פודקאסטים

תום
נמצא איתנו היום בן נתן, היי, בן, מה שלומך?

בן
אהלן, בוקר טוב, בסדר גמור, כיף לשמוע אותך, אחלה הקדמה. 

תום
אנחנו מדברים הפעם ממרחק גדול, למרות שאחרי תקופה שנפגשנו באופן די קבוע כאן במרכז. אתה רוצה להגיד לנו איפה אתה נמצא?

בן
כן אני עכשיו נמצא בקופרטינו בקליפורניה. עברתי לכאן עם משפחתי לפני כמה חודשים, פותח סוגריים אני נשוי למעצבת, היא עובדת במטא והתגלגלנו לכאן לתקופה. ועדיין אני ממשיך לעשות את מה שאני עושה מהניכר וזה נורא מעניין לעצב אותיות בעברית באמריקה. זאת אומרת פתאום הסביבה שלי מאוד השתנתה, ההשראות פתאום שונות וזה, זה מגניב, זה גורם לי להסתכל על זה אחרת. וגם צחקו עליי שעכשיו אני הפאונדרי מחו״ל אז אני יוקרתי יותר.

תום
אז בואו נדבר על זה רגע, איך הסביבה שלך בכלל משפיעה על מה שאתה עושה? זאת אומרת גם כשהיית בארץ, הרבה פעמים ראיתי סביבך בסטודיו את הדברים שאתה אוסף ומלקט מהמרחב סביבך, וזה משהו שהוא נוכח ומשפיע עליך, הוא מניע פרויקטים.

בן
כן, אז כל הסיפור שלי עם אותיות התחיל מגיל ממש צעיר, בתיכון. הייתי מסתובב, אוהב נורא לראות את השלטים, את הטיפוגרפיה. לא ידעתי אפילו שיש דבר כזה עיצוב פונטים אבל נמשכתי לתחום והתחלתי לאט לאט לנסות בעצמי. ואז אתה ממש רואה מה שיש מולך, אם זה עיצוב עכשווי של אופנה או מודעות בעיתון, ואתה מנסה לחקות ואתה לומד ולאט לאט כל הדברים האלה שהיו סביבי איך שהוא נכנסו לעשייה שלי והעיצוב שלי היה גם כזה. הפונטים הראשונים שלי היו מאוד גראנז׳, כי זה מה שהיה חזק נורא באותה תקופה. ואז נוצר מצב נורא מעניין שאני מעצב פונטים, נותן אותם לאנשים להשתמש ואז אני פוגש אותם ברחוב ואז הם משנים את הסביבה שלי, ופתאום היה מין אסימון כזה של רגע, יש פה משהו שהוא קצת גדול יותר מרק לשבת בבית ולשחק בתוכנה של עיצוב אותיות. ואני עדיין לוקח את המסקנה הזאת עד היום. זאת אומרת שאני אשב לעצב פונט היום אני חושב מי ישתמש בו, איך הוא ישתמש בו ואיך הוא ישפיע על הסביבה שלו. אז הייתי אומר שהמקומות שהולכים פתאום ככל שאני מתבגר למשהו קצת גדול יותר ממני, זאת אומרת האם האות הזאת שאני מעצב עכשיו היא על־זמנית, היא תהיה פה עוד מאה שנה? מה זה בכלל פונט על־זמני? למה נרקיס עדיין פה, פרנק ריהל עדיין פה אבל פונט דמדומים של מאסטר פונט משנת 95׳ לא פה. וזה שאלות שנורא כיף לעשות אותם ופתאום בחו״ל אני חסר לי עברית סביבי, אז אני מסתכל על האנגלית ואני מסתכל על שפות אחרות שנמצאות פה. אני נמצא באזור קופרטינו, בעצם זה הבית של אפל, אז יש פה המון עובדי הייטק, הרבה מהם אסייתים, ופתאום הטיפוגרפיה היא עם האות שלהם. וזה קצת משנה לי את כל המחשבה, גם כי הם יודעים לכתוב מלמעלה למטה וגם כי הגישה שלהם גם לאות עצמה וגם לאסתטיקה שסביבה נורא זרה לי. אני כבר מתחיל להרגיש את זה בעבודות שאני עושה. אז זה מעניין איך הפונטים הבאים יראו, כל הזמן זה משתנה נראה לי שאני עכשיו מסיים תקופה של עיצוב נקי. נורא הקשבתי למה מעצבים ישראלים רוצים והם רוצים סן־סריף גנרי ואני חושב שאני וכל חבריי מעצבי הפונטים קצת סבלנו מלעצב עוד סנס גנרי, אז נחזור קצת לעולמות שאני רואה כאן של טיפוגרפיה אקספרסיבית, קליגרפית וגם קצת מנסה להזיז דברים מהקופסה. שזה נורא נורא מעניין ואפילו שזה כאן בסיליקון ואלי, העיצוב כאן הוא מגניב. אני גם משער שהוא יגיע לארץ ממש בקרוב.

תום
לאט לאט, בסוף הדברים מתחילים איפה שהוא שם, לפחות חלקם, והם מגיעים לאט לאט לאופנות פה בארץ. גם הסן־סריף הגנרי הגיע בערך משם באיזה שהוא שלב ותכף נמצה אותו אני מקווה. בכלל, המחשבה הזאת של לעשות על־זמני או לעשות את מה שכולם רוצים היא נכנסה באיזה שהוא שלב לעבודה שלך והיא לא הייתה שם מהתחלה. אתה מתאר את ההתחלה של הדרך כמשהו שהוא מאוד אינטואיטיבי ומאוד מתוך מה שסיקרן אותך בכל פעם.

בן
אני בכלל אוהב לעשות דברים אקספרימנטליים והרבה מהטיפוגרפיה שלי בכלל היא לא קריאה, אני לא, זה קצת משעמם לעשות קריא במקום מסוים. אחרי שהבנת את הטריק הזה של איך לגרום לגוש טקסט להיות בקצב נכון אז בוא ננסה לעשות משהו אחר עם הקצב הזה. וזה יוצר מצב שאני לא משחרר את רוב הפונטים שאני מעצב, כי אני מבין שהם אקספרימנטים. הם נחמדים למגירה אבל מעצב שנכנס לקטלוג שלי הוא צריך לעשות מיתוג עכשיו לאיזה חברת הייטק והוא לא יכול פונט כמו, לא יודע פנטזמגוריה או אפילו דיסקורדיה שיש בו משקלים מאוד מיוחדים. זה קצת יוצא מהקופסה, זה קצת נורא מעניין בתוך כותלי האקדמיה ואז במציאות פחות אני רואה לזה שימוש. עם זאת, זה נורא כיף. אני מחפש את המקומות שבהם אני יכול להיות יותר אקספרימנטלי וגם למצוא את השוק. הפרוייקט של רייזינגר לדעתי הוא קצת עושה את זה. יש שם פונטים שהם קצת שונים, קצת פחות שמישים, אבל כן יש בהם המון יופי וחן והם מצליחים להגיד משהו על טיפוגרפיה שכרגע נראה לי שזה אמירה מוצלחת. זאת אומרת, אנשים רצו את האמירה הזאת, הנוסטלגית והקצת רייזנגרית הזאת, שהיה עושה טיפוגרפיה של מעצבים ולא של מעצבי פונטים. מאוד גיאומטרית קשוחה אבל יש בה המון חן.

