אביגיל
היי עודד בן יהודה ברוך הבא לפודקאסט תוכן מורכב
עודד
תודה שהזמנת אותי
אביגיל
ממש כיף שהגעת כדי לדבר איתנו על כל מיני דברים. אבל מה שהכי מעניין אותנו לשמוע היום זה הקשר שלך, החיבור שלך בין עיצוב לכתיבה, העשייה שלך המחקרים שערכת בעבר, בהווה, ועל כל כל הדברים האלה נשמע. אבל קודם כל ספר לנו קצת על עצמך.
עודד
על עצמי דיברת – על תוכן מורכב אני תוכן מורכב.
אביגיל
כולנו!
עודד
תוכן מורכב לא?! אני באמת חייב להודות, כשסיימתי את לימודי התחלתי לאסוף כל מיני כובעים נוספים בדרך והיום אני כבר לא יודע. 15 שנה אולי אחרי סיום התואר הראשון, אולי יותר, ובאמת יש לי כל מיני זרועות. אני גם כותב. באופן מסחרי, עיתונות. אני מאוד אוהב לקרוא לעצמי עיתונאי, למרות שכבר יש לי גם כן משהו כמו איזה 15 שנה ניסיון, אלא יותר כתב ואני מעצב, יש לי סטודיו קטן למיתוג ואסטרטגיה, ואני גם מלמד בכל מיני מוסדות אקדמיים ועושה עוד כל מיני דברים – אמנות… קצת משתתף בפסטיבלים.
אביגיל
אז כשאני קוראת למשל את הבלוג שלך או את הניוזלטר שלך שמרכז את כל הדברים שכתבת, אז אני רואה שההתבוננות שלך בתופעות חזותיות היא אף פעם לא רק אסתטית, היא תמיד יש לה קונטקסט תרבותי-היסטורי. כל דבר שאתה כותב עליו, שהוא תמיד תמיד מסתכם במשהו חזותי שראית והחלטת לחקור אותו, יש לי תמיד את התחושה שאתה מחפש לרדת לשורש של הדבר. השורש תמיד הוא אדוות של הנושא, הוא אף פעם לא לאו דווקא הדבר עצמו ואני שואלת בעצם: האם מעצב טוב הוא כזה שיודע להתבונן על המרחב התרבותי של העשייה? והאם אתה מרגיש שהדבר הזה הוא ממש כשאתה יושב לעצב, הוא נמצא שם.
עודד
הדברים אצלי מולחמים אחד בשני זאת אומרת גם כשאני מעצב וגם כשאני כותב. אגב, כשאנחנו אומרים ״כותב״ כל הזמן אנחנו כל הזמן מדברים על כותב כעיתונאי או ככתב, כמו שאמרתי קודם. גם בעבודת העיצוב שלי אני משתמש המון בכתיבה. אני עושה קופירייטינג וניימינג ותהליכים אסטרטגיים. כשאתה עומד מול כיתה, כשאתה בונה הרצאות, זאת אומרת המקום אצלי של כתיבה, הוא שזור אחד בשני ואני רוצה לתת עוד איזה אנקדוטה קטנה. דיברת על הניוזלטר שלי. לניוזלטר שלי קוראים ״גרפיקס אנד וורדס״, גם לסטודיו שלי. כשהפכתי להיות עצמאי הרגשתי שאני לא ראוי שלסטודיו שלי יקראו בשם שלי – עודד בן יהודה. לימים זה השתנה מכל מיני סיבות. אגב, לא ידעתי איך לקרוא לסטודיו שלי. חיפשתי את הדי אן איי שלי, את הזיקוק של העשייה שלי המקצועית, ואז הבנתי. שהקיום שלי המקצועי מורכב ממילים וצורות. בעיצוב הגרפי שלי, באסטרטגיות, במיתוגים