פודקאסטים

תום
היי אברהם.

אברהם
היי שלום, מה נשמע?

תום
איזה כיף שאנחנו מדברים ואנחנו מדברים באיזה סביבה קצת אחרת מהרגיל. רוצה להגיד לי איפה אתה?

אברהם
אני בהודו, אחרי 9 חודשים של טיול משפחתי שהוא סוג של שנת שבתון עבורי ושנת השראה וקירבה למשפחה. אני נורא נהנה ואני לא רוצה לחזור ומן הסתם מתישהו אני אצטרך לחזור, אין ברירה. אבל מנסה תוך כדי גם ללמוד על עצמי, על העולם, על הילדים שלי, על הזוגיות. וגם לעצב שזה משהו שהוא חשבתי שיהיה יותר קל, אבל זה אפשרי בין לבין, בין מעברים.

תום
כן, אתה מעצב תוך כדי הנדודים?

אברהם
כן, רוב הזמן אני מנסה לעצב. כלומר אני מנסה להגיע לשלב הזה שמתחילים לעצב וזה כמו שצריך לסדר קודם את השולחן עבודה וצריך כזה לפנות את כל המסמכים ואת כל הרשימת טו דו ליסט ורק אז אפשר להגיע לשולחן שהוא נקי ורק אז אפשר להתחיל לעצב, אז זה לוקח זמן. ולרוב אין לי יום שלם, יש לי מקטעים, שעתיים פה, שעה שם. אז זה אתגר. אבל אני מצליח, אני בעיקר מעצב כל מיני אותיות אקספרמנטיות שהן סביב השראה שאני רואה, אם אני נתקל נגיד באותיות הודיות או תאילנדיות זה נותן לי איזה שהוא רעיון לעצב איזשהו פונט או אות. זה בעיקר מה שקורה בחצי שנה האחרונה.

תום
זה נשמע חלום. אני בטוחה שחלק לפחות מהמאזינים שלנו מקנאים כבר בזה שאתה מטייל כבר 9 חודשים עם המשפחה ועם הילדים. זה נשמע מאוד מאוד פסטורלי, למרות שאני בטוחה שיש לזה ימים מהנים יותר ומהנים פחות. זה מאוד מעניין בהקשר של העבודה שלך ספציפית כמעצב וכיוצר, כי אם היו מבקשים ממני לתאר אותך אז אני תופסת את היצירה שלך כמשהו שמאוד מאוד עוסק במקום ובמקומי ובזהות מקומית, ומאוד מעניין לראות איך זה ישפיע או משפיע כבר.

אברהם
אני גם חשבתי ככה ואני שמח שיצאתי למסע הנדודים הזה כי ראיתי שהחיבור שלי למקומיות זה סוג של מקומיות אחרת, זה כמו‘ יש את הביטוי על היהודי הנודד. מרגיש לי שכאילו אחרי איזה תקופה מסויימת של משהו כמו כמה? שבעים שנה פלוס, שאנחנו נמצאים במקום אחד, במדינה אחת, העם היהודי התקבץ לו ונטע שורשים. משהו קורה, משהו עובר על העם שלנו, ופתאום היהודים מתחילים לצאת שוב לגלות ולהתחיל קהילות חדשות בכל מיני מקומות בעולם. אני לא יודע להגיד אם זה טוב או לא, אבל זה מרגיש לי המשך לבעצם המהות שלנו. אנחנו עם שנודד המון. קשה לחשוב על תקופה בהיסטוריה שהיינו יותר ממאה-מאתיים שנה במקום אחד. ברור שבמקומות שונים זה קורה, וקרה, אבל יכול להיות, זה משהו שאני חושב עליו לאחרונה, שיכול להיות שזה סוג של האסנס שלנו, הקארמה של העם היהודי, של השושלת המשפחתית שלנו. פשוט להיות כל כמה דורות בנדודים לעבור בנדודים, להישאר במקום אחד. ואז השאלה מה נשאר לנו בעצם, עם מה אנחנו נודדים? אנחנו נודדים עדיין עם היהדות שלנו ועם המסורות שלנו, עם הקהילות שלנו. יהודים אוהבים להיות בדרך כלל סביב יהודים אחרים. והשפה העברית היא נוכחת שם תמיד, בכל מקום בעולם שאני אמצא יהודים, כאילו כבר אין חיבור למקום, אבל עדיין כולם מחוברים וקשורים סביב התרבות היהודית והאותיות היהודיות שהן תמיד היו שם. כלומר אנחנו חוזרים אחורה אלפי שנים ויש שם אותיות עבריות. אנחנו לומדים דרך  זה, בהר סיני היו אותיות על לוחות הברית, יש לנו את כל הספרים המקראיים. וזה משהו שאני חושב שיהיה יותר ויותר חיבור למקום הזה, של יהודים שעוזבים את המולדת או שרוצים לנדוד לכמה שנים ועדיין חשוב להם כמובן שהילדים ידברו עברית, יכתבו עברית, ושהעברית תהיה נוכחת במרחב החו״ל שנמצאים בו. המקומיות היא קצת משתנה, היא כאילו מקומיות כל אחד לוקח אותה איתו בעצם.

תום
זה תפיסה סופר מעניינת, והיא באופן שבו אתה מתאר אותה נשמעת מאוד הגיונית בעצם, שהמקומיות, מה שאנחנו מחפשים כל הזמן שהוא של המקומיות הוא בעצם קשור לעם ולאופי של העם ולאו דווקא לשטח הגיאוגרפי. ואולי כמו שאתה אומר כל כמה דורות אנחנו מוצאים את עצמנו במקום אחר, אולי החיפוש והתנועה הם יותר באופי של הקבוצה הזאת או של העם הזה מאשר דווקא הקשר למקום אחד. זה מאוד ברוח התקופה וזה מאוד רלוונטי, ומצד שני יש בזה משהו מאוד מאוד רדיקלי לומר אותו, כי כזה מאמץ מושקע בקשר למקום ובזכותנו על האדמה הספציפית, ובעצם אולי היא לא הדבר שהוא מרכז התרבות שלנו או מה שהופך את העם הזה לעם אחד