תום
כשאתה אומר הפונטים של רייזינגר, לטובת המאזינים שלנו, שכרגע הם בדיוניים אבל אני יודעת שיש אתכם. לטובת המאזינים שלנו נגיד משהו על מה זה הפונטים האלה של רייזינגר בשנה האחרונה, נכון? עיצבת יחד עם עם ניל כהן Revivals או גרסאות מלאות לפונטים מתוך עבודות של דן רייזינגר שבעצם מעולם לא יצאו כפונטים. דברים שדן עשה שלא שוחררו לשוק מעולם. מה התחיל את המחשבה הזאת, למה זה קרה שם? זה הגיע מתוך צורך של השוק או מתוך אותה סקרנות, אקספרימנט, התלהבות.

בן
זה אני וניל התעניינו. פשוט ניל פנה לבן של דן, אילן, כדי לחפש בכלל ספר כלשהו, ומפה לשם זה הגיע לשיחות של רצינו לראות את הארכיון ופתאום בארכיון אתה מגלה ספרי מיתוג והרבה סקיצות של פשוט אל״ף עד ת״ו שהוא צייר ושום דבר לא נעשה עם זה. וזה כמויות, זאת אומרת, אנחנו הוצאנו שישה פונטים כי רצינו, על פי ההגדרה של אילן, הוא ביקש רסטורציה ולא ספקולציה. זאת אומרת, אם אבא שלו צייר את זה, נשתמש בזה, אל תמציא אותיות. נגיד הלוגו של אל על הוא לא צייר סט שלם יש רק את האותיות ללוגו אז אין פה מה להמציא עוד. למיתוג של דלק כן דווקא יש ספר מותג עם אל״ף עד ת״ו. אז זה היה נורא נורא מעניין לצלול לתוך הארכיון ולראות עבודות של בן אדם ממש מהלימודים שלו עד הסטודיו הכי גדול שהיה כאן בארץ. ואז אנחנו ניכנס לנעליים האלה ולעשות פונטים שבחרנו חלק שיהיו אקספרימנטליים שקצת יותר מוזרים, וחלק שהם ממש שמישים ואני רואה אותם כבר בכל מקום. אני לא יכול לפתוח אינסטגרם בלי לראות איזה מודעה עם פונט כזה וזה נורא מגניב כי זה אומר שהיה לזה צורך. כמובן שתמיד אנשים יאהבו חינם, זה תמיד כיף יותר. גם יש בי משהו שתמיד מנסה לתת פונטים בחינם, ככה התחלתי את הדרך שלי ואני חושב שטיפוגרפיה ככלי, בסוף מה אני עושה, אני מעצב כלי עבודה למעצבים או לאנשים רגילים והכלי עבודה הזה ככל שיהיה נגיש יותר הוא פשוט יחיה ליותר זמן ואנחנו נוכל לגלות עליו דברים שאולי לא ידענו. זאת אומרת הפונטים האלה מקבלים חיים ואתה פתאום מגלה אותם בכל מיני סיטואציות מוזרות, מעניינות, מפתיעות. ולי זה פינג פונג נורא חשוב. זאת אומרת, אני מעצב משהו, אנשים לוקחים אותו ואז מעצבים איתו. זה מין גלגול כזה של מה אני חשבתי ומה הם חושבים.

תום
אתה לעיתים קרובות מופתע מהדברים שהפונטים שלך עושים?

בן
תמיד ואני אף פעם לא, אני הפסקתי לייעד פונטים. שואלים אותי אני צריך פונט טוב לאיקס ואני תמיד אומר אני לא, אני לא יודע, זה נורא תלוי באינסוף משתנים והדעה שלי היא כנראה נורא אחרת. נגיד לדוגמה יש לי פונט וריאבילי בשם פטיש שהוא בעצם מין חיים מודרני, פונט חזק, כבד כזה. גם רציתי שהוא יהיה כזה פונט כותרות ואני רואה איתו שימושים נורא עדינים פתאום, של אופנה אפילו שאני לא חשבתי בכלל שזה רלוונטי הדבר הזה. אז איך שהוא העבודה שלי תמיד אני אומר זה חצי, עשיתי חצי, הפונט בחוץ עכשיו בוא נראה אם אנשים בוחרים בכלל להשתמש בו. אם אתה לא משתמש בפונט במקום מסוים הוא קצת, הוא הולך לישון. הוא יכול לישון במחשב שלך לנצח.

תום
הוא לפעמים נשאר אפילו במגירה, או נשאר כמשהו שהוא רק פוטנציאל. ולפעמים הדברים האלה יוצאים ואנחנו רואים את זה בכל מיני דברים מוקדמים יותר שמידי פעם יוצאים ככה החוצה בהחייאות כמו שעשית לרייזינגר, דברים יוצאים לפעמים עשרות שנים אחרי שהם עוצבו במקור ופתאום מוצאים חיים חדשים. אני משערת שכשדן צייר את האותיות האלה, הוא לא דמיין שהם יהיו עכשיו לאיזה פוסט אינסטגרם לקראת איזה אירוע תרבות. הוא דמיין תחנות דלק.

בן
ממש לא וזה נורא מעניין שתמיד שאני מעצב פונט חדש אז אני מראה את זה למשפחה ואמא שלי תמיד יש לה תגובה כזאת של לא עצבת את זה כבר? כי היא רואה אותיות ונכון אל״ף עד ת״ו זה אותו אל״ף עד ת״ו כבר 5000 שנה, זאת אומרת אני לא משנה את הבסיס של השפה שלנו. אז יש משהו של אם אני רוצה לעצב פונט חדש ואני רוצה שהוא יהיה מה שנקרא מודרני ויפגע בשורש נכון, יגרום לבן אדם שמסתכל עליו להגיב בצורה אמוציונלית, כדאי לי ללכת אחורה. כדאי לי להתבסס על משהו שמישהו לפניי עשה, כי השפה שלנו היא ממש OSOG. זאת אומרת On shoulders of giants אנחנו כל הזמן צריכים לעשות את הצעד קדימה, שני צעדים אחורה ואז עוד צעד קדימה וזה נורא כיף. אז ריזינגר זה הייתה הזדמנות זהב, זה מטורף שאף אחד לא עשה את זה לפני. שאילן אישר לנו את זה היה באמת אושר ובגלל זה גם עשינו את זה נורא כזה, זה הדבר אחרון שעשיתי לפני שטסנו לכאן. היה לי נורא חשוב לשחרר את זה. כאילו קחו זה כזה מתנה לקהילה הישראלית עד המתנה הבאה. והמתנה הבאה זה בעצם מה שאנחנו עשינו, הפרויקט של הפיס, החממה הנהדרת הזאת, שזה גם עוד סיטואציה נורא נורא מעניינת, מוזרה, מפתיעה. זאת אומרת מי אי פעם יתן לי את היכולת לשבת ולעצב פונט של, שהיה על איזה מצבה בסהרה. ותודה קודם כל לכם.