בכתיבה. זאת אומרת כל העולם שלי בנוי דרך שני הקטבים האלה וזה גם כן קשור לכל השיחה שאנחנו מדברים עליה היום: על המקום ששני העולמות האלה מתחברים, נלחמים אחד בשני. את צודקת. אני תמיד מחפש את הראייה הרוחבית, אני קורא לזה לעומק ולרוחב. זאת אומרת אני בוחר נושא, אני צולל פנימה. אבל באותה נשימה יש בי איזה מין משאלה לדבר כמה שיותר רחב לא מהמקום הפשטני, אלא לצלוח כמה שיותר עולמות. אם אני כותב על זה תופעה, על איזה טרנד שקורה בארצות הברית, סביר להניח שאני גם אלך לבדוק מה קורה באירופה ואני אנסה לראות אם אני יכול להכניס לכתבה או לכל רעיון איזה משהו שהוא הרבה יותר רחב, כי בסוף זה מייצר לי עומק. זה מייצר יסודיות יותר לנושא שאותו אני מביא. אני זוכר שפעם היה לי עורך בידיעות, היום אני כותב בגלריה, אבל איזה עשור היה לי טור בידיעות אחרונות. ותמיד העורך שלי היה צוחק עליי אחרי שהוא היה מאשר לי נושא לכתבה הוא היה אומר לי – אבל עודד זה לא חייב להיות דוקטורט! הוא היה צוחק עליי, כי הוא היה יודע שכשאני מגיש לו כתבות זה מיני דוקטורט.
אביגיל
איך ניגשים לדוקטורט כזה?
עודד
אני מאמין באינטואיטיביות. אני תמיד עושה לסטודנטים שלי את התנועה הזאת של הבטן. אני מאמין בדבר הזה שקורה לנו שדוחף אותנו. לפני כל המתודולוגיות המחקריות ומה שמלמדים אותנו באוניברסיטה אני תמיד אומר: "לכו עם הלב, לכו עם הבטן, לכו עם האינטואיציות שלכם". זה האנקול הראשון – זה הדבר הראשון שאתה תופס את הנושא ממנו. יש משהו באמת שלך באותנטיות. בדבר שאותך מרתק שקיימת שם איזה אמת. קיימת שם איזה ליבה. אז קודם כל ללכת למקומות שאתה/את יודעת, אם אני מדבר על מקורות מידע אז כמובן שני הטיטאנים הגדולים של ימינו – זה גוגל וויקיפדיה. זה מה שנקרא אנציקלופדיות העם בשנים האחרונות. וטיקטוק. את יודעת, לפני שנה או שנתיים היה מחקר שדיווח שטיק טוק עבר את גוגל כמנוע חיפוש היום באינטרנט. יותר אנשים היום מחפשים מידע וידע. אגב, זה שתי מילים שגם אפשר להתפלפל עליהם, כי הם שונות. אז יש כמובן את הדברים שפרוסים לנו מתחת לאף, זאת אומרת לידיים – למקלדת. הדברים האלה הדבר הכי חשוב. אגב – זה לא מה כתוב בויקיפדיה. זה לגלול לסוף למטה לכל הלינקים כי בקישורים נמצאים מחקרים אקדמיים ובקישורים נמצאים המקורות, שנקרא להם במרכאות ״אמת״. מפה הדברים מתחילים – השבילים מתחילים להתפצל. זאת אומרת, מפה אתה מגיע לספרים, אתה מגיע למאמרים, ואתה מגיע לתערוכות ואתה מגיע למקורות מידע שמתחלקים גם לוויז'אל וגם לטקסטים. אז מפה פשוט הדברים מתחילים לקרות.
