מהנדסות תוכנה ומגויסות

מהנדסות תוכנה ומגויסות: סיפורי לוחמות מהמחלקה להנדסת תוכנה בשנקר 

מאת: אפרת וייס

החיים השתנו ב-7.10.23. דאגה, חרדות וקושי על כל סוגיו פרצו לתוך חיינו בבת אחת ובעוצמה רבה. לצד ההיצמדות הבלתי פוסקת לחדשות, כולנו מנסים לשמור על "שגרת חירום" נורמלית ובעיקר על תקווה. תקווה שכולם ישובו הביתה בשלום, תקווה לבשורות טובות.

במחלקה להנדסת תוכנה בשנקר כשליש מבין הסטודנטיות מגויסות למילואים. חלק מהמגויסות ממלאות תפקידים מסווגים וחלקן נמצאות ביחידות קרביות ופועלות בשטח. רובן מגויסות מהיום הראשון של המלחמה ברצף או כמעט ללא הפסקה.

יש לנו הערכה רבה לכל המגויסים למילואים, אך במטרה להעלות לסדר היום את תרומתן הרבה והחשובה של הנשים במלחמה, תרומה שלא מספיק עוסקים בה, הזמנו את הסטודנטיות המגויסות מהמחלקה להנדסת תוכנה בשנקר לשתף את סיפורן מהזווית המאוד אישית שלהן (השמות המלאים לא צוינו מטעמי ביטחון שדה).

שירה, סטודנטית בשנה ג' במחלקה להנדסת תוכנה בשנקר וקצינת חמ"ל מבצעים במשמר הנגב, ניצלה ממסיבת הנובה וכמעט מיד לאחר מכן התייצבה למילואים. היא וחבריה הקרובים בילו במסיבה, כשבבוקר אותה שבת שמעו צרורות יריות. ברגע שהבינה שזה חמאס היא תפקדה בקור רוח ובאומץ, בעודה נוהגת בדרכים לא דרכים, בניסיון להימלט ממחבלי החמאס שירו לכל עבר. היא כיוונה את האנשים שהיו איתה לפרדס קרוב ובמשך שעות עזרה לכוחות החילוץ בטלפון להגיע אליהם. לאחר שחולצה עם חבריה ע"י שוטרים החליטה שאם יקראו לה למילואים-אין מצב שהיא לא הולכת ותורמת במצב כזה, וכך עשתה. מאז היא במילואים. שירה התראיינה בטלוויזיה בתוכנית הבוקר של ניב רסקין, ואמרה שם: "אני פשוט רוצה לשלוח חיבוק גדול לכל  מי שעבר את הזוועות של אותו יום. תודה רבה לכל מי שסיכן את עצמו ולכל מי שתורם לצה"ל עדיין. זה מעלה לנו חיוך לקבל את התרומות שלכם בבסיס ואנחנו עם חזק ומאוחד וביחד ננצח".

נ', הלומדת בשנה ג' ונמצאת ביחידה מסווגת, משתפת: "הדבר היחיד שאני יכולה לומר זה שהתגייסות של כל החברים שאיתי במילואים היא מטורפת! מה-08/10 עד היום היינו ברצף בתפקיד, והיום יוצאים לשבת ראשונה בבית וחוזרים בראשון להמשך". 

אסתי, לוחמת מג"ב וחובשת קרבית, סטודנטית בשנה ג' במחלקה להנדסת תוכנה, מספרת: "היום הראשון למלחמה תפס אותי בחופשת סמסטר בחו"ל. לא חשבתי פעמיים ועשיתי הכל כדי לחזור ולשרת לצד חבריי לנשק. תוך שלושה ימים חזרתי, גויסתי ומאז אני מוצבת בערים מעורבות כדי למנוע 'שומר חומות 2'. כחלק משמירה על השקט באיזור, אנחנו מבצעים פעילויות כמו חיפושים ומעצרים ומתייחסים באפס סובלנות כלפי כל פעולה אלימה, פלילית או פח"עית (פעילות חבלנית עוינת). תחושת השליחות ממשיכה ללוות אותי גם עכשיו. אנחנו מקבלים חיזוקים חיוביים מיהודי היישוב, שלראשונה מאז "שומר חומות", מרגישים שוב ביטחון לצאת מהבית". 