תום
תודה למפעל הפיס. אז ספר לנו רגע איך זה קרה הדבר הזה, זאת אומרת, לא הרבה פונטים מתחילים בהתכתבות וואטסאפ עם תמונות ממרוקו. אז איך זה מתחיל, איך הוא בכלל מגיע אליך המחקר הזה?

בן
אז בעצם הפרויקט הזה נעשה עם דני. דני הוא אדריכל, הוא ישראלי שגר בפראג המון המון שנים.

תום
דני הוא דניאל זיס.

בן
נכון הוא היסטוריון והוא חבר שלי המון שנים והתחלנו את ההכרות מהאינטרנט. הוא שלח לי אימייל לפני יותר מעשור משום מקום. הוא עושה הרבה עבודות באירופה, בפראג, בוינה, וכל מיני כאלה של שיחזורים. הוא אדריכל והוא משחזר כל מיני מבנים או עוזר או מייעץ והרבה דברים שקשורים לשואת יהודי אירופה. והוא שולח לי אימייל לפני 10 שנים פלוס על איזה בית כנסת שנשרף, הוא שולח לי תמונה של הבית כנסת משנות השלושים ושואל אם אני יכול לשחזר את לוחות הברית שיש שם. וזה תמונה בגודל מאה על מאה מפוקסלת ואני אומר לו אוקיי, זה אין פה כלום, אני לא רואה כלום, אבל בוא נצא למסע. אז התחלנו לנסות להבין איך נראו בתי כנסת באותה תקופה, באיזה כלים השתמשו הקהילה הזאת, לאן היא שייכת, פחות או יותר להרכיב סטטיסטית איך הדבר הזה היה אמור להראות. ואז עשינו שיחזור של לוחות הברית האלה. מאז אנחנו חברים הכי טובים וכל כמה זמן עושים פרויקט שכזה. הוא שולח לי איזה צורך, הקמנו בית כנסת חדש, צריך לעשות לוח זיכרון מחוץ לבית כנסת, בוא נעצב אותו. הרבה מצבות, כל מיני כאלה דברים. לדני יש משפט ציני אך אמיתי של לא כל כך אוהבים יהודים חיים באירופה אבל את היהודים המתים ממש ממש אוהבים. זאת אומרת השקיעו המון כסף בדבר הזה. ואנחנו בחלון הקטן הזה עושים פרויקטים וחוקרים הולכים אחורה, הרבה, הרבה אחורה. כל פרויקט תמיד מתחיל ב-פה גר הרב הירש בוינה ובוא ננסה להבין שניה איך עושים לוח זיכרון ששמים ברחוב על הבית הזה. אז מי הוא היה, איפה הוא פעל, כל מיני כאלה. זה נורא כיף, נורא מעניין.

תום
אני חושבת שיש כאן משהו, אני עוצרת אותך רגע לפני מרוקו, אני חושבת שיש כאן משהו ברמת התפיסה בכלל של דיברת על לשחרר את הפונטים האלה בחינם ודיברת על תחילת הדרך שלך. גם זה שמישהו כמו דני זיס ימצא אותך איפה שהוא באינטרנט ויפנה אליך, אתה אומר משום מקום, אבל זה לא בדיוק משום מקום כי מי שמחפש בטח לפני עשור מי עושה טיפוגרפיה עברית וכאלה מוצא יחסית מאוד בקלות את השם שלך. ואני לא מדברת פה על עד כמה האתר שלך מקודם, אלא על זה שהשם שלך נמצא הרבה זמן בתחום, כמישהו שהדבר הזה מעניין אותו ומעסיק אותו, ואני חושבת שגם המוניטין הזה של, גם מי שלא מכיר אותך ואני חושבת שהשם שלך עלה בכל הפרקים שהקלטנו עד כה של הפודקאסט, תמיד במין מבט מחויך ושמח, זה של מישהו שהוא מאוד מאוד נדיב בידע ובמיומנות שלך. זאת אומרת גם הפונטים הראשונים האקספרימנטליים שהוצאת בחינם, אבל גם מאז בעצם העשייה שלך בתחום וגם מדי פעם המתנות האלה לשדה כמו מה שעשית עם ניל בפרוייקט של דן רייזינגר. זה משהו שהוא מאוד טבעי לפנות דווקא אליך במחשבות שהם כאלה בוא נועיל למשהו ולמישהו ונצא לאיזה שהיא הרפתקה של שחזור, של מחקר, של להוסיף משהו לעולם.

בן
איזה כיף, זה נכון, זה באמת תיאור מאוד חמוד שלי. זה מגיע מתוך זה שאני הייתי צעיר רציתי לדעת לעצב פונטים. לא ידעתי, לא ידעתי שיש דבר כזה בגיל 15, שיש בצלאל ויש עיצוב פונט ושיש ספרים, פשוט לא ידעתי, המידע לא היה זמין. אז התחלתי להנגיש את המידע שלי לא היה. גם לא הייתי לבד, אני והכרתי את מאיר סדן באותה תקופה דרך האינטרנט הקמנו אתר בשם ״הפונט״ שהוא היה פשוט אתר של מדריכים ומאמרים על טיפוגרפיה עברית. ברמת האיך סוגרים פונט בפונטגרופר, תוכנה מאוד מאוד ישנה, עד ממש מאמרים מה זה טיפוגרפיה, מה זה ריווח, כי לנו היה חסר את הדברים האלה. אז יש בי את המקום הזה של למלא את החלל הזה שלי לא היה אז בוא ניתן לאחרים. פעם שהיו שואלים אותי למה התחלתי לעצב פונטים אז פשוט התשובה הייתה כי לא היה לי, פשוט לא היה לי פונטים. היה לי מחשב והוא לא הגיע עם הרבה פונטים, היה הגוטמנים אבל זה לא, זה לא מה שרציתי. אז נראה לי שזה זה כיף לתת חזרה. אני אגיד שכן, יש המון, שואלים אותי מאיפה הכסף? זה תמיד שאלה נורא ישראלית, אז הרבה מהעשייה שלי היא עשייה מסחרית שפשוט אני לא חושף אותה כי זה פונטים לכל מיני תאגידים וחברות ההייטק וזה, במקום מסוים הם משלמים על התחביב הזה של לעשות פונטים בחינם או בעצם להשקיע את הזמן שלך בלצלול לכל מיני מחקרים מוזרים, שהם כיפיים. אני גם לא שולט בזה, זה מצא אותי ולא אני מצאתי את הפונטים. זה התחיל בגיל נורא צעיר, אני בן 40 היום אני לא יודע משהו אחר חוץ מלדבר על אותיות. אני אחזור למרוקו, למה עשינו שם בעצם? אז דני שולח לי תמונות והייתי אומר שהוואטסאפ שלי ודני זה כל הזמן תמונות של אותיות. הוא שולח לי איפה שהוא מטייל ואני שולח לו דברים שאני אוהב. אני גם עושה הרבה ביקורים בבתי קברות. זה מן תחביב כזה של מעצבי אותיות. והוא שולח לי את התמונות האלה ואני בטוח שזה מהארץ כי אני מזהה את הכתב וזה נראה לי עתיק וזה נראה לי דברים שראיתי והוא אומר לי לא לא אני בסהרה, אני מסתובב פה במדבר אנחנו עושים פה איזה. אני ישר זאת אומרת, רגע מה סהרה, לא שמעתי על זה, אני לא מכיר בכלל את הדברים האלה מה שאני מכיר ממרוקו זה מסורות אחרות כתבים מזרחיים, נראים מזרחיים. הוא שולח לי דברים מאוד ישראליים, שורשים שמזכירים לי כתבים עתיקים יותר אשכנזיים, משהו שלא ראיתי, לא הכרתי. והוא לא שולח אחד, הוא שולח הרבה, כמויות של מצבות ועוד ועוד ועוד מצבות. והוא אומר לי אני שם ואני מצלם ביום ואני מצלם בלילה. ואתה לא מבין כמה יש פה. ואני נגנב, אני חייב לנסוע לשם, אני חייב לראות את זה אנחנו חייבים להבין מה זה הדבר הזה.

