפודקאסט – אבל אנחנו עובדים בידיים פתוחות, ככה שכולם רואים את העבודה של כולם. אנחנו לא עובדות בהגשות שרק המרצה רואה מה הגשת, אלא כולם רואים את העבודה של כולם, כולם רואים את הפידבקים שכולם מקבלים. ואם משהו אצלי חזק יותר או חלש יותר, משהו שאני רוצה להשתפר בו, אני יכולה לראות את כל העבודה של כולם, ואני יכולה להמשיך ולגשת אליה. זה גם משהו שאנחנו מקוות, ואנחנו גם רואות את זה בפועל, שיחלחל אל העבודה שלהם אחר כך בחיים. לא להחביא את הרעיונות שלהם, לא לעבוד בסוד, אלא לעבוד בשיתוף ובקולגות, ולנסות לייצר עוד ועוד שיתופי פעולה, והרבה פעמים נוצרים מתוך זה מיני נישואים מקצועיים כאלה שממשיכים לעבוד ביחד וממשיכות לעבוד ביחד לאורך הרבה שנים, ולנו זה מאוד מאוד חשוב.
גלית: אני רוצה לשאול אותך רגע, אני מסתכלת על הבוגרות והבוגרים של התוכנית. חלקם עובד, חלקם הגדול אפילו, אפשר להגיד. שיתופי הפעולה האלה שנוצרים תוך כדי הלימודים, בעצם מייצרים סטודיות חדשים לאוצרות. משהו שאנחנו לא כל כך הכרנו בארץ. היו אוצרים בודדים, אוצרות בודדות, או אוצרות בתוך מוזיאונים, אבל זה איזשהו מין, נקרא לזה יזמות חדשה בשדה הזה. זה משהו שנולד עכשיו.
תום: זה משהו שנולד עכשיו, הוא גם מאוד מתאים לתקופה שאנחנו חיים בה, זאת אומרת, העבודה המשותפת הזאת. הוא גם מאוד מתאים, אני חושבת, לאופן שבו אנחנו מלמדות אוצרות, והוא גם מאוד מאוד מאוד מתאים לשדה העיצוב. זאת אומרת, מעצבים ומעצבות – בניגוד אולי לתחומים אחרים, או באופן יותר מובהק מאשר בתחומים אחרים – רגילים לעבוד בסטודיו, אמורים לעבוד ביחד, לא אמורים להסתגר, נהנים מדיאלוג. והאוצרות והאוצרים שאנחנו מלוות בדרך הזאת, בעצם ממשיכים איזושהי פרקטיקה שהיא נהיית השגרה שלהם, נהיית מובנית מאליה – שאפשר לעשות אוצרות כמו שעושים עיצוב. ואחר כך שאפשר לעשות עיצוב כמו שעושים אוצרות, אבל זה כבר אופרה אחרת. אבל שאפשר לעשות אוצרות בסטודיו, בסטודיו משותף, בסטודיו שעובד בפרויקטים, בסטודיו שעובד בהרבה פרויקטים במקביל. יש תנועה, שאני מוצאת אותה מאוד מאוד מעניינת, מין תנועה דורית כזאת ותנועה המשכית של השתנות בשדה האוצרות, של למי מותר להשתתף בדבר הזה, עד כמה האוצרים הם שומרי סף, לעומת מי שמזמינים אנשים פנימה ומזמינים אנשים לנקודות מבט אחרות. ויש בתוך זה ניסיונות שהם יותר רדיקליים ושוברי מוסכמות ומרגיזים אנשים, וניסיונות שהם יותר שמרניים. אבל בסך הכל אני חושבת שאנחנו מאוד מאוד מעודדות, ושזה גם מאוד פשוט רוח הזמן, אבל מאוד מאוד מעודדות (זה גם פשוט רוח הזמן) את הניסיונות הרדיקליים והמוזרים, והניסיונות לעשות פורמטים חדשים. ואנחנו רואות הרבה מהלכים כאלה, שמתחילים וצומחים מבוגרות התוכנית: האם לאוצרת יכול להיות סטודיו מחקרי שעושה תערוכות עם קולקטיבים של אמנים ומעצבים, ואנשים שעושים דברים מדיסציפלינות אחרות לגמרי? האם אוצרות יכולות לעשות פורמטים פרפורמטיביים של תוכן? אלה דברים שאני חושבת שזה חלק מהאחריות שלנו לפתח, כדי שלא נעשה עוד ועוד רק מאותו הדבר. כי מסכן הקהל, מה הוא צריך כל כך הרבה מאותו הדבר?