אברהם
כן אני חושב שלחצי מהיהודים בעולם המדינה, מדינת ישראל היא חשובה אולי כמו שהיא תמיד הייתה בהיסטוריה כאיזשהו אתוס, כאיזה שהוא מקום שכשהמשיח יבוא אז כולנו נתקבץ ביחד ונחזיר את העטרה ליושנה. בגלל הטיול זה גורם לי להבין את המקום שחשבתי שזה הזהות שלי, חשבתי שאני קודם כל ישראלי. אבל עכשיו אני מרגיש יותר שאני קודם כל יהודי וישראל היא חשובה לי מאוד והבית שלי, אני גדלתי בישראל. אבל פתאום אני מרגיש שהיהדות זה משהו שהוא, כאילו אני לוקח אותו איתי לכל מקום. כאילו היה איזה גילוי כזה לפני איזה חודש פתאום הבנתי, רגע, אז חזרנו להיות נודדים ופתאום אני מבין גם את העם היהודי יותר. כאילו ברגע שאתה מתחיל לנדוד, אתה מרגיש איך העם היהודי במשך כל כך הרבה שנים התפתח במקומות שונים וגם משהו בנדודים הוא גורם לך לראות דברים אחרת. אתה מגיע למדינה חדשה, אתה צריך להסתדר מחדש, ללמוד מה קורה, את חוקי המקום. זה מאלץ אותך לא לקפוא על השמרים אלא קצת להתאמץ ולצאת ממקומות הנוחות שלך. אני חושב אבל שזה מעודד מאוד את הראש היצירתי אני כל הזמן חושב על מחשבות יצירתיות. ואז זה כמו פונטים שזה סוג של כל הזמן לחשוב איך לעשות את הפונט הזה הזה שצריך אותו, שאין אותו, שאני רוצה לעשות אותו כי אף אחד אחר לא עשה אותו ואני אהיה בשטח חדש שאף אחד לא דרך בו. אז כאילו אני אגיע לאיזה שהיא הרפתקה חדשה שהיא מסעירה אותי.

תום
היצירה מחייבת איזושהי רמה של אי נוחות. מי שנינוח מדי או מרוצה מידי או מסתפק במה שיש, קשה להניע ככה תהליכים יצירתיים או המאמץ הזה שבלעשות משהו חדש מצריך הרבה מאוד סקרנות ואיזה שהיא רמה של אי נוחות, של אני יודעת שאני צריכה עוד משהו, לייצר עוד משהו, שמשהו חסר. והאפשרות של לחפש את זה גם בתנועה שאתה עושה כרגע פיזית בעולם אבל גם לחפש אותו הזכרת את האותיות, היא מעניינת שהיא מתרחשת במקביל, האופן שבו אתה קושר אותן יחד.

אברהם
לפעמים זה חופף ולפעמים לא. לפעמים אני מגיע למדינות ואני רואה אותיות והן ממש לא מעניינות אותי ולפעמים הן ממש כן וקשה להסביר גם למה. נגיד בגיאורגיה אותיות ריתקו אותי לא יכולתי להפסיק להסתכל על שלטים, אבל בתאילנד ובסרילנקה גם כאילו הן היו שקופות האותיות. אני מנסה לפענח, לא הייתי במספיק מדינות במסע הזה כדי להבין למה לפעמים זה קורה ולמה לא.

תום
לפעמים אני מוצאת שמשהו הוא כל כך רחוק ממה שאני עוסקת בו שהוא אולי יפה בעיניי, אבל הוא לא מניע אצלי כלום, ואם משהו אפילו קצת מוכר הוא משפיע קצת על מה שאני…

אברהם
יכול להיות, יכול להיות אני חושב, להפך, ככל שזה יותר שונה ממה שאני מכיר אז זה יותר מעניין. למשל האותיות ההודיות הן קצת דומות לערבית אולי, יש בזה משהו קצת כזה פחות, קשה להבחין בין האותיות, אלא אם ממש מתעמקים בהן כדי להבין, להכיר אותן. גם בסרילנקה האותיות כל כך מסובכות, אז יש בזה משהו מייאש.

תום
מצאת את עצמך נמשך ללהתעסק עם אותיות שלא בעברית?

אברהם
כן, בעצם בכל מדינה התחלתי לשחק עם האותיות. תמיד אני נכנס לחנויות יצירה וקונה את הספרים של הלימוד אותיות, אני מנסה ללמוד אותם. ולפעמים זה עובד ולפעמים לא. בגיאורגיה למשל, ממש קל היה קל ללמוד את האותיות וגם היה בהם משהו כל כך אטרקטיבי. אותיות כאלה שהם כמו לבבות, יש להם צורות מאוד נעימות. כן, אז נורא כיף להסתכל עליהן, זה כמו אימוג'יז כאלה. אז בעצם היצירה שלי היא בעברית אז במקביל. אז יצא לי לעצב אות אל״ף שהיא בהשראת אותיות גיאורגיות סתם בשביל הכיף. אבל בסוף גם יש את הפרויקטים שלי, את הפרויקטים של האותיות שאני עובד עליהם, את הפונטים שלי, שהם קורים במקביל, ואם אני הצבתי לעצמי דדליין שאני צריך להשיק פונט, אז אני אשב ואני אפנה לעצמי שבוע ואני אעשה את זה.

תום
על איזה פונטים אתה עובד משם מרחוק?

אברהם
בגלל שאני עצמאי הרי יש לי את קבוצת, את החברה אלףאלףאלף. אז אני למדתי להיות הבוס של עצמי, לייצר לעצמי דדליינים ולוחות זמנים ואני צריך לעמוד בהם אחרת יפטרו אותי ואז אני אצטרך להקים חברה חדשה. 

תום
כן לפעמים אנשים אומרים אוי איזה כיף להיות עצמאי, ככה את הבוס של עצמך, אבל בעצם להיות עצמאי זה אומר שאתה גר עם הבוס שלך והוא כל הזמן רואה מה אתה עושה.

אברהם
זה ממש ככה, אתה צריך לפצל את עצמך לשניים. אני חושב שזה ככה בהרבה דברים גם באימון, בכושר, אם אתה רוצה באמת כאילו לקום בבוקר ולעשות אימון לבד, אז אתה צריך לפצל את עצמך למאמן ולספורטאי ואז זה דיאלוג כזה, המאמן בערב מכין את כאילו הלו״ז של מחר ואז בבוקר אתה קם ואתה מבצע כי בבוקר אתה כבר, אתה יכול לעשות משהו רק כי שמו לך את זה בלו״ז, או שזה יותר קל ככה. זה גם ככה ביצירה כדי ליצור אני צריך למצוא לעצמי את המסגרת שהיא תתמוך ביצירה. ברגע שאני נשאב לתוך היצירה, אז זה כבר קל, אני בפלואו, אבל צריך את את ההתחלה הזאת, אני צריך להגיד לכולם, מחר אל תדברו איתי אני עובד מהבוקר עד חמש על פונט ואז זה יקרה ואז גם הסביבה שלי יודעת לתת לי את המקום הזה, במיוחד שמטיילים עם משפחה קרובה. אנחנו חיים בתוך בחדרים מאוד קטנים ואנחנו ביחד 24/7 אז צריך לדעת למצוא לזה את הזמן.