אביגיל
אז אני רוצה דווקא לדבר על דוגמאות ספציפיות ברשותך. הנושא שאני הרגשתי שהכי הביא את הדבר הזה שדיברת עליו עכשיו לידי ביטוי בפרויקטים שלך היה קשור לתואר השני שלך שבעצם מתפתח והתגלגל אחר כך. זאת אומרת אמנם התחלת בתור פרויקט אקדמי אבל לא נתת לפרויקט הזה להישאר במגירה, ואחד הדברים שהכי הרשימו אותי שנתקלתי בפרויקט הזה זה: 1 – היקף המחקר, 2- מהיכולת של המחקר המילולי/תוכני לתקשר חזותית, ו-3 – זה היכולת של המחקר להתאגד לתוך פורמט מסוים. 4 – זה היכולת שלו להתפתח לפרויקטים נוספים בהמשך הדרך ולהתגלגל משם לעולם עצמו. אז אני אשמח אם תספר על כל הסעיפים.
עודד
בואי נדבר על הנושא, על מה שציינת, על ההיקף של המחקר. זה היה במסגרת התואר השני שלי כשהייתי בלונדון. עניין אותי מאוד לנצל את העובדה שאני לא חי בישראל כדי לייצר איזה שהם מחקרים שמקורות המידע שלי הם בינלאומיים. התואר בלונדון הוא כל כך אינטנסיבי שזה לא לעשות כמו שבארץ עושים, נגיד תואר שני ואז אתה איזה יום-יומיים בשבוע בלימודים ואז אתה חוזר לחיים המקצועיים שלך. באמת יכולתי להקדיש את כולי כמעט 24/7 לטובת הלימודים והתואר. דיברתי על על איך מדינות בעצם מנציחות את הקיום שלהם דרך טקסטים והנה המקום של המילים נכנס לתמונה והטרמינולוגיה נכנסת לתמונה כי אנחנו יודעים איך מדינות משווקות את עצמן ומנציחות את קיומן דרך ויז'ואלים וסמלים ואייקונים ובולים ומטבעות ושטרות. כל מיני פרופגנדה. ואני אמרתי – רגע, זה קל מידי!? אני רוצה ללכת ולבדוק דרך שפה/טרמינולוגיה. כי אני בן אדם של מילים וצורות אמרנו קודם. רציתי לבדוק את זה גם עכשיו. מצאתי 5 פלטפורמות טקסטואליות שהקיום של מדינות מתקיים בעצם דרכה – המנונים וקודים בינלאומיים. אני לא אכנס עכשיו לכל הפלטפורמות הטקסטואליות, הכרזות העצמאות… שמתי בצד את כל הוויזואלים, רק ניתחתי – הוצאתי החוצה את הטקסטים ואת המילים. כשהשתמשתי בכלים שלי כמעצב בשביל לספר על המחקר, בסוף הכל אוגד לאיזה ספר אחד מאוד מאוד גדול ורחב. היה לי ברור לחלוטין בשלב מסוים שזה הולך להגיע לספר. כי תמיד, גם כשסטודנטים מתייעצים איתי לקראת הפרויקט גמר שלהם, ישר אומרים לי – אני רוצה לעשות מגזין. אני אומר לו, אבל למה מגזין? זאת אומרת, רגע, חכה, בוא תמצא את הפורמט הנכון לנושא שאיתו אתה עושה. אולי זה צריך להיות תערוכה? אולי צריך להיות סדרה של פוסטרים? לי בשלב מסוים מרגיש מאוד נכון שזה יהיה ספר מכל מיני סיבות, והיה לי ברור שזה יהיה ספר מאוד גדול. קודם כל אני אוהב דרמה ורציתי לייצר… רציתי שאנשים ישאבו ממש כמעט בצורה מילולית, לתוך הספר. זה ספר שאומנם אני מדבר על טקסטים. אבל הוא מתייחס לטקסטים כדימוי. ספר עיצוב בסופו של דבר.
אביגיל
אמרת שהספר היה צריך פרויקט, היה צריך להיסגר בפורמט של ספר. ממש עכשיו תיארת את התחושה, הצורך שלך ושזה יהיה גדול ומונומנטלי ואני מבינה – אפשר ליצור גדול מונומנטלי גם בווב, אפשר במגזין, בכל זאת בחרת את הספר. זה לא הפרויקט היחיד שבחרת לסגור אותו בספר ואני גם אם אני לא טועה זוכרת אותך אומר באחת ההרצאות ששמעתי שלך, שאיך שהוא תמיד אתה מסיים פרויקטים בפורמט של ספר. רציתי לשמוע למה.