גלית: אני חושבת שגם אנחנו כאוצרות לעיצוב מסתכלות על המקצוע הזה כמקצוע משתנה. הוא לא שייך לדיסציפלינה המחקרית לגמרי, הוא לא יושב באוסף ההיסטורי, כמו שחלק מהאורחים שפגשנו בפודקאסט הזה יושבים בתוכו. אנחנו לא חוקרות מהלך היסטורי, אנחנו חוקרות מהלך עכשווי, הרבה פעמים מהלך עתידי, ובזה יש לנו את הפריבילגיה הזאת אולי להיות מאוד מאוד קדימה בשדה, וגם להיות מאוד דינמיות בתוך השדה הזה. אבל ההזדמנות לגעת גם באופן, נקרא לזה כמעט אקטיבי בתוך המהלך האוצרי, הם בעיני המקומות המעניינים. גם באופן אישי, אני חושבת, שבשבוע העיצוב הראשון, כשהמצאנו את 'הסלון של גאון', שהוא הפורמט הדינמי של התוכנית בתוך שבוע עיצוב. פעם הראשונה שעשינו אותו, לא הייתה לשבת בתוך אולם ולדבר מול אנשים, אלא הייתה לנו עגלה עם ספרים, אם את זוכרת, הלכנו עם שני בקבוקי מים וספרים. ובאופן מכוון לא למדנו את החומר על התערוכות, אלא הלכנו ואילתרנו סוג של שיחה אוצרית בין הקהל לבין המעצבים, על בסיס כל הידע המוקדם שלנו. זה היה פרפורמנס אוצרות לייב, יש לומר די מתיש. את זוכרת שהקהל הלך איתנו לאכול צהריים כי הם לא רצו לעשות אותנו בהפסקה?
תום: כמה שעות אוצרת יכולה לדבר בשמש? 14 שעות, אם תהיתם.
גלית: אני חושבת שזה היה המקום המעניין, להבין שלאוצרות אין כלי אחד. זאת אומרת, אם עסקנו בהתבוננות, במחקר, ועכשיו בארגז הכלים הזה, בעצם אין דרך אחת נכונה לעסוק באוצרות. כן יש לה אבל איזשהו מוסר, איזושהי אתיקה מאוד מאוד ברורה של עשה ואל תעשה, או עשי ואל תעשי, בתוך השדה הזה. בסוף שלושת הפרקים האלה, הבוגרות הולכות לשני מהלכים מעניינים, התמחות ופרויקט גמר. אז אם תוכלי קצת לספר על פרויקטי הגמר.
תום: אני רוצה להגיד שאחד הדברים, וזה קצת ממשיך – כי תמיד אני אאתגר את השאלה, כי אחרת תהיה לנו משעמם בחיים – את המהלך הזה שתיארת עכשיו, הוא גם מאוד קשור למשהו שאנחנו מפרקות לאורך התוכנית, והוא את הצורך לעשות נכון. לעשות נכון את המשימה. האם הצלחתי להגיש מה שרציתי שאני אגיש? ולוקח זמן לפרק את זה שאנחנו לא הלקוח, או המרצה שצריכה לבדוק האם עשיתם את העבודה נכון או לא. כי העצמאות הזאת, העצמאות המחשבתית, היכולת לאתגר את הפורמט היא כלי נורא נורא חשוב לאוצרות. זה ממשיך להדהד בעיניי את מה שפתחנו איתו, בין הסקרנות לסדר. כי מבחינתנו, אם מה שאת כותבת עליו מעניין אותך, אז זו הצלחה כבירה של הפורמט. ואם רצינו שתגישי מאמר והגשת וידאו, זה הצלחה כבירה, יופי, המצאת משהו חדש. אז זה קורה גם כשניגשים לפרויקטי הגמר. ככל שהתוכנית מתקדמת, הסטודנטים נדרשים לעבוד יותר ויותר ויותר באופן עצמאי. כי לנו חשוב שאנשים יסיימו את התוכנית הזאת עם ניסיון מעשי, ניסיון מעשי בהרבה דברים שונים. עם איזשהו, קשה לקרוא לזה תיק עבודות, אבל באמת עם קצת בוץ על המגפיים, שכבר באמת עמדתי בשדה וניסיתי דברים, ויש לי עוד רעיונות קדימה, ואני יודעת איך להמשיך לפעול לבד בלי שיהיה שיעור כל שבוע. כי ההשקעה הזאת גם של הזמן שלנו, של המרצים האחרים, של הזמן המשותף, של הזמן של הסטודנטים, מבחינתנו היא כדי שאנשים יוכלו להמשיך ולעסוק בזה אחר כך. זה לא עיסוק תיאורטי בלבד, זה מאוד מאוד מאוד "האנדס און" מעשי.