תום
זה ברור שעבודה של עיצוב אות היא עבודה כזאת מאוד מדוקדקת ושמצריכה איזה שהוא פוקוס מאוד ספציפי, בטח כשמתעסקים בדברים שהם יחסית ניואנסים ולעשות את זה על רקע היום-יום והמסע, זה לא מובן מאליו. אני חושבת שגם יש משהו שהוא מעניין במשך הזמן שבו אתה עושה את זה. זאת אומרת, להמשיך ולהסתקרן ולהתעניין באותה מערכת של אותיות לאורך זמן. מה לדעתך המקור של העיניין הזה?

אברהם
המקור הוא כי, שאלה טובה. אני חושב שיש דברים שאחרי הרבה זמן שאתה מתעסק בהם אז זה קצת נמאס לך ויש דברים שככל שאתה מתעסק בהם יותר אז אתה לא יכול להפסיק, אתה מרגיש שאתה משתפר יותר ויותר ואתה הופך להיות סוג של, יש לך ראיית־על על הדבר הזה. הרי אם אתה מתעסק באותו דבר המון המון זמן אתה כבר נהיה מומחה לזה. ואז אתה מרגיש שזה גם בא לך יותר בקלות עם הזמן. וגם אתה רוצה לחקור יותר לעומק, יותר ללכת למקומות שבכלל אף אחד לא כמו שאמרתי קודם, שאף רגל אדם לא דרכה בה. היום אני, אם אני אתחיל להתעסק באותיות של שפה אחרת תהיה עקומת למידה. אני אצטרך מההתחלה עכשיו להתחיל להכיר את כל האותיות ואני מרגיש שאותיות עבריות זה ממש ה-, זה המומחיות שלי, אני רואה דברים שאנשים, שמעט מאוד אנשים רואים. רק עוד אולי עשרה מעצבי פונטים עבריים בעולם רואים את הניואנסים שאנחנו רואים. זה, אני יכול לראות פונט של מעצב פונט אחר ולדעת מה הוא הרגיש כשהוא עיצב את הפונט, אני יכול לדעת על האופי שלו, אני יכול לדעת את כל השפיצים והניואנסים בתוך הפונט, להבין את ההיגיון למה הוא עשה אותם. וכמובן יש גם את החוש ביקורת שלי להגיד כאילו מה אני חושב שהוא יכל לעשות יותר טוב או פחות טוב. אותו דבר על הפונטים שלי שאני מסיים לעצב פונט אני מסתכל עליו ויש לי יכולת לבקר את הפונט הזה בצורה הרבה הרבה יותר טובה משהייתה לי לפני עשר שנים. אז יש משהו בגילוי הזה, ואני יודע שעוד עשר שנים אני אהיה עוד יותר טוב בזה ועוד עשרים שנה וכל פעם אני אסתכל אחורה על פונטים שעשיתי לפני חמש שנים ואני כזה מרכין את הראש ואומר וואי וואי מה חשבתי לעצמי, אני חייב לעשות את זה אחרת, להוציא גרסה חדשה. וזה מדהים כמה שאפשר להשתפר בתחום כל כך איזוטרי וכל כך פרינג׳ כאילו, כל כך מעט אנשים בעולם מתעסקים.

תום
מה פתאום איזוטרי, מרכז העולם.

אברהם
מרכז העולם. דווקא שאני מטייל עכשיו כל כך הרבה אנשים שלא מהתחום נחשפים לתחום דרך זה ששואלים אותי מה אני עושה וזה נורא מעניין לראות כל אחד מגיב אחרת. יש כאלה שבכלל לא מעניין אותם, יש כאלה שנורא מעניין אותם. כאילו רואים שזה לא באמת, זה תחום כל כך שולי שרוב האנשים לא חושבים עליו בכלל. כאילו אולי עכשיו יותר עם העולם נהיה יותר נגיש דרך Ai פתאום יותר ויותר אנשים יכולים להיות יוצרים אז פתאום המעגל הזה מתרחב, זה דבר יפה. יותר אנשים הם כזה אה כן, אז אני בחרתי פונט. יש בזה דבר יפה שעוד ועוד אנשים הם מודעים לעולם האיזוטרי הזה שאת קוראת לו מרכז העולם. הוא מרכז העולם כי בלי פונטים, בלי אותיות אנחנו לא נתקשר כרגע.

תום
כמו במגדל בבל. אתה מתאר את הדיאלוג הזה שלך עם האותיות שאתה מעצב וגם שאחרים מעצבים, היכרות אינטימית עם האותיות האלה, זאת אומרת משהו שהוא באמת מאוד מאוד קרוב.

אברהם
כן, כל פונט שאני מוציא זה כמו תינוק שלי, אפילו עבדתי עליו יותר קשה משעבדתי על לעשות את הילדים שלי. פונט אני עובד זה לא לשבת כמה שעות או כמה חודשים אפילו, זה נפרש על פני תקופה ארוכה. יש עכשיו פונט שאני עובד עליו כדי לנסות לסיים אותו אולי בקיץ או בסתיו וזה פונט שהתחלתי לעצב לפני 12 או 13 שנה. וזה בשבילי זה משהו, זה עבודה, זה עבודה פנימית, זה עבודה עצמית, אני יושב עליו ואני רואה דברים תוך כדי שאני עכשיו עובד עליו. אני רואה דברים שעשיתי לפני חמש שנים ועשר שנים בפונט ואני מתקן, אני מתאים, אני בעצם מתאים את הפונט למי שאני היום. אני מכניס את התובנות שלי, את האופי שלי, את מי שאני והיום שאני משיק אותו מבחינתי זה לא היום שהפונט מוכן, זה פשוט היום שאני אומר די כבר צריך לשחרר אותו כי הוא מספיק טוב וזה הזמן שלו לצאת לעולם. וזה יכול להיות אחרי שנה של עבודה וזה יכול להיות אחרי 15 שנה של עבודה. כלומר זה מה שנגיד יש את הפונט, תמיד מדברים על פונט הדסה שלקח לו שלושים שנה לעצב, מן הסתם הוא לא עבד על זה שלושים ומשהו שנה. הוא התחיל את זה באיזה שהיא תקופה בחיים שלו וחזר לזה כל כמה זמן, וזה משהו נורא יפה שאתה יוצר משהו שהוא מלווה אותך. זה כמו איזה שהוא איזשהו, יוצר אותו תוך כדי שאתה מתפתח, ככה אני מרגיש.

