ישראל היום: עדי כפיר, סטודנטית מהמחלקה לתקשורת חזותית, מצדיעה לחדר האוכל של הקיבוץ!

מי את?
"סטודנטית במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר במסלול לאיור, בת 29 מקיבוץ איילת השחר. אני באה מבית שמתעסק באמנות, אמא שלי ציירת ובתור ילדה תמיד התעסקתי בעיצוב או בציור.

מה משך אותך להשתתף בפרוייקט?
"היה מעניין מבחינתי לבחון את נושא האוכל הישראלי מנקודת מבט של קיבוצניקית, וחשבתי שהשתתפות בפרויקט היא מקום טוב להתחיל בו".

למה דווקא אוכל?
"אוכל מבחינתי מתקשר לבית. כשאנחנו רחוקים מהבית יש טעמים וריחות מסוימים שאנחנו מתגעגעים אליהם ומתרפקים על הזיכרון שלהם; איזושהי תחושה של נוסטלגיה שמחברת אותנו באופן טבעי למקום שאנחנו שייכים אליו. זה הבסיס שלי. כשאומרים לי 'אוכל', אני ישר חושבת על האוכל של הקיבוץ שבו גדלתי.

למה בחרת לצייר דווקא את חדר האוכל בקיבוץ?
"בעגה הקיבוצניקית יש מושג שנקרא 'הגשה וחיסול': האנשים שמגישים את האוכל בחדר אוכל מכונים 'מחסלים'. הם מגישים את האוכל ואז 'מחסלים', כלומר מפנים את הכלים. האיור הזה נשען על תמונה אמיתית, אבל יש בו תוספות שלי, שיוצרות תמונה של חדר אוכל קיבוצניקי אמיתי: האנשים הישובים ליד השולחנות נועצים מבטים בדמות נסתרת, שנמצאת מחוץ לפריים. המציצנות, המבטים הקצת חטטניים לראות מי נכנס, עם מי הוא הגיע, מה הוא שם במגש שלו, כמה הוא אוכל; זה קטע מאוד חזק של קיבוצניקים, וזה נורא ישראלי בעיני".

איך המקום מייצג בעינייך את המטבח הישראלי?
"הקונספט של קיבוץ לא קיים בשום מקום אחר חוץ מישראל. עצם הפטריוטיות של הרעיון, שהוא משהו מאוד תקומתי, של להקים מדינה מהרבה כלום שהיה פה. אבל לצד זה, יש בי גם עצב על כך שזו אולי הייתה זכות גדולה לגדול בקיבוץ, אבל חבל לי על כך שאנשי הקיבוצים משלמים בגדול על השנים האלה, שבהן הם הקריבו את ההתפתחות האישית שלהם על מזבח הסוציאליזם. לדעתי, התמונה מייצרת הרגשה מאוד ישראלית בתוך סיטואציה קיבוצית, וחדר האוכל הוא אחד המאפיינים המובהקים של הישראליות הזאת".
 

• לקריאת הכתבה המלאה לחצו כאן!