אז ההתמחות היא איזושהי הזדמנות להכניס רגל בדלת, ולהתנסות בעבודה עם אוצר ואוצרת בכירים יותר. ופרויקט הגמר הוא פרויקט אמיתי, שאני יוזמת, ממציאה, עושה לו את המחקר, פונה אל היוצרים והיוצרות, מוצאת לו גלריה ומיישמת אותו במציאות בעולם. וכשיוצאים לדרך זה נשמע בלתי אפשרי, וכשמגישים את הפרויקטים במין אירוע הגשות חגיגי כזה, שבו כל אחת מציגה בכמה דקות את הפרויקט שלה, זה נראה כאילו 'אה, ברור, ככה עושים, ברור, למה עשית רק תערוכה אחת?'. ובאמת יש כאלה שמציגות בסיום שלהם 'הקמתי גלריה ועשיתי בשנה הזאת את ארבע התערוכות הללו' או כל מיני דברים כיפים כאלה. וזה מבחינתי הסימן המשמח ביותר, הטוב ביותר, שזה נהיה טבע שני מבחינתן, ושהן באמת יכולות להמשיך ולעשות את זה, ולהמשיך ולעסוק בזה, כי צריך להיות ברורים לגבי זה, השדה הזה הוא שדה מאוד מאוד מאוד "יזמי", נאמר עליו באהבה. לא מחכה בו איזשהו עתיד ברור של מודעות דרושים לכולם, אלא צריך להמציא אותו, וצריך לעשות אותו. וכשסיים המחזור הראשון והשני, זה היה לא ברור לגמרי למה צריך אוצרות עיצוב, ועכשיו אנחנו אפילו רואים הרבה יותר קולות קוראים לאוצרות לעיצוב, ומודעות דרושים לאוצרות לעיצוב. אבל גם הרבה יותר פורמטים שאליהם הן יכולות לגשת ולהמציא אותם ולעשות משלהם. יש להם הרבה יותר מודלים ודוגמאות ממה שהיה קודם. וכשהתחלנו במחזורים הראשונים, השיחות האלה על כסף ועל ביצוע היו קצת בקול שקט, היום זה לגמרי חלק ממה שאנחנו עושות, וגם כולנו יודעים כבר לדבר את זה באופן הרבה יותר ברור ובקול הרבה יותר חזק.
גלית: את מדברת ואני חושבת אחורנית, לפני שמונה שנים, על ההזמנה של עודד חי מהבית הספר ללימודי חוץ בשנקר לפתוח את התוכנית, אחרי שסיימתי את הקדנציה במוזיאון העיצוב בחולון. וזה היה עבורי מאוד מאוד ברור שזה יהיה השלב הבא. אם אני סיימתי את המהלך הזה במוזיאון, אני ארצה לדאוג שיהיה דור עתיד של אוצרות לעיצוב, שגם יתפסו את המקום שלי, יעשו את העבודה טוב יותר ממני, אבל גם ימלאו את הריק הזה של מי שמטפל במעצבות ומעצבים, מי שניגשת על הסטודיות ודואגת לחשוף ולהציג ולדבר על העבודה שאנשים עושים, ואני חושבת שבעיקר הבנתי שהתנועה הזאת לתוך האקדמיה יכולה לגדל איזשהם אנשים שיצאו החוצה לקדם עיצוב. וזו הייתה גם הרגשה שליוותה אותי בתוך המוזיאון. היום, 8 שנים אחרי, אני מסתכלת, כמו שאמרת, על השדה והוא מלא בהרבה יותר נשים וגברים שעובדים במקצוע. הם בעיקר מניעים את השדה קדימה. זאת אומרת, הם מסתכלים על מה שקורה, הם צריכים להסתכל שנתיים ושלוש קדימה על מה שקורה, להיות מאוד מאוד רגישים ורגישות למי שפועל, אבל לא לאבחן ולכתוב על, אלא לעשות את. וכשאני מסתכלת מהרגע הזה קדימה, אל 8 השנים הבאות, איך אנחנו מסתכלות קדימה על האוצרות של המקצוע הזה? לאן היא הולכת? מה התפקיד שלה?