תום
זו גישה מעניינת, גם לשחרר את הפונט בשלב הזה ויצא לי להיתקל לא מעט, בעצם גם הזכרת את זה קודם, עדכוני גרסה והשלב שאתה מגלה משהו חדש על פונט שכבר יצא וכבר הסתובב בעולם ואתה משפר בו משהו ומשיק אותו מחדש.

אברהם
כן, זה משהו שאני חושב שאצלנו זה מאוד בולט, אנחנו כל הזמן באלףאלףאלף מוציאים גירסאות חדשות. פשוט, גם אם חושבים על זה כמו הרבה דברים אחרים שיש לנו בחיים הטכנולוגיים על המחשב, תוכנות הן כל הזמן משתדרגות הן כל הזמן מתאימות את עצמן לטכנולוגיה הקיימת. התוכנה נשארת אותו דבר, פוטושופ זה אותו פוטושופ. אבל יש עוד קצת פיצ'רים וקצת משפרים את הממשק, זה משהו שהוא בעיניי הכרחי. ואפילו אני אגיד יותר מזה העולם הטכנולוגי מאפשר את זה, מה שפעם נגיד אם כותבים ספר אז זהו, זה כאילו יצירה שהיא סגורה הרמטית או סרט. והיום אני חושב עם הטכנולוגיה אז יצירות הן אמורות להיות בעיני יותר דינמיות, יותר מתפתחות. יש בזה הגיון כי אנחנו משתנים, העולם משתנה. ויש יצירות שהן פשוט, שהן דינמיות. ואני בטוח שיש המון סופרים שמסתכלים על ספרים ישנים שלהם וכזה והם אומרים וואי הייתי פה משמיט את הפסקה הזאת, משנה את הנוסח של המשפט הזה. תקצר פה קצת ועדיין אותה יצירה, פשוט מותאמת לזמן עכשווי.

תום
אז אני חושבת שיש משהו מאוד מאוד הגיוני במה שאתה מתאר, על להוציא גרסאות נוספות, אבל הוא גם מביא אותי קצת לשאול שאלות. אני הולכת איתך רגע אחורה, התחלנו מאוד בעכשיו ובפוקוס העכשווי ואיפה ומה אתה עושה עכשיו. אבל אני רוצה ללכת דווקא אחורה. איך זה מתחיל? מה מביא אותך לעשות את הדבר הזה? איך אתה מחליט להשקיע את הזמן דווקא בזה?

אברהם
הכל מתחיל כמובן מאבא שלי. אבא שלי היה בן אדם מאוד מאוד יצירתי. אני אומר היה כי הוא סוג של חוזר בתשובה, כלומר מה זה סוג, הוא חוזר בתשובה בגיל משהו כמו 23. וכשהוא חזר בתשובה, מה שבעצם קורה לחוזרים בתשובה שהם היו יוצרים, אז הם לא יכולים ליצור כבר חלק מהמדיות שהם היו קודם. אוקיי, נגיד הוא היה מוזיקאי, הוא ממשיך להיות מוזיקאי, אבל במגבלות הדת. הוא היה מאוד ספורטיבי, הוא אהב לצייר, הוא אהב לצלם. אז אחד הדברים שהוא עשה כשהוא עבר מלהיות חילוני לחרדי, זה הוא העביר את היצירה שלו לקולמוס ולקלף, והוא התחיל לכתוב מגילות, מזוזות ולהתעסק באותיות. זאת יצירה שהיא מאוד מאפשרת בדת. ואני, שגדלתי כחרדי עם אבא שהוא מתעסק בכתיבת סת״ם אז איך שהוא נורא סקרן אותי, הסתכלתי עליו כשהוא כתב מזוזות ומגילות. ובאיזה שהוא שלב הוא לימד אותי כזה עם נוצות של תרנגולת, איך חותכים את הקצה כדי להכין מזה עט קליגרפי, ואיך טובלים את זה בדיו וכותבים וצריך להגיד את הברכה הנכונה ויש כללים מאוד ברורים וגם איך כל אות נראית. זה מאוד חייב להיות מדוייק, יש אשכנזי, ספרדי, יש ספרים שלמים על איך כותבים את כל האותיות של הכתיבת סת״ם. וככה התוודעתי בכלל לרעיון שהאותיות הם, מישהו עיצב אותם, מישהו כתב אותם. אני חושב שרוב האנשים לא חושבים על זה וזה מפתיע, אבל, מאחורי כל דבר יש מעצב, אבל אנחנו לא יכולים להכיל את הכל. אז ברגע שהתחלתי להבין שהאותיות הם מעוצבות, אז כשראיתי שלטים, כשראיתי פתקיות של קבלות מהסופר אז התחלתי להרהר מי עיצב אותם או איך אני יכול גם לעצב את הסגנון הזה.

