הארץ: פרופ' עודד היילברונר, חבר סגל היחידה ללימודי תרבות, בוחן מחדש את הסיפור המקובל על הלכי הרוח הציבורי טרום מלחמת ששת הימים

מן המפורסמות היא כי ערב מלחמת ששת הימים היה הציבור הישראלי בפאניקה. בעיתונות בת התקופה, במאמרים ובטורים שהתפרסמו במהלך ועם סיום המלחמה, ובמחקרים, בספרות עיתונאית ובספרים פופולריים שיצאו לאור מאז ועד היום נכתב לעתים קרובות כי הציבור הישראלי היה מצוי ב"קדרות רוח", ב"נכאות רוח", ב"מועקת אימים", ב"חרדה עמוקה" ועוד ועוד. כפי שכתב העיתונאי שלמה נקדימון, "ישראל הייתה משולה לאותו נער אבוד בחשכת הלילה, ששר וצפצף... כדי להרחיק את הפחד". 

המחקר האקדמי המתרחב על אספקטים שונים של ימי ההמתנה מאשר זאת. באחד המחקרים על אודות החברה הישראלית באותם ימים מתאר תום שגב אימה ופאניקה של משפחות ששקלו לשלוח את ילדיהן לחו"ל: "החרדה... הלכה והתגלגלה במהירות לפאניקה... אנשים אגרו מזון. כמעט בכל מקום הייתה בהלת קניות... החרדה שאחזה בישראלים הייתה קיומית. הספרות האוטוביוגרפית והביוגרפית על אישי ציבור באותם ימים ומחקרים בתקשורת ובמדעי המדינה שפורסמו החל משנות השמונים מאששים אף הם את התיאורים הללו.

אולם, מספר מחקרי שטח שנעשו ערב המלחמה על התנהגות הישראלים מציירים על תמונה מורכבת יותר. מכיוון שאין בידנו ראיות מספיקות ומוכחות על מצב רוח הציבור באותם ימים, אני מבקש להעלות את עצם האפשרות שה"פאניקה" היתה הבניה ששירתה צרכים מסוימים. יש לזכור כי המקור היחיד בן התקופה לתיאור והבנת "אווירה ציבורית" היא העיתונות, ומכאן עולות מספר שאלות: האם העיתונות רק שיקפה או גם תרמה ליצירת אווירה שכזו, ואם כן, לשם איזה צורך או אינטרס? האם ייתכן שתמונה של פאניקה נרחבת שירתה את בניית נרטיב הניצחון של המלחמה ולכן אומצה מיד לאחר המלחמה על-ידי כותבים שונים וכך הפכה ל"אמת"? שאלה זו הופכת להיות רלוונטית במיוחד לאור  סדרת מסמכים שנחשפה לאחרונה על ידי ארכיון צה"ל, ובה מתגלה מעורבות הצבא בליבוי רגשות הפחד והחרדה. המטרה הייתה לדרוש מן הציבור והתקשורת להשפיע על הממשלה לצאת למלחמה.

מתעניינים/ות בלימודים בשנקר?

התקשרו עכשיו למרכז המידע והרישום 1-800-55-1111, או השאירו פרטים ונחזור אליכם >>

התקשרו אלינו 1-800-55-1111, או השאירו פרטים ונחזור אליכם >>