תום
כדאי לומר שכשאתה אומר מצבות וגם כשכתבת את זה בהצעת המחקר, אתה אומר מצבות ואנחנו, כמו בטח מי ששומע אותנו, מדמיין מין לוח שיש מסותת כזה ישר באזמל ופטיש. בעצם אנחנו מדברים על אבנים די רכות, עגולות, מן סלעים קטנים כאלה, שהם כמעט אני יכולה, זאת אומרת אני באופן מאוד טבעי עושה את התנועות ידיים האלה של גודל כזה של סלע. אלה לא אבנים גדולות והן די גולמיות ומאוד מאוד עגולות כאלה והן קצת, זה לא נראה כמו בית קברות. אלה מן אבנים קטנות במדבר, כמעט מפוזרות הן לא באיזה גריד לא בריבועים. וצריך מאוד להסתכל מקרוב כדי לראות את העושר המטורף של האותיות שיש שם.

 בן
כן ממש ממש ככה. זה ההפך ממה שאנחנו מכירים. אנחנו מכירים בית קברות כמשהו מאוד מסודר, יש מתודולוגיות לאיך לעשות מצבה. מאז קום המדינה בכלל יש פקודה איך עושים מצבה, אז נורא אנחנו יודעים איך הדבר הזה צריך לראות. ופה זה משהו כמו שאת מתארת שונה, אחר. אני ביקשתי אחרי שהוא שולח את כל התמונות האלה זה תראה לי עוד, תראה לי אם יש שם בית כנסת, יש שם מבנים מה אנחנו יודעים על הקהילה הזאת? מה הם השאירו אחריהם. ואתה מגלה עוד דברים עוד אותיות יש פתאום איזה פרוכת, יש פתאום איזה דף מאיזה ספר. והכל נראה, המילה שנורא ליוותה את כל הפרויקט הזה, זה בין מדברי משהו נורא שורשי, נורא קדום, לבין משהו שהוא של האזור, שהוא של אפריקה, הוא אפריקאי במקום מסוים. והשילוב הזה בין עברית לבין מסורת שהיא יותר אני אגיד ברברית, זאת אומרת, זה האזור זה מגניב. זה גם אומר שאנשים שישבו שם כנראה ישתמשו בכלים מקומיים, בשיטות מקומיות. אז אז זה לא חקיקה כמו שאנחנו מכירים עם איזמל זה כנראה כלי, אני משער, סוג של, בא לי להגיד אפילו לא משהו שהכינו, עץ, משהו נורא מקומי. והם כותבים במסורת שכנראה הביאו אותה, כנראה מארץ ישראל הישנה ואנחנו כנראה גילינו פה התיישבות שהייתה, נעלמה, אבל היא הייתה כנראה בין הראשונות. וזה לא מה שאנחנו מכירים על התיישבות של מרוקו שנמצאות יותר קרוב לים ושם יש את הקהילות הגדולות ושם באמת יש עד היום בתי כנסת שנשארו וגם תרבות שהיא מאוד מושפעת מהתרבות המקומית. פה יש תרבות שמצאנו שיושבת במדבר והיא נראה שהיא לא ממש מושפעת ממה שקורה במודרנה אלא היא מאוד אולד סקול במקום מסוים היא עושה דברים מארץ ישראל העתיקה. שזה נורא הגניב אותנו וניסינו להגיד רגע, אם הם באמת הגיעו ונשארו שם וישבו שם ולא נחשפו למה שקורה מעבר לערים והכתב שלהם אומר את זה ואולי נוכל להוכיח את זה בעזרת הכתב ועוד דברים, שיש פה התיישבות שלא הכרנו. אז המחקר של דני, שהוא מחקר היסטורי גדול באוניברסיטה בפראג, הוא עושה את זה עם עוד סטודנטים, וכבר שנים הוא בזה. אני נכנסתי אליו כדי רגע לעשות את ההשוואה של האותיות ותרמתי את החלק הקטן שלי שאומר כן, אני רואה שהדבר הזה יוצא ישירות מארץ ישראל והוא לא נגעו בו הרבה בדרך. זאת אומרת הוא לא עבר איזה השפעות, זו קהילה מבודדת. אנחנו רואים מה קורה לאנשים שנפגשו עם המודרניים החיים המודרניים של מסחר נגיד. הדבר הזה משנה את איך שהכתבים שלהם נראים אפילו הכלי כתיבה משתנים. ובחבל המרוקאי הזה במדבר בסהרה, מקום שקוראים לו אל־חאנק, הוא נשאר זהה. לצערי לא הצלחתי לטוס לשם, היה מלחמה באמצע, והאזור הוא גם ככה בשום מקום באמצע המדבר, זה לא טיול קל וגם דני בסוף לא טס עוד פעם. אבל אנחנו כן הצלחנו להשיג מספיק חומרים, זאת אומרת יש אלפי אלפי אלפי תמונות ויצאנו לתהליך של לייצר פונט מהדבר הזה.

תום
בעצם אם אני מנסה לעגן רגע את החומר מקור שאליו אתה מתייחס, הצילומים, העדויות משם של החוקרים, הסריקות שהם עושים. בעצם אנחנו מדברים על קהילה שהיא לפי ההבנות של המחקר בערך מהמאה חמישית לספירה ומתקיימת שם בערך עד המאה השמונה עשרה, למרות שיש מצבות שהתאריכים עליהן מאוחרים יותר ודני מתייחס לזה שכנראה אנשים חזרו להיקבר במקום שהמשפחה שלהם מגיעה ממנו או אחרוני הקהילה. ובעצם יש פרק שלם בהתפתחות של כתב עברי שהוא אחר ממה שאנחנו מכירים שקרה בתפוצות אחרות, והוא בעצם התפצלות מוקדמת יותר מכל ההסתעפויות אחרות שאנחנו מכירים של קליגרפיה עברית ושל כתב אשכנזי וספרדי. וזה בעצם מהלך שגם לא תועד עד כה במחקרים היסטוריים, אבל גם בוודאי שלא נכנס לתוך ההבנות שלנו והקנון שלנו שהוא טיפוגרפיה עברית. וזה מהלך שיש לו אפשרות להיות באמת מאוד דרמטי מעבר לפונט המקסים שתכף נדבר עליו שנוצר במסגרת החממה. יש כאן מין ידע שלא היה לנו עד כה ויש המון משמעות לאפשרות שלך עכשיו להסתכל על המצבות האלה ולנתח מהן המון המון המון ידע חדש. זה אחד הדברים היפים.