בהתחלה כנער חרדי לא חשבתי בכלל שמותר לי כי היה מותר לעצב רק את האותיות של הכתיבת סת״ם. ואז שכחתי מזה והמשכתי בחיי. כל גיל ההתבגרות התעסקתי בדברים שמתעסקים בגיל ההתבגרות, ורק אחרי הצבא הלכתי ללמוד בשנקר תקשורת חזותית. וזה חזר אליי לאט לאט, בלי להבין איך אני, איך ולמה אני נמשך לאותיות, אבל זה מה שקרה. פשוט עיצבתי המון אותיות במהלך הלימודים שלי, המון מערכי פונטיים וסיימתי את הלימודים והחלטתי לנסות את מזלי בתחום. ואני חושב שבניגוד למעצבים אחרים או בניגוד למה שכאילו האוטומט שפשוט לפתוח אתר פונטים של הפונטים שלי, אני החלטתי לפתוח קולקטיב, קבוצה של מעצבי פונטים. אני חושב שזה מתקשר לזה שאני בא ממשפחה מרובת ילדים. יש לי שבעה אחים ואחיות. אז זה משהו שהוא ליווה אותי הלאה, לחיים המקצועיים שלי ועד היום אני נורא אוהב לעבוד בקבוצות, בקולקטיבים, אני חושב שזה נותן לי כוח להקיף את עצמי ביוצרים. כאילו יש משהו ביצירה, לפחות שלי, שהיא יותר נעימה כשאני יוצר בסביבה של עוד אנשים. זה כמו, אני לפעמים חושב על זה כמו ילדים שהם יוצרים. הרי ילדים נולדים והם רוצים ליצור, הם רוצים כאילו נותנים להם עיפרון ביד והם מתחילים לקשקש על כל דבר. זה נורא כיף לראות מה יוצא. ויש משהו, אני חושב במבוגרים שרואים את זה ואומרים ״וואו איזה יופי מדהים כל הכבוד״ מתוך מחשבה שזה מה שידרבן אותם, זה מה שיעודד אותם להיות יוצרים כשהם יהיו גדולים. אבל זה די ההפך, כי אני חושב שמה שמדהים ביצירה זה שהיא נותנת לך את הסיפוק. כלומר, כשהילד בא אליך עם ציור והוא מראה לך תראה מה עשיתי, הוא לא מצפה שתגיד ״איזה יופי״, אלא אם הוא התרגל לזה. הוא רק רוצה לשתף. אוקיי עכשיו גם היום אני מעצב אותיות, בטיול אני מעצב, עיצבתי איזה תקופה עיצבתי מלא אל״פים מגניבות. והילדים כל יום כזה באו אליי בסוף היום ״אבא מה עיצבת היום?״ והראיתי להם את האל״פים שעיצבתי והם לא אמרו איזה יופי, הם פשוט הסתכלו ושאלו שאלות ונהנו וזה נורא שימח אותי לשתף ולחלוק ולדעת שמשהו שיצרתי הוא קיים, הוא אמנם הוא לא פיזי עדיין, אבל יש לו מקום בעולם. יצרתי משהו שהוא משמח אנשים, הוא מעניין אנשים. אני חושב שהיצירה הטבעית באמת ליצור משהו ופשוט להנות מזה שיצרת משהו, פשוט לבנות משהו, להמציא משהו, כולנו ממציאים. פתאום הרבה אנשים שהם לא יצרו אף פעם שום דימוי, הם יושבים במידג׳רני או בצ׳אט GPT וכותבים כמה שורות פרומפט והם יוצרים לעצמם איור, דימוי. פתאום הם יכולים מאוד בקלות. זה אומנם כאילו הכי אינסטנט שיש, אבל זה מכניס אותם למעגל היצירה. יש לי איזה חלום אם כל האנשים שעסוקים עכשיו בשנאה ובמלחמה יתחילו לגלות את כלים האלה של היצירה ולחזור לצייר ולשחק בגואש כמו ילדים בצ׳אט GPT והם יבטאו את עצמם וזה יהיה סוג של ריפוי בעיסוק, אז אולי לא יהיו מלחמות יותר. מה את אומרת על זה?

תום
אני חושבת שזה הדלהי לאמה נכון, שאמר שאם נלמד את כל הילדים בני החמש בעולם לעשות מדיטציה כל יום בתוך דור אחד לא יהיו מלחמות יותר? אז אני חושבת שזה קצת מהמקום הזה, אני מקשיבה לחזון האופטימי שלך לגבי ה-Ai שאני חייבת להגיד שבימים הטובים הוא עושה לי כאב בטן ואני חושבת שאם זה יאפשר לאנשים את הכניסה הראשונית לעולם הזה של עולם היצירה, שהרבה פעמים הוא נתפס כמרחיק או כמשהו שהיה מותר לי לעשות כילדה ואסור לי לעשות כבן אדם מבוגר כי אני לא מספיק טובה כדי להיות אמנית מקצועית וכולי, אז אם זה יאפשר לאנשים את הגישה הזאת, אז זה נפלא. מה שאני מקווה שלא נאבד וזה חלק מהויכוח המתמיד שלי עם אנשי הטכנולוגיה חובבי ה-Ai אני מנסה להסביר להם שזה כיף להתאמץ. ואני מבינה שמנסים לקצר לנו את כל התהליכים, אבל יצירה, יש משהו במהות שלה, גם אם אני עושה הכי עבודה מסחרית וגם אם אני כותבת מחזה. השלב הזה של המאמץ האינטלקטואלי ולפעמים אפילו הפיזי, שדרוש כדי להביא משהו לעולם הוא נורא חשוב, הוא גם חלק נורא גדול מהסיבה שאנחנו עושים את זה. ואם לא כיף לכם להתאמץ לאייר או לצייר אותיות או לעשות אתר זה בסדר, אתם יכולים לעשות משהו אחר. אבל אם זה יהיה טריגר לאנשים שלא יהיה לקחו חלק ביצירה עד עכשיו, להתנסות בה ולרצות להתאמץ אחר כך אז אני איתך זה חזון מבורך.

אברהם
אני מסכים איתך מאוד ואני חושב שגם עברתי, אני עדיין עובר כל הזמן גלגולים עם היחס שלי ל-Ai. בהתחלה הזדעזעתי מהמחשבה שהולכים לקחת לי את העבודה. ועכשיו אני חושב שמה שאת אומרת הוא נכון וזה מה שיציף את זה שיש אנשים שלא מסוגלים להתאמץ כנראה, או שהם יודעים להתאמץ בתחומים אחרים ובתחומים אחרים לא. ואז הם יעריכו, אוקיי הם ידעו, הם יכירו את התחום, הם יבינו אוקיי, יש פה באמת עיצוב, יש פה שלט חוצות, מישהו ישב ועיצב את זה, זה כמו שעיצבתי ב-Ai. כמו שיש פה לוגו, עבדתי קשה על הלוגו של אתמול אבל אני לא אצליח להגיע לרמה של הלוגו של לא יודע, נייקי או איזה לוגו חדש שהם רואים. כאילו עדיין יהיה כן ערך למאמץ וזה לא בהכרח יהיה מאמץ של זמן, זה מאמץ של חשיבה קדימה, מישהו שהוא כל כך הוא לא נשאר על פני השטח, אלא הוא עושה את העבודת מחקר, הוא מנסה מכיוונים שונים. הוא מאוד מעמיק. יש יותר סיכוי שעם הזמן הוא יעבוד, הוא יתאמץ יותר דרך הכלים האלה של צ׳אט GPT ומה שלא יהיה ובסוף הוא יגיע לתוצאות טובות יותר. אז מאמץ בסוף כן יצטרכו מאמץ כי הרף עולה. הרף עולה זה לא דבר טוב כי זה פשוט גורם לזה שכולם צריכים לעבוד יותר ויותר קשה, אבל עדיין נורא קל היום לפחות לראות מי עשה משהו בצ׳אט GPT בחמש דקות ומי שהשקיע יומיים. כמובן שקל לי להגיד את כל זה. אם אני מהצד השני, אם הייתי עכשיו מסיים את הלימודים של עיצוב ויוצא לשוק לעולם כזה של צ׳אט GPT ו-Ai זה היה נורא מלחיץ אותי. נוח לי להיות במקום שאוקיי אני ביססתי לעצמי את השם, הגעתי להישגים שמספקים אותי בחיים האלה. ברור שיש לי תמיד לאן להמשיך ולהתפתח ולשאוף. אבל גם אם מחר כאילו זהו, ממציאים כלי שמייצר פונטים וכולם יכולים לעשות פונטים, אני ארגיש שבזכות זה שביססתי איזשהו ניסיון ושם ויכולות, אז עדיין יהיה לי מקום שלא יהיה למעצבים צעירים שרק נכנסים עכשיו לתחום. כאילו לפחות תמיד יש איזשהו פלוס, ברור שהיה עדיף שהייתי עכשיו לקראת פנסיה ואומר לעצמי טוב שאני לא צריך להיכנס לעולם הזה של ה-Ai אבל עדיין יש את הצד החיובי. וואו איך ה-Ai נכנס לכל שיחת פודקאסט בימינו, אה.