תום: אני חושבת שאחד המאפיינים החשובים של העבודה שלנו ביחד, ואחד המאפיינים החשובים של התוכנית, זה שהיא כל הזמן משתנה. אנחנו כל שנה משנות בה הרבה דברים, גם במבנה וגם בתוכן וגם בתרגילים. יש לה איזושהי מהות שתמיד נשארת, ויש כמה קורסים שהם איזושהי ליבה שתמיד נשארת, אבל התוכנית כל הזמן משתנה. אני חושבת שזה יהיה משהו שימשיך וימשיך לקרות. זאת אומרת, אני יכולה להצביע על מגמות ספציפיות ולהגיד, אה, אנחנו רואים יותר פרויקטים דיגיטליים, אנחנו רואים יותר פרויקטים פרפורמטיביים, יותר פרויקטים שיתופיים, ויותר פרויקטים שהם לא בחללי התצוגה הרגלים, אבל זה גם לא יהיה כל האמת. כי בעצם מה שימשיך לדעתי לקרות, זה שהיא תמשיך להשתנות ותמשיך לגדול.
כי אם יוצאות ויוצאים לעולם 25 אנשים חדשים בשנה שאוצרות לעיצוב היא כל מה שהם עושים, או אחד הדברים שהם עושים, והם ממשיכים להשתלב בכל מיני חלקים של התעשייה הזאת, אז הפוטנציאל של הדבר הזה להפוך להיות כלי משמעותי בניהול של מוסדות, בחינוך, בעבודה עם מעצבים ומעצבות, בעבודה בתוך חברות טכנולוגיה, היא אינסופית. קשה לדעת שמונה שנים קדימה, אבל אולי לך יש חזון אחר משלי, יותר ספציפי.
גלית: אני חושבת שהשנה הייתה שנה מאוד מעניינת בשבילנו בתוכנית. אני מסתכלת קדימה שמונה שנים, ואני מבינה שהיום כשאנחנו מלמדות גם את התוכנית ביד אחת, אבל גם את הסטודנטים והסטודנטיות בתואר ראשון, בקורס 'אוצרות ותכנון תערוכות', בקורס 'עיצוב בישראל', או בקורס של 'תערוכות העיצוב בישראל', שהוא הקורס השלישי. כל הקורסים האלה ביחד מביאים, אני חושבת, הרבה יותר מודעות, אולי היכרות עם השדה שלנו. אבל אני חושבת שמה שקרה השנה והבנו אותו, זה החיבור המאוד מוצלח בין המרכז לחקר העיצוב, התוכנית לאוצרות, שבעצם פועלות יחד ועוסקות בין אוסף לסדר להצגה, והגלריה שיש במרכז.
אבל גם האנשים המאוד צעירים שפגשנו מהתואר הראשון. ובסוף הסמסטר הזה מישהי כתבה לי בוואטסאפ בסוף הקורס 'לא יכולתי לדמיין את ההבנה הזאת שהייתה לי בסוף הקורס, שבעצם אני נמצאת על שביל שלפניי הלכו כל כך הרבה אנשים.' אני חושבת שזה אולי הדבר שעניין אותי מאוד, וכשאני מסתכלת קדימה, אני בעיקר רואה את השביל הזה נפתח קדימה, גם אם לא כולנו נלך אותו עוד שמונה שנים קדימה. היום אני מלאה תקווה, שאני יודעת שיש עוד אנשים שהולכים איתי על השביל הזה, והוא לא יהיה ריק.
תום: מה עוד אפשר לקוות, מה עוד אפשר לבקש? זה באמת לא מובן מאליו. כבוגרת המחזור הראשון של התוכנית, אני זוכרת את התחושה הזאת שהולכים במשהו שהוא, ברור שיש בו המון המון עשייה, אבל בעיקר בחוץ, בעיקר רחוק מכאן, ושיש מעט אוצרים לעיצוב. וזה גם משהו שעלה כאן בפרקים הקודמים של הפודקאסט, שיש הרבה הרבה ממשקים, אבל השיחה על אוצרות לעיצוב לא הייתה מה שהיא עכשיו. והשנים האלה באמת היו מאוד מאוד משמעותיות, ואני חושבת, רוצה להאמין, שהתוכנית שמתעסקת באוצרות לעיצוב, ועושה כל כך הרבה הכשרה לאנשים חדשים בתחום, אבל גם הרבה מאוד כנסים ומפגשים ותערוכות וכולי, אני חושבת שעזרה גם להרחיב את הדבר הזה ולקשור את הדבר הזה. ומדי פעם בייאוש שלו יומיום, זה די מגניב לחשוב על זה שהרבה אנשים מסתובבים בעולם וזה חלק ממה שהם עושים, בזכות המפגשים האלה של התוכנית. זה גורם לי לחשוב קצת על האחריות שלנו, ואני אשמח לשאול אותך – אם יורשה לי, מותר? מותר לשאול שאלות הפוך בפורמט הזה? – על האחריות שלנו, כי אנחנו מדברות הרבה לאורך השנה על האחריות גם של ההוראה, אבל גם על אחריות כאוצרות כלפי היוצרים וגם כלפי הקהל, המבקרים. זה שלושה סוגים שונים של אחריות שאני אשמח לשאול אותך איך את מתייחסת אליהם ומעבירה אותם הלאה ומספרת עליהם.