בן
אני נזהר באמירות ההיסטוריות כי זה אני משאיר לדני.

תום
הוא כתב בספר, בדקנו את כל ההפניות שלו, הוא המומחה, אנחנו מאמינים בו. אם נגלה יום אחד שכל האבנים מזויפות אין לדעת.

בן
אני מאמין שאנחנו נחזור לזה, זאת אומרת, עכשיו התחלנו. במחקר היסטורי שכזה הוא קורה, ההיסטוריה קורית לאט. אז התחלנו, שמנו, מה שנקרא הנחנו את האבן הראשונה ובזכות ההתעניינות שלנו באזור הזה, זה מוביל התעניינות של עוד גורמים. זאת אומרת, יש כבר קולות אחרי שדני פרסם את המאמר ואני אפרסם את הפונט, פתאום יש התעוררות סביב הדבר הזה ואנחנו נצליח להביא לשם צוותים שיעשו תיעוד כמו שצריך, ושיהיה לנו, אנחנו רוצים למפות את כל הבית הקברות הזה בעצם ולעשות ארכיון אונליין שתוכל להסתכל בו. אז הדברים האלה פתאום אנחנו הצתנו איזה משהו שזה ממש מגניב, זה קורה. ולנו יש פונט שיוצא מהדבר הזה ועברתי איתו תהליך שהיה נורא נורא כיף. אני אספר קצת על איך זה לעצב פונטים בחממה שזה פעם ראשונה שעשיתי את זה. לרוב עיצוב פונטים זה משהו שאתה יושב עושה לבד בחושך, זה אני ואותיות. אני אראה לחברים וכו׳ אבל זה משהו שהוא נורא סוליסטי. אתה פשוט יושב ומעצב ובודק ובסוף זה יוצא וזה לא בשליטה שלך. הפונט בחוץ אבל כל מה שעשית עד כה כנראה שעשית בשקט.

תום
נכון, זה גם אחד הדברים שהניעו אותנו לחממה, זאת אומרת, ידענו שאנחנו בטח רצינו להקשיב לתהליכי העבודה של מעצבים ומעצבות אבל גם קיווינו שזה משהו שיכול להיות מעניין הדדית, לצאת רגע מהסטודיו ולשתף בתהליכי עבודה ומאוד שמחה על ההזדמנות להקשיב קצת לאיך אתם עובדים.

בן
זה היה כיף, כן, זה היה סוג של כזה עשינו קורס עיצוב פונט כולם ביחד. גם נתנו ביקורות אחד לשני וגם זה נורא מעניין איך כל אחד מאיתנו ניגש לדבר הזה, כי, נכון שיש בבתי ספר קורסי עיצוב פונט, גם אני העברתי קורס לעיצוב פונט אבל גם שאני הייתי מעביר את זה וגם שהעבירו לי, אתה כל שנה שאתה בא לעמוד מול כיתה, אתה קצת משנה את הדרך שאתה רוצה להעביר את הקורס הזה כי אולי יש דברים שעבדו, אולי דברים שלא עבדו וגם אתה מנסה כל הזמן לחדש. אז אין לי את זה דרך אחת שאני אומר ככה צריך לעשות את זה. כל פרויקט קצת קורא, קורא למשהו אחר, לגישה אחרת. צריך לתקוף את הבעיה הזאת בצורה אחרת. ובחממה זה היה נורא מעניין לראות איך כל אחד ניגש לזה וגם לשנות את השיטה. אני חושב שאם הייתי צריך להגדיר את השיטת עבודה שלי אני עובד נורא מהר, אני לא חושב אני מייצר כמה שיותר כי חשוב לי לראות צבע של גוש טקסט. אני לא מתרכז בהתחלה בכלל באיך האות נראית, זה לא חשוב לי. אני צריך לראות איך המכלול נראה, איך הדבר הזה, מה האימפקט שלו כשהוא יושב בפסקה, במילה, בכמה מילים, מאוד מהגדול. ולאט לאט אני אצלול פנימה והצלילה הזאתי תיקח זמן. קודם כל שהצבע יהיה טוב, איך אני אגיד את זה? שהתחושה זה כאילו יש ווליומים ואתה צריך להגביר ולהחליש. כמה אלגנטי, כמה קריא, כמה אקספרימנטלי, כמה נעים אפילו. אז אני מתחיל משם ואני זורק רעיונות נורא מהר. יש לי את היכולת הזאת פשוט כמו שאני מדבר מהר, אני גם מעצב מהר אותיות.

תום
זה היה משהו באמת מאוד ייחודי לאורך החממה לראות שכמעט כל חודש הגעת עם, כאילו מבחינת איך שזה נראה, כבר עם בדרך כלל יותר מפונט אחד. זאת אומרת הגעת עם כל המערכת והראית אותו בכל אות אבל גם עמוד, פיסקה, שורה לפעמים משקלים וזה היה מאוד מעניין לראות איך אתה הולך עם כל סקיצה את כל המהלך שלה, אבל זה גם מאפשר לא להתאהב יותר מידי בשום דבר. זאת אומרת להתאהב בו כל עוד אתה עושה אותו, ואז זה מאפשר לשחרר משהו וללכת כמה צעדים אחורה ולנסות משהו אחר. וזה באמת ייצר המון המון המון אקספרימנטים מאוד שונים אחד מהשני.