תום
גם לכל שיחה ברחוב.

אברהם
אני יושב הרבה באינטרנט קפה בכל מיני מקומות כאילו, בהודו, בתאילנד. וחמישים אחוז מהאנשים אני מסתכל על המסכים ויש להם את צ׳אט GPT פתוח, כאילו זה הכלי עבודה של כולם.

תום
אתה מדבר על הפרספקטיבה הזאת של אם הייתי יוצא עכשיו מהלימודים לעומת התקופה שאתה נמצא בה עכשיו. האנשים שיוצאים עכשיו לתחום ובעצם כשהתחלת הקמת את אלףאלףאלף והמחשבה הזאת מתחילת הדרך להקים קולקטיב ולעבוד ביחד ולעשות מקום לעוד אנשים לעבוד ביחד, היא צעד שהוא עדיין מאוד מאוד יוצא דופן ולא נפוצה כל כך. ובפרספקטיבה של הזמן, שעבר מאז כמעט 15 שנה, נכון, 15?

אברהם
כן, משהו כזה, 14 אולי.

תום
כן. איך השדה הזה נראה היום לעומת איך שהוא נראה אז? אתה רואה את ההשפעה של של הפרויקט הזה, הקולקטיב הזה?

אברהם
אני חושב שכן. אני חושב שיש לי הרבה נחת. לפעמים אני מרגיש, אוקיי אני מסתובב בעולם ומדי פעם אני פוגש אנשים שכזה שמכירים את אלףאלףאלף. עכשיו אני לא, זה לא קונצנזוס, זה לא מיינסטרים, זה נישה וטוב לי להצליח בתחום שהוא נישתי, שהוא איזוטרי ומוערך. וכשאני מכיר אנשים שמכירים, שמעו, קנו מאלףאלףאלף זה נותן לי, זה מחמם לי, זה עושה לי משהו נעים. קשה להסביר את זה. וזה נחמד לי גם שאין לי את המקום שרוצה עוד ועוד. כאילו לפעמים אני כזה אומר וואי אבל יכולתי להיות יותר, אבל אני כזה מהר מאוד אומר כאילו אני לא רוצה להיות סלב ושכולם יכירו אותי בכל מקום. נחמד לי שמעריכים אותי פה ושם אחד משלוש מאות אנשים יודע בישראל, אולי סתם זורק מספר, אולי זה בכלל אחד משלושת אלפים, יודע מי זה אלףאלףאלף. זה מספיק לי, במיוחד לאור העובדה שבזמן שאני מטייל אני רואה כמה שיש עוד דברים אחרים שנותנים סיפוק כמו להיות קרוב לילדים ולמשפחה, לראות את העולם, להשאיר זמן ותשומת לב לגוף שלי. מה שלא ידעתי פעם. אני לומד את זה כל הזמן עוד ועוד כי לפעמים שוכחים. אבל אני חושב שעשיתי גם מעבר בשנים האחרונות מלהיות וורקוהוליק שמזניח את כל מה שיש לו בחיים חוץ מהעבודה, למישהו קצת יותר שמבין את החשיבות של איזון. ואני שמח ששרדתי, כי איזה עשר שנים הייתי באמת וורקוהוליק. אז מזל שלא יצאתי עם איזה שהיא מחלה נוראית או חס וחלילה לא עלינו ושהצלחתי לצאת מזה. כאילו יש משהו בטיול הזה שהוא נותן לי להבין איך בסוף יש צדדים מנוגדים לכל דבר, אתה יכול להיות ממש טוב בדבר אחד. אני אהיה טיפוגרף, נגיד אני תמיד רציתי להיות הטיפוגרף הכי מוצלח, אבל אז זה בא על חשבון משהו אחר ואז אתה תהיה אבא הכי גרוע או יהיה לך את הגוף הכי משובש, אתה לא יכול הכל. אני מחפש את הדרך לעשות את כל הדברים שעושים לי טוב בצורה שהיא מאוזנת וגם אם אני משיק שני פונטים בשנה ולא שמונה אז זה בסדר גמור.

תום
זה יותר מבסדר גמור. הבחירה למצוא את האיזון הזה היא אני חושבת מבורכת והיא גם אני מקווה הופכת להיות אולי זה עניין דורי, אולי זה עניין של תקופה, אבל היא הופכת להיות חלק יותר גדול. אני מרגישה שככל שאנחנו מתקדמים בזמן זה פחות מקובל, מה שאמרו לי כשהייתי סטודנטית אני משערת שגם לך, בטח ובטח למי שלפנינו, שסטודנטים לעיצוב ובטח מעצבים, לא אמורים לאכול, לישון, להתקלח, שיהיו להם חברים, לראות את הים או לעבוד.

אברהם
זה קשה, זה מה שאני אומר לסטודנטים שלי, אני אומר להם אתם רוצים להצליח באמת אז אתם צריכים להיות לפחות כמה שנים של לסבול ולהיות וורקוהוליק ולא לדבר עם החבר ולא לצאת ולא, כי לצערי זה ככה, כי התחרות היא מאוד.

תום
אנחנו אולי חלוקים בזה, אני אומרת לסטודנטים שלי שאם הם לא יראו סרטים טובים ולא ישתו יין ואם לא תהיה להם אהבה בחיים לדברים שהם לא על המסך אז הם יהיו יוצרים פחות טובים.