גלית: אני חושבת שזה בעיקר מאפשר לי לפעול כאוצרת, שלושת תחושות האחריות האלה, שלושת שדות האחריות האלה. זה קצת כמו שכל מרצה שנכנס ללמד באקדמיה, או מרצה שהולכת ללמד באקדמיה, יש לה אחריות כלפי המקצוע שאותו היא מלמדת, כלפי הסטודנטים והסטודנטיות שיושבות בכיתה. אבל גם כלפי העולם שבחוץ, כי אותם אנשים צעירים ייצאו החוצה לפעול במרחב, וכל פעולה שהם יעשו תשפיע על כל כך הרבה אנשים אחרים, שהאחריות הזאת של הוראה היא בעיניי… אני ניגשת אליה בחרדת קודש. זה באמת מאוד מאוד חשוב לי, להחזיק את הגרעין הזה מאוד מדויק. בטח בשדה שלנו, זאת אומרת, בטח באוצרות. כשאני שולחת החוצה את הבוגרות שלנו לשדה, אני יודעת שהן יהיו מדויקות, אני יודעת שהן ישאלו שאלות טובות, אני יודעת שהן יזכרו שהן לא מרכז התמונה, ואני יודעת שהן ינסו להשגיח על השדה הזה שיש פה, שבתוכו יש כל כך הרבה מעצבות ומעצבים מוכשרים ומוכשרות, שזה לא מובן מאליו מה שקרה כאן בארץ. וכשאנחנו שולחות אותן החוצה, זה התפקיד שלהן. להיות שם, לסמן, לראות, לקרוא, לשאול, להעריך, להחמיא, לעודד, לתמוך, ואחר כך להציג, להסביר, לפאר, להלל ולשבח את השדה הזה, אבל בעיקר להיות אלה שמוכנות להילחם בשבילו. להשיג תקציבים, להשיג חללי תצוגה, לגרום לקהל להגיע, ולהיות אלה שמחברות את שתי הידיים ביחד: את מי שהגיעו להקשיב ולראות, ואת מי שהגיעו ליצור ולייצר. והמפגש הזה הוא חד פעמי, והוא קורה כל הזמן. וככל שהוא נפלא ונהדר, צריך באמת מאוד מאוד להשגיח עליו. אולי זה לא רק לסדר, למיין, לקרוא, ללמוד ולהציג, אלא בעיקר להשגיח.
וזה קצת חוזר אולי למונח הזה שאנחנו מדברות עליו כל כך הרבה, ואיתו התחלנו ואיתו גם נסיים, של מה זה אוצרות. אז בעברית אוצרות היא מהמילה אוֹצָר, בן יהודה אחראי דרך אגב על העניין הזה, 'אוֹצָר המלך' וכולי. אבל השנה כשקראתי קצת יותר לעומק את היומן, שבו הוא מתאר את המהלך של אוצרות, הוא מדבר על זה שאוצר הוא בעצם העולם הפנימי, שאנחנו, כל אחד מאיתנו, מחזיק. הוא קושר את זה כמובן לספר היצירה, והמילים שמהן אנחנו יוצרות את העולם כל יום מחדש. הוא אומר, האוצר הוא לא הכסף, האוצר הוא לא הדברים המוחשים, אלא האוצר היכולת שלי לחשוב מחשבות חדשות. אז אולי 'אוצרות' ו'אוֹצָר' הן כן מחוברות, ולא רק בלטינית שזה מגיע, מ-Care, שזה בדרך כלל מה שאת ואני אוהבות להגיד. שאוצרות היא דואגת, היא משגיחה, היא מטפחת, האוצרת עושה את המהלך של caring בתוך care שזה בתוך curator וזה מה שאנחנו עושות בדרך כלל.
אני רוצה להגיד לך תודה רבה על זה שאת דואגת לתוכנית, דואגת לאוצרות, למרות שזה מין נשמע מאוד פולני, אבל על זה שאת אוצרת את התוכנית הזאת, ומובילה אותה כל כך מעניין ונעים, ומאפשרת לי להסתכל עליה לפעמים מאוד מאוד מקרוב, ולפעמים מאוד מאוד מרחוק, ולהסתכל קדימה, לפחות שמונה שנים.
תום: תודה רבה לך, על הכול.
