תערוכה חדשה של המחלקה לתקשורת חזותית מנסה להכניס את טראמפ לפרופורציות

תערוכה חדשה של המחלקה לתקשורת חזותית מנסה להכניס את טראמפ לפרופורציות

לכניסה לתערוכה לחצו כאן

אחרי שנה ששיבשה את קנה המידה של חיינו מן היסוד, בוחנת התערוכה השנתית של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, "פרופרציות", את נושא הפרופורציות בעיצוב. ברוח התקופה, התערוכה מתקיימת ברשת על גבי מפה אינסופית שבתוכה נבנו חללי תצוגה ייחודיים. התערוכה מציגה  עבודות של  סטודנטים משנה א׳ ועד פרויקט הגמר. כל אחת מהן בוחנת את הנושא מזווית שונה: יחסי צבע וגודל, יחסים צורניים וטיפוגרפיים, יחסי זמן ומרחב, יחסים חברתיים והיסטוריים, יחסי מגדר וסביבה ועוד. התערוכה תפתח באירוע מיוחד שיכלול מיצג איורי בחלל התערוכה בזמן אמת. לאורך התערוכה יתקיימו סיורים מודרכים, הרצאות, פאנלים, מסיבות וגם אירוע נעילה מיוחד.

״אם החיים אמורים להתקיים ביקום בגודל שכזה, הרי שהדבר האחד שהם אינם יכולים להרשות לעצמם הוא חוש לפרופורציה.״

–דאגלס אדאמס, המסעדה שבסוף היקום

בהתאם לנסיבות הציבור נדרש לשמור על פרופורציה.

אבל רגע… מה היא הפרופורציה? 2 מטר? 200 מטר? 1000 מטר? משפחה גרעינית? קפסולה? אוכלוסיה בסיכון? קצב לינארי? או אקספוננציאלי? האם זה שבוע? שבועיים? חודשיים? שנה? האם זה ימשיך כך לנצח?

האירוניה הגדולה היא שיצור מיקרוסקופי פצפון ערער את קנה המידה שלנו מן היסוד. ואנחנו? אפילו לא מסוגלים לראות אותו שלא דרך מכשירים ואין לנו שום יכולת למקם אותו בקנה מידה אנושי.

2021 נפתחה בתקווה לסמן את קודמתה כחריגה. בבסיס התקווה הזו עומדת תפיסה של נורמליות, של סטטוס קוו שאמור לשמש כאמת מידה שדרכה נוכל להעריך את חיינו.

כמעצבי תקשורת חזותית אנו יוצרים מערכות של ייצוג. ייצוגים של המרחב והזמן, הסביבה  והגוף, החברה והכלכלה, המדע והתרבות, התודעה והדמיון. על אף שבסיסה של החוויה החזותית היא בטבע הנחשף לעין, רק לעיתים נדירות משמרות אותן מערכות ייצוג את קנה המידה המקורי שלהן. ועל כן, אחת הפעולות הראשונות בעיצוב היא יצירה של קני מידה חדשים. כשאנחנו מייצגים דמות אנושית למשל, האנטומיה של הגוף משמשת אותנו כנקודת מוצא, בין אם בניסיון

לשמר את הפרופורציות האנושיות ובין אם בנסיון לכווץ, למתוח ולהגזים אותן. או בטיפוגרפיה למשל אנחנו מתייחסים לעובי קו ולגובה שורה בכדי לבחון תמיד עד כמה אנו נצמדים או חורגים מהם.

לכניסה לתערוכה לחצו כאן

אוצרים: בתיה קולטון ומושון זר־אביב.