עודד
קודם כל אני אוהב ספרים, יש בזה משהו… אני נקרא לזה אולד פשן. כן אני לגמרי. אין דבר שמשתווה בעיניי לדפדוף. לצלילה הזאתי פנימה, לאינטימיות שאתה עושה עם הספר כאילו אני לגמרי רומנטי וציורי ודרמטי, אני מאמין, כאילו זה לא עניין של אמונה, זה עניין של תחושה. אני אוהב להסניף ספרים, יש משהו…
אביגיל
אתה לא היחיד אני רק רוצה להגיד
עודד
ברור לי לחלוטין! ואני שמח כל הזמן לדעת שאני לא היחיד. החשש הכי גדול שלי זה שאנחנו הופכים להיות במיעוט.
אביגיל
בדיוק
עודד
יש משהו ביחסים – כשמחזיקים ספר ביד שאני בתור בן אדם עם הפרעות קשב וריכוז, קיצוניות לא גדולות, שגורם לי להיכנס כמו לאיזה קפסולה. זאת אומרת, אני והספר עכשיו. לא מפריעים לי. אני נמצא, אני מחזיק אותו, אני נוגע ביד, אני לא נמצא מול איזה מסך כל היום או אפילו תערוכה לצורך העניין שאתה אתה חולק את החוויה שלך עם עוד אנשים. בספר – זה אתה והאובייקט. זה לא קבוצה שכל אחד מחזיק ספר. זה לא משנה אם אני מה קורה עיתון – אני עד היום אגב, מנוי להארץ מודפס כל בוקר כמו ההורים שלי. המנוי סטודנט שלי תקף, אני כבר 20 שנה מנוי! אני אוהב את…, אני אוהב להתלכלך מהספרים. אני אוהב להחתים ספרים, אני אוהב לראות את הזמן של ספרים עוברים. אני פשוט אוהב ספרים, וברמה הפונקציונלית בדיוק מאותן סיבות. אני רוצה לגרום לצופה שלי ולקורא שלי להישאב פנימה. אני רוצה לקיים איתו אהבה בספר אני רוצה שהוא יחזיק את הספר ואנחנו והוא כרגע. אני והוא. הספר מייצג אותי, הוא נשאב בתוך המחקר שלי תוך המילים שלי.
אביגיל
זה מעניין בגלל שבאחד הפרקים שהקלטנו גארי גולדשטיין תיאר ממש באותה אינטימיות את היחסים שלו והבחירה שלו בספר. ובכל זאת, את אחד הפרויקטים שלך בחרת להציג בפורמט של תערוכה. והתערוכה, אם אני לא טועה, הייתה גדולה וגם אינטימית. כאילו גם יצרת את האינטימיות שם וגם יצרת את המרחב שבו כולם יכולים לקחת חלק. ובכל זאת הפורמט נועד להיות תערוכה. אז אני רוצה לשאול אותך אחד איך אתה בחרת דווקא את הפורמט הזה? ואולי בעד ונגד הפורמטים האלה.