בן
כן יש מלא פונטים. אפשר לקחת את התהליך ולהוציא משם עוד פונטים, ללא ספק. גם אני לפעמים לא פותח ערוצים שהם, אני יודע שהם מיותרים. היה לי סקיצה של סריף. אמרתי מה יקרה עם הדבר הזה, אם אני לוקח את הכלי כתיבה שהם השתמשו בו, שהוא כנראה חתיכת אני אגיד עץ על אבן רכה, אז אי אפשר לעשות סריף עם הדבר הזה. אבל מה היה קורה אם הייתי לוקח את אותו בנאדם ונותן לו ציפורן אולי הוא היה מצייר משהו יפה. אז יש פתאום יש סריף. וזה כמו זאת אומרת יש פונט הוא שלם, הוא לא מושלם, אבל כבר יכול להרגיש אותו. והדבר הזה של לתת למישהו פיסקה ולתת לו להרגיש פונט זה נורא חזק, כי אנחנו פשוט מגיבים לזה. אנחנו נורא מתוכנתים להגיב לשפה, לאותיות. אני רואה את זה על הילד שלי, הוא בן 3 וחצי, זה מרגש אותו הוא רואה ספר, הוא כל הזמן שואל אותי מה כתוב פה, מה כתוב פה? הוא נורא רוצה לפענח את זה, וגם אנחנו, כאילו כאנשים בוגרים. בפינג פונג הזה שאני עושה, שאני מייצר מלא גרסאות ומסתכל עליהם לרוב אני צריך לקבל את ההחלטות. ובחממה זה היה נורא כיף, פשוט באתי כמו שאמרת, הצגתי לכם, הנה תראו, זה מה שעשיתי החודש. יש פה המון כיוונים, יש פה דברים שאני יותר אוהב, דברים שאני פחות אוהב, אבל בוא נבחן את זה ביחד. וזה היה נורא קול היה פידבקים גם של החברים, גם שלכם וגם של האורחים, שממש כזה הרגשתי וואי, אני רוצה את זה כל הזמן. אני צריך שמישהו מידי פעם יסתכל ויגיד לי זה אתה צודק, זה טוב, זה לא, אבל בוא נלך עם זה. כמו גם עם עבודה עם לקוחות לפעמים, האמת היא תמיד באמצע. זאת אומרת כמו שאתה עושה סקיצה למיתוג – אהבתי את הלוגו הראשון עם הצבעים של השלישי. זה כזה, אתה מרכיב. אז זה היה נורא, באמת נורא נורא כיף. זה קצת הזכיר לי עשינו פעם טייפ ג׳אם, מעצבים נפגשים ומעצבים פונטים ביחד. יש בזה משהו ביצירה הזאת של אנשים ביחד בחדר שזה עובד נהדר ושהם לא סטודנטים. לא שאני לא אוהב סטודנטים, אני מאוד מאוד אוהב, אבל יש משהו.

תום
אוהבים אתכם, סטודנטים. אבל זה לא היררכי כל כך. זאת אומרת אתה לא הסמכות שמסבירה, אתה לא הסטודנט שצריך לעשות זה, גם זה לא כמו עם לקוח שאתה צריך בסופו של דבר שהוא יהיה מרוצה וישמח.

בן
זה פשוט אנשים שאנחנו יש לנו את התשוקה המוזרה הזאת. מי יותר מוזר זה שמעצב את הפונט, או זה שכאילו אוהב את העובדה הזאת שיש מעצבי פונטים בעולם? זה, זאת אומרת, אני לא, אין לי תשובה לזה, כולנו מוזרים, זה עיסוק שהוא מאוד קטן. הצגת את זה ואמרת, נכון? האבנים הקטנות. זה ממש אנחנו מתעסקים ביחידה הכי קטנה שיש של השפה.

תום
של התרבות בכלל.

בן
וזה כיף נורא, ממש נהניתי מכל המפגשים שלנו והפונט שיצא הוא באמת אני מרגיש שהוא שלם, כי עברו עליו הרבה מאוד עיניים. זאת אומרת, אנחנו העברנו אותו מן מכבש כזה נורא מעניין של לעשות המון המון עבודה כדי לזקק את זה. ובסוף דיברנו במונחים שהם איך מדבר מרגיש. גם כשהייתי שולח את זה לדני שנמצא בפראג והוא לא מבין בפונטים, הוא לא מעצב גרפי. הוא היה מדבר איתי על תחושה של איך זה להיות בבית קברות הזה. הוא היה אומר תדמיין מרחבים, תדמיין המון חלל ריק. תדמיין, זה לא שממה אבל זה מין תחושה שהוא רצה שתהיה בתוך הפונט. ואני מקשיב לזה ואני אומר אז אולי רחב יותר, אז אולי יותר ריווח. אז אולי לשנות את היחס בין העמוד לגג כדי שיהיה קונטרסט נעים יותר. כל מיני מחשבות כאלה שאני מנסה לפרק את מה שאני שומע ברגש לכלי גרפי, לאיך הפונט הזה צריך להיות. וזה יצא מגניב, אני מרוצה מהתוצאה והכי מעניין אותי מה אנשים יעשו עם זה, איפה הפונט הזה עכשיו יחיה. הוא קצת מוזר, זאת אומרת, הוא אמור להיות מוזר.

תום
הוא מאוד מוזר, אבל הוא מרגיש מאוד מקומי, מאוד עברי, אפילו עכשווי. זאת אומרת, אנחנו נסתכל על משהו ואני גם שומעת את זה הרבה מאנשים שמגיעים לכאן לתערוכה ושרואים את הספר, משהו שאנשים מסתכלים עליו. ואל״ף כמובן שכל שבוע יש מי שאומר ומבקש ממני שזה יהיה הפונט על המצבה שלו ואני מרימה ידיים ואומרת אדוני, אתה חי, אני לא אחראית על החלק הזה, תפנה אליי כשזה יהיה רלוונטי. זה משהו שהוא לפעמים סטודנטים או אנשים שהם עוד לא מהתחום או כאלה, הרבה פעמים מזהים בו משהו שהוא מאוד מאוד מאוד מקומי, גם אם הם לא יודעים להצביע על למה. או שחלקם אומרים, מזהים דברים שהם מרגישים להם עכשוויים והם לא היו מצפים להם כשהם מסתכלים על דברים מלפני כמה מאות שנים מאיפה שהוא בסהרה והם קצת נובעים מהמקור וקצת מהחלטות שלך בדרך. כמו שזה פונט שהוא מונו־לינארי שיש לו סריפים מאוד מיוחדים ומאוד מוזרים. ספר לי קצת על מה מאפיין את האותיות האלה ולמה?

בן
אז אני אגיד משהו על השפה העברית, היא נורא מצומצמת, הסט אותיות שלנו קטן. זה אל״ף עד ת״ו וקצת סופיות וסיימנו זהו. הרבה פעמים שאני מעצב גרסה עברית לפונט לטיני, אני העבודה שלי, אני רואה את הסט גליפים המאוד רחב שהאיש, המעצב הלטיני עושה, ואני צריך את העשרים ושבע, זהו, סיימתי. קצת ניקוד, קצת, זה באמת נורא קטן והמגרש משחקים הקטן הזה כמובן שככל שאתה סוגר אז יש יותר אפשרויות, אבל במקום מסוים אין הרבה המצאות שאתה יכול לעשות. אני לא יכול להמציא אל״ף חדשה, זאת אומרת יש מבנה שאנחנו צריכים פחות או יותר לעקוב אחריו. אבל ככל שחוזרים אחורה מגלים שיש מסורות שפשוט עדיין לא הסכימו עליהן. ואחד הדברים שעשיתי בפונט הזה, שזה פרט שהוא מגניב, אני זה מן שאלה כזאת, זה אותיות סופיות יורדות מתחת לשורה, אז למה המ״ם הסופית לא? אז בפונט הזה אני מוריד אותה מתחת לשורה עם כל שאר האותיות הסופיות, וזה פתאום מייצר מקצב נורא מגניב. וזה משהו שאם תלך אחורה למגילות ים המלח יש בהם מ״ם סופית שיורדת מתחת לשורה. זה משהו שכן אנחנו מכירים מהמסורות המאוד ישנות, ועם הזמן אין לי תשובה למה, מישהו החליט להרים את המ״ם לשורה.