אברהם
אני יודע שיש כאלה שמצליחים והם כמו מה שאת מתארת, אני הצלחתי אני חושב בזכות זה שהייתי טוטאלי. יצא לי לראות בזמן הלימודים גם סטודנטים שלמדו איתי שגם הצליחו ושמרו על אורח חיים בריא ואיזון. אבל אני לא יודע איך. אז אני אומר את מה שאני יודע. כאילו זה משהו שאני אומר לעצמי כשאני אחזור לארץ אני אנסה, אני לא יודע אם אני אצליח כי משהו בארץ הוא בקצב אחר, הוא בקצב מסחרר, כל הזמן יש אירועים, יש תחרויות וכולם מוציאים פונטים וכולם כל הזמן מצליחים ופרסים. זה פומו רציני זה נורא קשה וזה מלחיץ, זה משתק. אני גם אחראי על זה, כן? היו הרבה שנים שאנחנו כל הזמן, אירועים ופונטים.

תום
מי עושה אירועים ופרסים ותחרויות יותר מאלףאלףאלף.

אברהם
עכשיו פחות, עכשיו במידה, אבל פעם זה היה על ספידים.

תום
זה גם משהו שהוא מעניין מאוד בתפיסה של מה זה אלףאלףאלף ולהקים משהו כמו קולקטיב של טיפוגרפיה עברית או של מעצבי אותיות שהוא חיה ייחודית בנוף. ולפחות למי שרואה את זה מהצד ועוקבת די מתחילת הדרך, זה נורא מעניין לראות כל הזמן את הדבר הזה שואל מה הוא עוד יכול לעשות? מה עושה קולקטיב טיפוגרפיה? הוא עושה פונטים, אבל הוא גם עושה תערוכות, הוא גם עושה מגזין, הוא גם מעניק פרסים לפרוייקטים מצטיינים צעירים, הוא גם עושה מלגות ליום עבודה לפרויקט חלומותיך, הוא גם אוסף את כל המאגר מידע החשוב שיהיה לאנשים בתחילת הדרך שלא היה קודם. זאת אומרת יש משהו באקספרימנטליות של פורמט‘ בחופש מאוד מאוד גדול להתנסות בהמון דברים ומצד שני אני חושבת באופן רציף ויציב כבר הרבה זמן בנדיבות מאוד מאוד גדולה של ידע ושל לעשות מקום. לכותבים, למעצבים, למעצבים וותיקים, למעצבים צעירים, לסטודנטים, היא די אני חושבת יוצאת דופן וחסרת תקדים. וזה אימפקט מאוד משמעותי.

אברהם
אני חושב שהיה פשוט מקום פנוי לזה. היה משבצת פנויה של, אני לא אוהב את המילה פורטל אבל אין לי מילה אחרת להגיד, פורטל טיפוגרפיה או מה שאנחנו קוראים לעצמנו ״בית לטיפוגרפיה עברית״. לא היה את המקום הזה אז כאילו משהו שהוא נורא כיף לעשות זה משהו שלא קיים, ומשהו שצריך ושאני הייתי רוצה שיהיה. אני רציתי שיהיה כזה מקום. אם היה, אם הוא היה קיים אז לא הייתי עושה עוד אחד מתחרה. נורא רציתי לעשות משהו שהוא ישמש אנשים כמונו, כמוני, אנשים שמתעניינים בתחום הזה. ועם כל מה שעשינו לאורך השנים, זה פשוט דברים שעניינו אותי ודברים שרציתי לקרוא במגזין, שרציתי פונטים שרציתי שיהיו, תחרויות שרציתי שיהיו, תערוכות. מחלקת החפצים שלנו, שזה בעצם מוצרים פיזיים. אני לפעמים מרגיש שהייתי, רציתי להשקיע בזה יותר, אבל זה תמיד בא על חשבון הפונטים. אבל נורא רציתי ועדיין רוצה שיהיה איזה חנות פיזית של מוצרים טיפוגרפיים אז בינתיים זה דיגיטלי שזה גם בסדר. אבל יש עוד דברים, פעם רציתי שיהיה בית קפה למעצבים גרפיים כזה, שיש שם מקום מפגש ויש שם עוגיות של אותיות ויש שם פשוט הרצאות וכאלה. זה משהו שלמשל אין. עכשיו אם מישהו יפתח מקום כזה, יהיה, או שמישהו אחר יעשה את זה, או שאני אעשה את זה. לפעמים אני יש לי רעיונות שאני לא משתף אותם, אבל רוב הרעיונות שאני רוצה אני מספר אותם ואני מחכה שמישהו יעשה את זה ואם מישהו לא עושה את זה ואם מאוד בא לי ומתחשק לי אז אני אעשה את זה בסוף. אם יהיה לי את המוזה, כן. לא יודע, כנס טיפוגרפיה זה יש אבל כאילו לא מספיק, אבל. אתם עשיתם עכשיו כנס מדהים. אז זה נגיד, נכון? אני פשוט לא בארץ בשביל לחוות את זה. אתם עשיתם כנס מדהים אז כאילו אם אני הייתי חושב, לעשות כנס כבר אין צורך, כבר יש את זה, אבל יש דברים אחרים שאפשר לעשות.

העולם הזה של הטיפוגרפיה הוא עולם מדהים. יש כל כך הרבה אנשים שאוהבים את זה, זה תמיד מדהים אותי לראות. אנשים מתחומים אקראיים, עורכי דין, סופרים, מורים, כל מיני אנשים שיש להם איזה נגיעה, לכולם יש נגיעה לאותיות, כולם פותחים מסמך וורד ומתחילים לכתוב חוזה או לא יודע מה, אז, כולם בסוף מחוברים לאותיות האלה כי זה הזהות שלנו, זה הולך איתנו לכל מקום. זה לא תלוי באף אחד, האותיות הן שלנו. ופונטים זה משהו שהוא כאילו וירטואלי. תמיד זה היה לי מוזר בהתחלה כשמכרתי פונטים לאנשים כאילו רגע, מה בעצם מכרתי לאנשים כאילו, 61 KB של קובץ וירטואלי שאני נותן את אותו קובץ לכולם, כאילו מה? היה לי לא נעים כזה, מה שילמת כל כך הרבה כסף על קובץ וירטואלי זה אפילו לא ספר עיצוב או מגזין שהוא שלך ואתה יכול למרקר דברים ולעשות אוזן לדף. זה כאילו, זה כלום, זה רעיון.

תום
זה יותר טוב, אתה יכול לעשות עם זה דברים.

אברהם
אתה יכול לעשות עם זה אין סוף דברים אבל לכולנו יש את אותו דבר בדיוק, לכל מי שקנה אותו. אז לכן גם בעצם המחלקה של החפצים קמה כי רציתי לתת לאנשים משהו פיזי שהיה להם סביב האותיות. אז עשינו תמיד מלא מרצנדייז כזה לתת מתנות לרוכשים. כדי שהם ירגישו, ירגישו משהו פיזי הם קנו משהו שהוא שלהם, הם, יש להם את הפונט הזה לכל החיים. את הרישיון להשתמש בפונט.