עודד
הרבה פעמים במצב אוטופי, נקרא לזה, בשדה האקדמי למשל – יש לך חופש מוחלט למצוא את הפורמט הנכון לפרויקט. זאת אומרת – זה באמת אינסוף אפשרויות ואז צריך להבין מה נותן לי פורמט של דפדוף. האינטימיות שדיברתי קודם אל מול תערוכה של פוסטרים. אני באמת חושב שזה פריווילגיה מאוד גדולה בשדה האקדמי. בעולם האמיתי הרבה פעמים יש לך אילוצים ופה אולי לא אהיה פרטי פופר, אבל אני חושב שבסופו של דבר, כל פורמט הוא כלי שהוא חלק מהעברת המסר שלנו. זאת אומרת הוא אמור לשרת את המסר. אני כן חושב שכל פרויקט יכול להיות גם וגם וגם וגם. זאת אומרת דרך האדפטציות שאנחנו נותנים, החוכמה היא לראות איך הם משלימים אחד את השני. זאת אומרת איך החוויה של ספר משלימה לי את חוויית התערוכה? באמת, יצא לי לפני כמה שנים במסגרת שבוע העיצוב בירושלים, להציג תערוכה במוזיאון האיסלאם בירושלים, על עוד תהליך מחקרי שעשיתי בתואר השני שלי שדיבר על המזרח התיכון. גם הוא הגיע למצב צבירה של ספר. זה תואר שנגמר כמה שנים לפני זה, ואז עסקתי במזרח התיכון. זה הפרויקט שניסה לנתח ולפרק לגורמים את הדי אן איי של הביטוי הזה מזרח תיכון. מה זה המזרח התיכון. והנושא של שבוע העיצוב בירושלים בקול קורא כמה חודשים לפני זה היתה המילה ״איסט״ – מזרח. פתאום אמרתי – נראה לי מתאים. שלחתי להם איזה מן פי די אף של הפרויקט שעשיתי על המזרח התיכון אמרו לי מתאים! ואז אמרו לי – תשמע, בהתחלה הייתי אמור להציג באיזה קיר ואז איכשהו התגלגל ונוצר הקשר עם מוזיאון האיסלאם. הם מאוד אהבו את הרעיון ואמרו לי יש לך גלריה, בוא תשתלט עליה. גם בגלריה אמרתי – אני מעביר את החוויה של הפרוייקט, אבל הפעם אני משתמש בתלת מימדיות.
אביגיל
זאת אומרת, הקירות הפכו להיות הדפדוף
עודד
לגמרי. וגם שם רציתי לייצר מעטפת כי בעצם עטפתי 360 מעלות את הגלריה בטקסטים, כי רציתי לייצר איזה סטורציה של מסרים ומילים. הפעם אנחנו מדברים על מילים וצורות ותראי איך כל באמת שזור, בעצם רציתי לייצר את אותה חוויה אינטימית.
אביגיל
לייצר את אותה חוויה אינטימית על קיר כמו ספר. אפשר?
עודד
לייצר חוויה אינטימית, אבל היא בטוח לא תהיה כמו ספר. זאת אומרת, כמו שאמרתי קודם, ספר זה מערכת יחסים בין שניים. בתערוכה יכול להיות שיש מישהו לצידי שמסתכל על הקיר או מסתכל על המוצר או על המוצר שאני שם. ושנינו חולקים כרגע את אותו דבר. בגלל זה הפורמט שהוא קצת אינטימי, ניתן לייצר אינטימיות גם בתערוכות.
אביגיל
אז אני עוד פעם חוזרת לנקודה הזאת. כי גם עכשיו דיברת עליה על היותך מעצב/חוקר. אתה מסכים איתי להגדרה?
עודד
הזאת, אוקיי.
אביגיל
אז כמעצב חוקר, אני רוצה לחזור לעשייה שלך בסטודיו. רוב העשייה שלך בסטודיו היא בתהליכי מיתוג. כשאתה אומר אסטרטגיה – זה החלק של החוקר, וכשאני אומרת מיתוג – על פניו ישר אנחנו חושבים לוגואים. המהלך הזה של המעצב /חוקר, אם תוכל לתת דוגמה ספציפית של מיתוג ספציפי מתוך הסטודיו שלך, מהלך שבו תהליך המחקר הוא ממש הביא לידי ביטוי את התוצאה העיצובית.