תום
למשטר את העברית.

בן
כן, זה פתאום זה משהו כזה שאתה אומר אוקיי, זה פרט שהוא עובד, מ״ם סופית שיורדת שהיא פתאום מלבן ארוך, מגניב. איזה עוד דברים אולי עשו בעבר שהיום שכחנו מהם? לא יודע, ביידיש יש אות של יו״ד כפולה. אפשר לחשוב כאילו על דברים ללכת אחורה לנסות לחזור. הפרויקט של נוי נורא עושה את הדבר הזה. של לדמיין שפה מתוך מקום שלא קיים עדיין והוא גם עושה את זה, לדעתי הוא מביא דברים שאולי הוא ראה ברפרנסים שלו שהם נורא ישנים ונשכחו, הכתב נשים הזה. נגיד את זה, זה מקום שאנחנו צריכים להמציא בתוך מגרש נורא קטן. אז אם אתם תשתמשו בפונט סהרה, שימו לב למ״ם הסופית. היא קורצת, יש לה קריצה למאה השנייה. זה שהוא נראה מודרני זה מעניין. אני אני חושב שברגע שאני אראה שימושים שלו אני אחליט אם זה נראה מודרני. בהרגשתי הוא מאוד מכבד מסורת של חקיקה בעברית.

תום
הוא מאוד מכבד מסורת. אני חושבת שיש משהו גם, שהוא גם באמת מאוד קרוב למקור בהבנות שלו, אבל גם המונוליין הזה וגם המקומות שבהם יש את הקפיצות המוזרות האלה, אבל בלב שלו יש בו משהו שהוא מלא תנועה. במקומות מסויימים קצת יש לו קשתות כאלה שהן מאוד מאוד ספציפיות ומאוד מאוד של זה. ואז, אתה יודע, יש את מי שאומרים, אה זה מזכיר לי קצת דברים כמו הצבי, דברים כאלה, והם בעצם קשורים לתקופה שבה מנסחים את העבריוּת בטיפוגרפיה, וזה לא במקרה התקופה שבה מגלים ממצאים ארכיאולוגים כמו מגילות ים המלח. ובעצם אני מרגישה שהמחקר שלך מחזיר איזה שהוא פרק חסר של התפתחות אפשרית אחרת של אות עברית, שבעצם תמיד הייתה שם. זאת אומרת היה מן הרגשה שבשנות החמישים מגלים את התגליות הארכיאולוגית האלה ועושים דברים שהם חדשים לגמרי ונשענים גם על תובנות מודרניות כמו הצבי והדסה וחבריהם. אבל בעצם לאורך הזמן הזה גם המשיך להתפתח הערוץ הזה, פשוט לא ידענו עליו, לא ראינו אותו.

בן
ממש ככה, מעניין איזה עוד ערוצים יש. זה תמיד, מה הדבר הבא שאנחנו צריכים לצלול אליו. אני אגיד שהשולחן פנוי כרגע, אני מחפש עכשיו.

תום
היסטוריונים, אם אתם מאזינים לנו, תפנו לבן נתן.

בן
כן זה קריאה. גם את הפרוייקט של רייזינגר, הוא יצא עם. אם פספסנו משהו, אם יש פונט בארכיון של רייזינגר שלא עשינו, אנחנו מזמינים אתכם לתרום או גם להוסיף משקלים אם מישהו רוצה, וקיבלתי פניות. זאת אומרת, גם יש פונטים שאני עשיתי ולא שחררתי בסוף, אז אני שלחתי לאנשים, אולי נמשיך אותם. אני חושב שכל פרויקט שאני עושה שהוא פונט תמיד אפשר להמשיך אותו. זה עבודה על פונט, נכון שהיא נגמרת כשאתה סוגר את הקובץ אבל יש משהו כזה של רגע בוא ניתן לו לחיות שנייה ואז נסיק מסקנות ונעצב אותו מחדש, נוסיף לו משהו. את אומרת לי שאנשים רוצים את זה על המצבה שלהם, אז צריך לחשוב על לעצב את זה למצבה. אולי אני אחשוב על זה אחרת. כרגע עיצבתי אותו בקצוות של בין כותרת שהוא משקל נורא שחור לבין פונט-טקסט. במשקל רגיל הוא סוחב כאילו דף, הוא יודע לעמוד בזה. אני לא יודע איך ישתמשו בו, אני לא יודע אם מישהו יעמד עם זה ספר, אבל אני מחכה. אנחנו בקרוב נשחרר את הכל וזה נורא מרגש. זה החלק בעצם הכי מרגש של זה.

תום
אחד הדברים שהפקנו לתערוכה זה הפקנו כל מיני הדגמות שימוש, אם ביקרתם בתערוכה אז אולי נתקלתם בזה. ובמקרה הזה מאוד מאוד שמחתי להזדמנות שהעלת להפיק פרוכת. אז א׳ זה היה מאוד כיף ועכשיו שאני יודעת שאפשר, אני יכולה פשוט להפיק יודאיקה לתערוכות, לדעתי בכל התערוכות העתידיות עומדת להיות פרוכת מאיזה שהוא סוג.  מאוד כיף, אפשר פשוט להכין קובץ ולשלוח אותו לעושה יודאיקה, לבחור איזה פרנזים זהב שרוצים. זה היה גם איזה אינטראקציה מעניינת עם מין תעשיית עיצוב מקומית שאני לא בקשר איתה בדרך כלל. זה היה מין פינג פונג שלם, אני מבקשת לתערוכה והוא אומר לי לאיזה תהלוכה, מה את עושה עם הפרוכת הזאת? אבל הפידבק לזה הוא גם מאוד מעניין, כי בעצם כשמסתכלים על המצבות של המקור ליד הפרוכת שהיא הפרשנות על הפרשנות העכשווית, זה מן הדגמת שימוש ראשונה לפונט הזה. בעצם החזרנו אותו לחומר והחזרנו אותו לחומר רך, אחר מהאבן הרכה המקורית, אבל החזרנו אותו לחומר והחזרנו אותו לכלי העגול והרך הזה שאיתו הוא נעשה. זאת אומרת, זה כבר לא מין זרד עץ כזה אלא החוט המוזהב הזה, וזה בערך באותו גודל של המקור יצא, האותיות. יש בהם משהו שהוא נראה כמו המשך מאוד טבעי של החומר המקורי, אבל עכשיו הוא מקצועי. כי אחד הדברים שמאוד בולטים במצבות המקוריות זה שלא עשו אותם אנשי מקצוע. ההשערה של דני היא שכל אחד הכין למתים שלו את המצבה. וזה קצת מחזיר אותי לתובנות שאתה מתחיל מהן של לעשות פונטים שהם גם למעצבים וגם לאנשים רגילים, שכולם יכולים להשתמש בהם, שכולם יכולים לייצר דברים ושהם יכולים לחיות עכשיו שנה או מאה שנה או חמש מאות שנה או אלפיים וחמש מאות שנה ומי יודע לאן הם יתגלגלו. זה באמת פריווילגיה גדולה אני חושבת לעשות אותיות שהן יכולות להיות אופנה חולפת, אבל הן יכולות להיות משהו שימשיך להעסיק את התרבות המון המון זמן ולהשפיע ושיש לו המון אדוות להתפתחות התרבותית שלנו.