תום
זה זכור לי כחוויה מאוד מאוד מהנה. זה אחד הדברים הראשונים שעשיתי כמעצבת, קניתי מלא פונטים של אלףאלףאלף עוד לפני שסיימתי את הלימודים ומיד קיבלתי חוץ מאשר את הפונטים, חבילה בדואר של איזה עשרה פוסטרים ומטבעות שוקולד ובולים יפים שאספת ומלא דברים, באמת, זה היה כל כך כיף ועדיין יש לי אותם.

אברהם
שווה, לא כולם מקבלים, כן? זה אקראי.

תום
אני חשבתי שכולם מקבלים. סליחה אם רכשתם ולא קיבלתם, החבילה בדרך אליכם.

אברהם
תמשיכו לנסות לרכוש, זה בינגו כזה.

תום
אבל גם זה שאני ממשיכה לקבל, לא כמנחת הפודקאסט אלה כמישהי שפעם רכשה פונטים, ברכה ליום הולדת והזמנה לעשות דברים, הזמנה לכתוב, זו איזו שהיא נוכחות בתוך השדה הזה, שאני חושבת שגם מאז גם מזריקה איזה שהיא, סליחה אני נשמעת בת מאתיים, קוליות לתוך עשיית פונטים שהיא קצת יותר קלילה והיא קצת פתאום מאפשרת ובהמשך שלה גם נפתח פונטימונים שמאפשר פרויקטים עוד יותר קטנים וניסיוניים. זה באמת נוכחות שאני חושבת שהיא מאוד מבורכת בכמה שהיא אגב, מה שאמרת קודם על Ai, מאפשרת להרבה יותר אנשים לקחת חלק במה שנראה לפעמים כמועדון מאוד סגור.

אברהם
תודה, תודה כיף לשמוע. אני מרגיש, אני אשתף שאני כבר איזה תקופה באיזה שהוא משבר יצירה שאני מרגיש שאני מחכה, אני מחכה למוזה. כל הדברים שתיארת כמעט כולם נעשו בגלל שפשוט היה לי חשק, היה לי איזה שהוא רעיון לפני השינה. זה כמו שאומרים על ציפורים למה הן שרות? כי פשוט יש להן שיר, זה משהו שהם פשוט קמות בבוקר והן שרות הן לא עושות את זה מאיזושהי משהו מנוסח ותוכנית עסקית. אז כרגע אני כן ממשיך ליצור פונטים כי אני כל כך אוהב ליצור פונטים, אבל אני מחכה כן לראות לאן הדבר הזה לאן מוזה שלי תיקח את אלףאלףאלף, כי אני, נורא חשוב לי שזה ילך איתי, שזה יהיה נאמן למי שאני, שזה לא יהיה איזה משהו שמנסה למכור לאנשים משהו שהם רוצים, אלא שזה יהיה פשוט מה שאני‘ אני מאמין פשוט שזה עבד עד עכשיו כי יצרתי את מה שבאמת עניין אותי וזה מרגש אותי תמיד לדעת שהיצירה שלי, הרעיונות שלי, המשהו בדרך החשיבה שלי הוא מעניין עוד אנשים. זה משהו שהוא כיף לי לדעת שאני מצליח דרך היצירה שלי לגרום לאנשים לחייך, וזה בדיוק כמו הילד הזה שמצייר ומראה לאבא והוא רק רוצה לראות את אבא מחייך. זה אולי גם אחת הסיבות שיצאתי לטייל, כדי לקחת איזה שנת שבתון, לטעון את עצמי מחדש, לראות מה הלאה. ה-Ai קצת גם מטלטל אני חושב הרבה יוצרים עכשיו. לנסות להבין מה המקום שלנו.

תום
נושף בעורפינו.

אברהם
נושף בעורפינו כן, השאלה האם אנחנו מוכנים לשלב הבא, לאבולוציה? או שאפשר גם, כאילו לפעמים אני אומר אולי אני בכלל אשנה תחום? אני אהיה מטפל, אני אחזור להיות חקלאי.

תום
דווקא במקום שבו אתה נמצא הוא מצד אחד מבוסס, אבל הוא גם מצד שני כל הזמן ממשיך לחפש. זה נראה לי כמו מקום בריא להיות בו, ביצירה. את זה בטח שמידג׳רני לא יכול להחליף.

אברהם
תשמעי זה מה שנותן משמעות לאנשים כמוני שיצאו מהדת, אז היצירה זה סוג של תחליף. זה להיות מחובר לאיזשהו קול פנימי וליצור. כשאנחנו יוצרים אנחנו בוראים עולם. אלוהים יצר אותנו כדי שניצור, ככה אני רואה את זה. אני מאלו שמאמינים שכולנו אלוהים, בעצם. לא יודע אם דתיים יבינו את מה שאני אומר, אבל כאילו כולנו יוצרים לעצמנו את המציאות. לפעמים בכוונה, לפעמים על הדרך, במקרה. אבל בוראים את הסביבה שלנו ואנחנו יכולים ליצור עולמות מדהימים דרך הרעיונות שלנו, ההמצאות שלנו.

תום
ומה יותר ראוי מליצור כלים ליצירה ליוצרים אחרים?

אברהם
לגמרי, לגמרי. את יודעת, גם חשבתי על זה לאחרונה שתמיד אני רואה כזה שלטי חוצות בפונטים שלי או עיצובים, לוגואים. ויש בזה משהו מספק, אבל, כאילו התגלית שלי הייתה שזה לא כל כך מספק, כאילו הסיפוק האמיתי שלי הוא פשוט זה שיצרתי משהו ושאנשים משתמשים בו. אין לי את הגאווה הגדולה שאני הולך , נוסע באיילון ורואה שלט חוצות בפונט שלי. אני לא מרגיש וואו, איזה שלט בפונט שלי כי זה כבר עבר רימיקס, כן, הפונט הוא חלק מעיצוב חדש, זה כבר לא שלי. אני שמח שהשתמשו בפונט שלי אבל אני לא מרגיש גאווה, כאילו זה הפונט שלי. אני שמח על זה שיצרתי את הפונט אבל כבר זה ממשיך הלאה. זה כמו זה כאילו צריך לשחרר שם משהו. בהאחזות ביצירה שלך. יש לזה חיים משל עצמו ליצירות שנעשו עם הפונטים שלי הן כבר יצירות חדשות.

תום
שגם הן ימשיכו לנדוד הלאה. וגם אתה וגם אנחנו, שנמשיך לחפש ולחפש ולמצוא ולהמשיך לחפש.