עודד
אין תהליך מיתוג אצלי שאין בו תהליך מחקרי. שאלת אותי אם אני מסכים להגדרה שאני מעצב חוקר. אני חושב שכל מעצב במהות שלו הוא גם חוקר, ואם הוא לא חוקר מספיק אז שיחקור מספיק, אבל גם הדבר הזה צריך להיות במידה, כי בסופו של דבר, נצטט שוב את העורך שלי, לא כל פרוייקט, גם מיתוגי – הוא דוקטורט. הוא מאוד ישמח לדעת שאני מצות אותו עכשיו, אז כן- זה באמת המקום בתוך העשייה שלי שעניין המחקר נכנס. אני עושה את זה לא כדי לסמן וי. אני עושה את זה כי אני רוצה שהתוצאה הסופית, העיצובית שלי, תהיה יותר עשירה, עמוקה, אינטליגנטית. אני קורא לזה עיצוב אינטליגנטי. הרבה פעמים אני ניגש למשל למיתוגים מחדש, מין פרויקטים מאוד גדולים שאני מנהל, ולפעמים אומר: אתה חייב להביא אינטליגנציה לעיצוב שלך. כי אתה צריך לטפל בדבר הזה בצורה מאוד מאוד חכמה, כי לפעמים כשאתה עושה מיתוג מחדש אתה צריך לדעת שאולי אני צריך לשמר את הקיים ורק ללטש אותו ולא לעשות איזה טאבולה ראסה – ולהעלים את הלוגו הקיים. רק מישהו שמביא לזה עומק מחקרי יכול להגיע לתוצאה הזאת שהיא תוצאה הרבה יותר מדוייקת ונכונה. אני אתן לך דוגמה ספציפית על הדבר הזה ואז אני אגלוש איתך לדוגמה אחרת. הוזמנתי על ידי סטודיו רלוונט בניהולו וניצוחו של אמנון אילוז לנהל איזשהו תהליך של תהליך מיתוג מחדש של נמל אשדוד. הם עשו איזה תהליך שרצו לשנות דברים ובתהליך המחקר אני אגב, לא עשיתי את האסטרטגיה. היה היו שתי אסטרטגיות אחרות שבנו את כל האסטרטגיה המיתוגית, אבל בתהליך המחקר שלי פתאום גיליתי שהאחים שמיר יצרו את הלוגו הראשון של נמל אשדוד. ופתאום אמרתי רגע, במקום לייצר עכשיו איזה טאבולה ראסה, במקום לעשות עכשיו איזה לוגו שיכול להיות שהוא יהיה נהדר ונכון – הם רצו נורא להכניס את הלאומיות. הנמל של ישראל, הם קראו לזה, רצו לנכס את הלאומיות לתוך. אמרתי רגע, בוא נסתכל שנייה על הלוגו שלהם, בוא נחקור אותו, בוא נפצח אותו: הייתה באמת מן ספינה ואיזה עוגן, אז אמרנו :"בוא ניקח את הלוגו הזה, אבל ניתן לו אדפטציה עדכנית". את ספינת הפירטים שהייתה שמה הפכנו לאיזה צורה גרפית יותר מדוייקת, ופתאום נוצר איזה גשטעלט של מגן דוד בתוך הלוגו. ולא ניכנס לו לפרטים של הלוגו, מי שרוצה שילך ויסתכל – שיעשה לפני ואחרי. אבל אני נורא שמח על הגילוי הזה, כי זה גרם לעשות בסוף משהו גם עדכני וגם מצטט את ההיסטוריה ונותן גם כבוד לאחים שמיר, מייצר איזה אדפטציה כמו שמיכל סהר לפני כמה שנים – לקחה את רייזינגר ואת הלוגו שעושה למוזיאון תל אביב. זאת אומרת, זה להכניס אינטליגנציה לתוך עיצוב. אני אתן לך עוד דוגמה די אקטואלית מהשנים האחרונות של איפה המחקר משפיע בצורה ממש קרדינלית על התוצאה הסופית. יצא לי לעשות את המיתוג של מסעדה החדשה של השף יוסי שטרית, שהוא קרא לה היבה, במרוקאית. זה בדרך כלל הילדים שנולדים או כלות ביום חתונתן. זה כזה. יכולתי להגיע נורא מהר למקום הפשטני הזה, אבל התחלתי בעצם קצת לחקור את השורשים של המזרח התיכון כי זה מסעדה שעוסקת בקולינריה לאו דווקא של מרוקו אבל של מזרח התיכון. מפה לשם