לקסיקון חזותי של הרס / בנייה

לקסיקון חזותי של הרס / בנייה

ביטוי רגשי וחזותי לחיים בצל המלחמה

"איך לומדים ומלמדים כשמסביב סוערות הרוחות?"
שאלה זו עומדת בבסיס יצירת הלקסיקון, שנולד מתוך הצורך להתמודד עם אתגרי השגרה האקדמית – ללמוד וללמד – בצל האירועים המתרחשים בארץ בשנה וחצי האחרונות.

סדנה שנולדה מבפנים

סדנת "לקסיקון הרס ושיקום", שהתקיימה כחלק משבוע מרקחה בשנקר, לא נועדה לייצר פתרון מיידי או מענה לצו חיצוני. להפך: "אצלנו לא קראו לזה אתגר," מספרת הילה שאלתיאלי, "לא הייתה דרישה מגורם חיצוני – אנחנו יזמנו. סדנה שתהיה מין רקע רעיוני למושגים של הרס ובנייה".

דקל בוברוב מוסיף:
"זה התחיל במהות של שיחות בינינו, שלא היו קשורות למרקחה. איך אנחנו, מתוך מה שקורה פה, קמים ובאים ללמד טיפוגרפיה, דימוי, חשיבה גרפית – כשמסביב הומה הסער."

השניים ביקשו ליצור שפה שדרכה ניתן להישיר מבט אל התקופה, לשלב בין תחושת ההתפרקות שמלווה את היומיום ובין עולמות ההוראה, היצירה והחומר.

שפה שהיא פעולה

הסדנה הובילה ליצירת לקסיקון חזותי – קולאז' של מושגים, הגדרות ודימויים – שאורג סביב שני קטבים: מושגי הרס ומושגי שיקום. עם כ־40 משתתפים ממחלקות שונות, הלקסיקון הפך לתהליך של שיתוף פעולה עמוק, שבו כל סטודנט וסטודנטית הביאו חומרים אישיים מתוך הלימודים, מהחיים, ומהעשייה בכל מחלקה.

"בהתחלה שביקשנו מהם להעלות מושגים, שמנו דגש על זה שכל אחד יביא מהעולם שלו," מספר דקל. "למשל, שסטודנטים מעיצוב אופנה יביאו מושגים מהתחום שלהם. היו מושגים כמו 'סקיצה', שכולם הבינו שהם חלק מהתהליך העיצובי הכללי. אבל היו גם מושגים מאוד ספציפיים כמו 'Stone Wash', ובכל זאת – הם זכו לדמוקרטיה."

הילה הוסיפה:
"דווקא המושגים הספציפיים יצרו בסוף יותר עניין בתוך התוצאה הסופית – כי יש את התמונה הגדולה, ונכנסים לפרטים."

מעבר למושגים מקצועיים בחיי המעצבים, נרשמה גם נוכחות ברורה של מושגים שמבוססים על רגשות שהסטודנטים חווים בתקופה הנוכחית ובחיי האקדמיה.

"פתאום סטודנטים הביאו מושגים מתוך החוויה שלהם – כמו 'תסכול'," מספר דקל, "וזה מושג שיכול להביא גם להריסה וגם לבנייה."

המושגים עברו דיון קבוצתי, ולאחר מכן הפכו לדימויים חזותיים – תהליך שעבר אף הוא שיפוט קבוצתי פתוח ולא היררכי. "שחררנו את השיפוטיות שלנו כמרצים לעיצוב," משתפת הילה, "כדי שהם ירגישו חופשי עם הכלים, כולל עבודה עם בינה מלאכותית".

ההדפסה נעשתה במדפסת ריזו – טכנולוגיה צבעונית ולא מדויקת במובהק – שהוסיפה לתוצרים תחושת חומריות, מקריות, ואותנטיות. החלק של הבנייה הודפס בגוונים צהובים ואדומים, והחלק של ההרס – בוורוד וכחול.

לא סדר, אלא מפגש

למרות שמדובר בלקסיקון, המושגים לא סודרו לפי א"ב אלא נתלו על הקיר בסדר אקראי. "יש משהו ברנדומליות של הסדר," מסביר דקל, "כשאתה ניגש לקרוא משהו שמעניין אותך ופתאום רואה מה תלוי לידו – זה יוצר מפגשים מעניינים".

המבנה הגמיש של הסדנה איפשר לכל משתתף לבחור את מקומו – כתיבה, עיצוב, עימוד – בלי קשר למחלקה ממנה הגיע. קבוצה מובהקת שהותירה רושם הייתה מהמחלקה להנדסת תעשייה וניהול. "בהתחלה הם היו חשדניים," מודה דקל, "אבל הם די מהר נכנסו לעניינים, לקחו אחריות על ההגדרות – ובסוף גם יצרו דימויים".

הילה מוסיפה בהערכה:

"הם פשוט ניהלו את זה מדהים. עשו לנו סדר. אפילו עשו טבלאות אקסל שאנחנו לא יודעים לעשות. זה היה ממש מוצלח."

תהליך של חיבור

הסדנה נמשכה ארבעה ימים, בהם כל שלב נבנה בהדרגה – מהצגת ההנחות התיאורטיות, דרך עבודה עם אסוציאציות אישיות, ועד גיבוש רשימת מושגים והפקת הדימויים. ביום השלישי, כפי שמתאר דקל, "הכול הפך לפעולה משותפת. ראינו איך כולם מתגייסים – לחתוך, להדביק, להדפיס. לא אמרנו להם לעשות את זה – זה פשוט קרה".

ברקע ההצלחה הסתתרה גם מתודולוגיה עדינה של מרחב פתוח ולא שיפוטי. "רצינו שזה יהיה נעים וכיף," אומרת הילה, "וזה סחף אותם פנימה".

הסדנה התקיימה בבית מארס – קמפוס האמנות של שנקר – מחוץ לחללי הלימוד הרגילים. הבחירה הזו התבררה כבעלת חשיבות עבור הסטודנטים והמנחים.

דקל משתף:
"עבדנו בבית הספר לאמנות בבית מארס. אני יודע שגם היו קבוצות שיצאו לקיבוצים ולמקומות ברחבי הארץ. השינוי אווירה הזה והיציאה מהקמפוס איפשרה לתלמידים להרגיש יותר חופשיים."

ביטויים חזותיים ורגשיים של התקופה

במרחב שבו הדרישה לחזור לשגרה מרגישה לעיתים בלתי אפשרית, הלקסיקון מבקש שלא לשכוח – לא את השבר, לא את הבלבול, אבל גם לא את כוח היצירה לשאול, לשתף, לבנות ולהמציא מחדש.