Xnet: פרויקט הגמר הסרוג של שי שניידרמן גנב את ההצגה בתערוכת הבוגרים של המחלקה לעיצוב טקסטיל

את העבודה של שי שניידרמן בתערוכת הבוגרים של המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר אי אפשר לפספס. במסדרון הרחב, בין החדרים שבהם נתלו בדים מתנפנפים, מרהיבים, עומד פרויקט הגמר שלו, סוג של מיצב שמזקק את סיפורו: הוא מתחיל בספר הילדים שהיה מבחן הכניסה שלו לשנקר, דרך פריטים שנעשו בקורסים השונים, ועד הטוסטוס שלו שהוטלא, נסרג ונשזר פנימה.

זו תצוגת תכלית של הטוטאליות שלו בחיים, כמו בתערוכה, והיא מלווה בפסקול קבוע של מוזיקה שנשמעת למרחוק. "טקסטיל זה מלה נרדפת למוזיקה", אומר שניידרמן, "אלה דברים קשורים, עם מקצבים, עם דפוסים".  

הוא בן 37, מה שאומר שהגיע ללימודים בגיל מאוחר יחסית. "הפסקתי ללמוד בכיתה ט'", הוא מספר על עצמו, "ילד בעייתי עם הפרעת קשב וריכוז בכל הכוח. היה לי קשה עם מסגרות. לפני הצבא טסתי לדרום אמריקה, אחרי הצבא השלמתי בגרויות ובגיל 22 שוב חזרתי לעשות כלום. הייתי ברמן, ובעיקר השתדלתי לבלות ולטייל. בגיל 30 התחלתי להתבשל עם עצמי, לשאול מה קורה".  

מה שעזר לו להחליט היה מעבר לקיבוץ נען בעקבות האהבה, וריתוק של חצי שנה לבית בגלל רצועה קרועה בברך. "הכיוון היה עיצוב כי תמיד הייתי מאוד מוקפד, אפילו קצת פנאטי. לקחתי שיעורי רישום, הלכתי לחוג קדרות, לימדתי את עצמי לצייר כדי שאוכל להיכנס לשנקר, כל יום משש בבוקר ועד חצות. כתבתי ספר על בסיס כמה סצינות שראיתי מהדלת של הבית שלי בקיבוץ, וקראתי לו 'במקום שבו לרחובות אין שמות'. לקח לי שלוש שנים עד שהתקבלתי. בחרתי טקסטיל כי בדים מושכים אותי".

בראש העמוד: פרויקט הגמר הסרוג של שי שניידרמן (צילום: אחיקם בן-יוסף)

מתעניינים בלימודים? השאירו פרטים