הגעתי לויזואליזציה – לאסתטיקה, לאורגניות, לחלונות ולדלתות ופתאום התחלתי לראות צורות גרפיות בתוכם, ואז הייתה איזה מן דלת כזאתי שיצרתי אותה, פירקתי אותה לגורמים. ופתאום ראיתי שיש לי מין אדג' נורא נורא מיוחד שיש בו בפנים צורות עגולות ורכות, אבל נורא נוקשת במעטפת שלה. הבנתי שזה מספר את הסיפור של המסעדה, את הרכות שבפנים, הנוקשות שבחוץ. שני הקטבים האלה. זה נובע מתוך הדי אן איי של המקום הזה של המזרח התיכון. ואז אמרתי רגע, בואו נעשה מיתוג קצת בלתי צפוי, מיתוג שכולו מתבסס על גופן. זה מיתוג בלי צבעים זה מיתוג של טקסטורות. וגופן. וגייסתי סטודיו ראג שהמתמחים ביצירת גופנים. הכנסתי אותם בעצם לתוך הסקיצות ולתוך הרעיונות שהתחלתי לרקוח, ויצרנו בעצם גופן שלם שמתבסס על הדבר הזה וכל המיתוג של המסעדה מושפע בעצם מאותה ארכיטקטורה. מטבע דומם היה עוד איזה לוח השראה שמצאנו, פתאום מאובנים ישנים שנראים ממש כמו הסילואטות האלה. איכשהו כל המחקר התנקז בסוף לפונט, ובסוף יש פונט למסעדה וזה כל המיתוג.
אביגיל
וזה מחזיר אותי אחורה באמת, לפרויקט מזרח תיכון שלך, שגם שם הניסיון שלך לפצח מה זה אומר – זה הוביל אותך אולי למסקנות אחרות, אבל בשני המקרים האלה יש איזה שהוא מין ירידה לשורש ומציאת איזה שהוא ארסנל כזה שאתה יכול לעבוד איתו, שהוא חזותי, כמו המאובנים והדלתות שתיארת – שהוא תוכני כמו המזרח תיכון החדש שיצרת. אז בשניהם אני חושבת שזה מאוד קשור להיותך מעצב, חוקר או לקריאה שלך – הצורך שכולנו נהיה הדבר הזה. לסיום רציתי לשאול אותך עוד פעם – בידיעה שהפודקאסט שלנו הוא עבור סטודנטים שנמצאים במהלך הלימודים ואין להם עדיין את הפרספקטיבה של השנים. לכן אני רוצה לשאול אותך מה מבחינתך בנקודת הזמן הזאת הוא כישלון חרוץ לעומת מה היא הצלחה מסחררת? כמעט איזשהי עצה לדרך שאתה יכול לתת לסטודנטים שלנו בתקופת הזמן הזאת.
עודד
אני מאמין שיש לנו סופר פאוור. אני מאמין שלאנשים שלומדים תקשורת חזותית, חוץ מהתכונות שיש לנו שכל אחד קיבל אותם ויש לו אותם, יש לנו עוד כוח. זה המשפט שאני אוהב להגיד לסטודנטים: ״לעורכי דין יש את הפה שלהם בבית משפט, להביא צדק לעולם". אני כמובן מפשט את הדברים, ״יש לרופאים את הידיים שלהם להציל חיים בחדרי ניתוח״, לנו יש את הראש, את היצירתיות שלנו וזה ההשפעה שלנו על העולם, והיא יכולה לבוא לידי ביטוי בהמון דברים, ואני באמת באמת מאמין בדבר הזה. אני לא מצפה לשנות חיים של בני אדם, אבל אני רוצה לגרום להם לחשוב פעמיים על דברים. כשאני פוגש מישהו שקורא כתבה שלי ואומר לי :"תקשיב, גרמת לי לראות דברים בזווית של 180 מעלות ימינה או שמאלה. גרמת לי לחשוב." כשסטודנט פוגש אותי לימים ואומר לי: "תקשיב, שמעתי הרצאה שלך והקורס שלך. גרם לי לככה וככה וככה״. כשלקוח אומר לי ששינית לו את החיים וסליחה על הפומפוזיות. אבל במיתוג בוראים עולמות! אנחנו משפיעים על חיים של עסקים, על כלכלה. זאת אומרת על שינוי חיים של בני אדם. זה המקומות שאני מרגיש – הנה זה התרומה הקטנה שלי, ואני אומר את זה באמת. במלוא הצניעות לעולם/ליוניברס.