בן
ממש ממש ככה. הקריירת עיצוב פונט שלי היא ארוכה, התחלתי נגיד בגיל 15 אני בן ארבעים היום ואני מסתכל על חברי לתעשייה מיכל סהר, עודד, ינק וגם הגדולים נרקיס, הנרי ואתה מגלה שהעבודות הטובות, האבני דרך זה לא דברים שהם עשו בגיל עשרים, זה קורה בגיל חמישים. זאת אומרת שיש משהו במקצוע הזה ואני גם מרגיש את זה על עצמי שנכון אני מעצב פונט כבר עשור, אבל כל פעם זה קצת מחדש וקצת אני מבין עוד משהו שלא הבנתי מקודם וגם לי זה מוזר. זאת אומרת התחושה הזאת, זאת אומרת, זה נראה שהפונט מקצועי יותר, אז אני קורא את זה בתור משהו אחר. זאת אומרת ידעתי, אני יודע לדייק את הדברים הקטנים האלה כדי לתת תחושה של מקצוענות, אבל לא להסיר את התחושה שהייתה במקור. שקצת זה היה כאילו לא עשוי למרות שנורא אהבנו את הדבר הלא עשוי הזה. יש מין איזון כזה שאני מצליח לדייק אותו ואני חושב שאני רק במקום שהוא רק מתחיל את קריירת עיצוב הפונטים שלי. יש לי עוד עשור עכשיו לנסות לדייק את הקול הפנימי שלי ואז להוציא בשנות החמישים שלי את הלהיט, אני מקווה לפחות. ויש משהו נורא נורא מגניב בזה שאתה אומר אוקיי אני רק מתחיל, אין לחץ, כאילו בוא נראה לאן זה יקח אותי. בגלל זה אני גם נורא פתוח לפניות, לכל מיני מחקרים מוזרים. זאת אומרת אני לא יודע אף פעם מה יצא, וגם אין לי תוכנית מסודרת למה אני רוצה להשאיר בעולם הפונטים בעוד עשור, בעוד עשרים שנה. אז זה כיף, זה תמיד משאיר אותי קצת On the edge כזה, בוא נראה מה קורה היום ומה אפשר להוסיף. אמרתי שיש טרנדים פה שאני מזהה שעוד מעט יגיעו אלינו, אז זה כבר כזה מתחיל. אבל תמיד אני אחשוב על מה עוד לא חקרנו, מה עוד חסר, מה לא יודע מה, מעצבים צריכים והמעצבים גם פונים אליי ומבקשים ממני דברים, אז תרגישו חופשי לבקש ממני פונטים כי לפעמים זה ממש עוזר. אני אתן דוגמה אחרונה עיצבתי פונט בשם לאון ועשיתי אותו בשיתוף עם סטודיו למיתוג. בעצם הם היו צריכים למתג איזה ברנד והתחלנו את התהליך של כל המיתוג בעיצוב פונט. וזה נורא מגניב כי הם עזרו לי לדייק את המותג שלהם, שהתבסס קצת על מותגים ועל שפה גרפית מודרנית שקורית יותר באירופה ובאמריקה. אז הפונט עצמו גם יצא מאוד בז'אנר הזה והיום הוא בסט סלר בפונטיה, כי פיצחנו שם משהו שהיה צריך. אז זה נורא מעניין השילובים האלה וזה זכות לעשות פונטים. זה באמת מקצוע נורא כיפי ומוזר ומצחיק. זה פשוט כיף לעשות כלי עבודה לאנשים. יש בזה המון, לא יודע, זה כיף לי נורא לראות את זה בשימוש, שלא כמו מקצועות אחרים בעיצוב גרפי שאתה פשוט מסתכל עליהם. פוסטר זה נורא יפה להסתכל עליו, אבל אי אפשר להדפיס איתו או לא יודע, אי אפשר לעשות ממנו פרוכת. לפרך, כן.

תום
לפרך. זה באמת משהו שמצריך מצד אחד הרבה ענווה, לייצר כלי עבודה לאנשים אחרים ולאפשר לעצמך להישען אחורה ולראות אותם מתפתחים בעולם. אני חושבת שהוא גם משהו, כשאני מקשיבה לך מדבר, נשמע שהרבה מהתהליך אתה מאפשר לעצמך להמשיך להיות מופתע, בין אם זה בשלב של ההתחלה, של מה מניע עיצוב פונט, בין אם זה התובנות שבדרך וגם אחרי שהוא כבר יוצא, אתה משאיר לעצמך את האפשרות להיות מופתע מלאן הוא הולך, ומה יקרה איתו ומה הוא יעשה כשהוא יצא לעולם.

בן
כן, הסוד שלי לחברי המעצבים, תעשו פשוט מלא פרויקטים בו זמנית. אתם לא תשימו לב מה קורה מתי, איך שהוא דברים משתחררים כי יש דדליינים ואז אתה מאוד מופתע מה עשו, אתה לא עוצר אפילו להסתכל וכזה. וזה כיף, ואז אתה מופתע מהכל. אז תמיד להיות בעשייה, זה נורא נורא חשוב ואני מנסה לשבור את העשייה שהיא לא תהיה סוליסטית, למצוא פרטנרים שידברו איתי, שיעזרו לי, שיתרמו לי. גם אתם כחממה זה היה פרטנר מדהים. דיברנו על רייזינגר, ניל כהן ואילן רייזינגר פרטרים מדהימים, השיח הזה הוא נורא חשוב. זאת אומרת, אפילו עם סטודנטים כשאנחנו עושים קורס עיצוב פונט, זה נורא חשוב לי הדיאלוג, זה מקדם את כולם, וגם שם אני תמיד מופתע. מעצבי פונטים טובים מוצאים בכל מקום, אין לזה טייפ מסויים. אנחנו גם רואים בחממה, אנחנו באמת נורא שונים.

תום
מאוד מאוד שונים אחד מהשני, גם מאוד שונים בתהליך. שנמשיך לעשות כיף ולהיות מופתעים ולשתף פעולה.

בן
אמן ותודה לשנקר, תודה לחממה.

תום
תודה שנקר, תודה מפעל הפיס, תודה בן נתן.

בן
את יודעת, אני נמלה קטנה שמציירת אותיות, זה בסוף איך שאני רואה את זה. זה מקצוע נורא, אבא שלי היה שען ואמרו לי פעם שזה אותו מקצוע פחות או יותר, לתקן שעונים ולעצב אותיות. ואני מסכים, אנחנו שנינו במיקרו.

תום
גם בשניהם במיקרו וגם בשניהם מתעסקים במשהו שהוא גדול יותר מכל זה שאתה מתעסק בו. כאילו בשניהם אתה מתכתב עם איזה קונספט הרבה הרבה יותר גדול.

בן
מה יותר על-זמני מהזמן עצמו?

תום
ממש ככה. תודה רבה בן, היה לי לעונג.