כישלון זה הפוך, זאת אומרת, זה המקום שבו אם אני מרגיש שאני מפספס, אם אני מרגיש שאנשים לא מבינים, אני לא אוהב את המילה 'כישלון' , ואני לא מנסה להתייפייף סתם.
אביגיל
אתה יכול לחשוב על דוגמה ספציפית שבה הרגשת שיכולת לעשות יותר טוב? זה יכול להיות בכתבה. זה יכול להיות בפרויקט שעשית, זה יכול להיות בכל דבר.
עודד
אני אענה לך תשובה מעצבנת: תמיד אפשר לעשות יותר. יש לי חבר, קולגה שפעם אמר לי משפט שהנה אני אוהב גם כן לצטט אותו הוא אמר לי :"עיצוב הוא לא דבר שנגמר. הוא דבר שנפסק – הוא נפסק ברגע שבו אנחנו מחליטים מכל מיני סיבות, בין אם יש לך דד ליין, כי העורך שלך אומר לך "מחר ב-8 בבוקר, אני צריך את הטקסט" ואין לך ברירה, אתה חייב להפסיק בשלב מסוים את המחקר שלך ואת הכתיבה שלך או שיש לך פרזנטציה ללקוח. אנחנו יכולים לעבוד על פרזנטציה ועל מחקר עיצובי ועל לוגואים עד אינסוף, אבל בסוף – יש את המציאות שמקיפה אותנו והעיצוב חייב להיפסק. אז למה זו תשובה נורא מעצבנת? כי תמיד אפשר יותר. אם היה לי איזה תחושה, פספוס אי פעם…? נניח אם אני אתרגם את השאלה שלך, לא עולה לי עכשיו משהו לראש. ברור שיש לפעמים פיספוסים וברור שתמיד יכול להיות יותר טוב, אבל אני באמת גאה ושלם עם זה שאני מרגיש שאת רוב הדברים שאני עושה הגעתי לאיזה נקודת מיצוי שאני מאוד מאוד שלם איתה.
אביגיל
יפה. אני חושבת שזו תשובה נורא מעניינת, כי כשאני מסיימת פרויקט ומחזיקה לרוב, זה באמת ספרים, מחזיקה אותם ביד, אני תמיד אמצא משהו שהייתי עושה יותר טוב, אבל מצד שני אני גם לא רוצה.
עודד
אני שמח שאת אומרת את זה אני לא מאלה שאומרים ׳הלא שלם או השלם׳ כמו שאת מכירה. אבל אבל כן פרפקציוניזם זה מחלה. וכשאתה גם פרפקציוניסט אתה גם טוטאלי, זה נוקאאוט. אז אנחנו צריכים להתמודד עם דברים שהם אולי לפעמים לא עד הסוף, ולחיות איתם בשלום…
אביגיל
זו החשיבות בחיים שלנו
עודד
והחשיבות היא רק כלפי עצמנו.
אביגיל
והחמלה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו ברגע הזה!
עודד
בול
אביגיל
טוב, אז עודד אני חושבת שזה סיום ממש מושלם לפרק הזה המון המון תודה שהתארחת אצלנו
עודד
תודה שהזמנת אותי
אביגיל
נתראה בסטודיו
עודד
.בסטודיו, לגמרי – תודה