ש', הלומדת בשנה ג', משרתת בחיל הים בתפקיד המשלב בין העולם המבצעי לעולם המטה הטכנולוגי: "כבר ב-7.10 גויסתי למאמץ המלחמתי הקשה שפגש אותנו בשבת בבוקר. מאותה השבת הנוראית, לי ולמשרתים איתי אין יום ואין לילה, אין סופי שבוע, עבודה 24/7. כבר חודש שלא פגשתי את המשפחה והחברים ולא עסקתי בשום דבר שעסקתי בו לפני אותה השבת, בין אם זה לימודים או תחביבים. יחד עם הקושי והעצבות שמורגשת בכל המדינה המחשבה על החטופים ועל המשפחות שנרצחו באכזריות נותנת משמעות וכוח להילחם על המדינה שלנו וזו זכות גדולה עבורי להיות חלק משמעותי מהמאמץ המלחמתי. השגרה שלנו השתנתה ברגע. תחושת עצבות מלווה אותי, אבל עם זאת תחושת השייכות והאחדות בעם מורגשת היטב. הדאגה והאכפתיות של האזרחים כלפינו המשרתים והמשרתות נותנת מוטיבציה וכוח להילחם ובסוף מגיעה עד אלינו בשטח. אין ספק שהמלחמה הזו גרמה לי להעריך את האנשים הקרובים אליי, להגיד תודה על מה שיש! אני מאחלת לנו שבקרוב יהיו ימים שקטים יותר, שכל החטופים יחזרו הביתה בשלום וחשוב שיידעו שיש צבא שעושה כל מה שביכולתו על מנת לשמור על התושבים".

א', סטודנטית משנה ד' במחלקה להנדסת תוכנה וקצינת בטחון מידע בחיל האוויר, מספרת: "גויסתי בצו 8 שבוע אחרי השבת השחורה. ההקפצה קטעה לי רצף של חיפושי עבודה ופרויקטים שרציתי לקחת בהם חלק. אני עובדת ימים כלילות, בסדיר ומילואים, על מנת לתמוך את התמרון הקרקעי מהאוויר. מאוד מוזר לחזור למוד הצבאי- גברי האגרסיבי, ובעיקר- האינטנסיבי מאוד. מצד אחד, יש משהו טוב בלהיות קצינה בזמנים האלה- יש משימה ואני עסוקה בה, ולא בכל המצב הכללי שהוא קשה ומתיש בפני עצמו. מצד שני, ההבנה שאני מסוגלת להציע מעטפת איכותית שבסופו של יום מגינה על הכוחות לנו בשטח היא הבנה מספקת מאוד, שנותנת לי כוח להמשיך למרות העייפות והעצימות שבה הדברים קורים מסביבי. אבל יותר מהכל, אני באמת רוצה כבר לחזור ללימודים ולסוג של שגרה שלא עוסקת בצבא, במלחמה ובאלימות מכל הסוגים. אני מקווה לראות את כל החטופים חוזרים הביתה במהרה, ומשתמשת במחשבה הזאת כמצפן בתפקיד שלי במילואים". 

נ', סטודנטית בשנה ג', המשרתת גם היא ביחידה מסווגת, מתארת את סיפורה: "לאחר שמתחילת המלחמה ניסיתי להתגייס ולתרום את חלקי, בשבוע השלישי הצלחתי לעשות זאת והגעתי לבסיס בדרום הארץ. זהו לא הבסיס ששירתי בו במהלך שירותי הסדיר כך שהוא היה חדש לי, וכמעט שלא הכרתי אף אחד אבל בכל זאת הייתה אווירה משפחתית ותחושה שכולם הולכים לעשות את כל מה שרק אפשר על מנת לתרום למאמץ ולהביא לניצחון במלחמה. כולם ביחד בזה וזה היה כל כך מרגש לראות איך אנשים השאירו את כל חייהם מאחור, אבות ואימהות שהשאירו משפחות וילדים במשך שבועות ארוכים כדי לעבוד מסביב לשעון ולהתגייס למילואים בשעה הקשה הזו.

למרות העובדה שמדובר בבסיס מסווג, עדיין הגיעו אלינו הרבה תרומות מאזרחים טובים- אוכל ביתי, ציוד היגייני ובגדים חמים והיו אף אנשים שהגיעו לעשות לנו קידוש בימי שישי. פתאום הרגשנו את עם ישראל היפה מתאחד בשעתו הקשה, ולאור השנה האחרונה בה חווינו פילוג בעם על רקע המחאות והמהפכה המשפטית היה כל כך כיף לראות איך כולם שמים את המחלוקות בצד ומתגייסים להירתם.

באופן אישי, אני יכולה להעיד שלמרות שעבדנו תחת לחץ מסביב לשעון, עם מעט מאוד שעות שינה, האנרגיה בבסיס הייתה טובה וחיובית. גם בימים קשים יותר שכל אחד מאיתנו חווה תמיד היו לנו אוזן קשבת וגיבוי מלא מהצוות. המילואים הללו ללא ספק שונים מהמילואים שאני עושה בשגרה, כולל התנאים, שבשגרה הם טובים בהרבה. למרות זאת, זה לא הפריע לי ולאף אחד אחר שהתגייס להביא את הצד הטוב ביותר שלו ולהיות חדורי מטרה לנצח. מאחלת לכולנו שזה יהיה מאחורינו במהרה ושנשמע רק בשורות טובות".

פולינה, סרן במילואים, היא סטודנטית שנה ב׳ במחלקה להנדסת תוכנה בשנקר. "כקצינת משאבי אנוש ונפגעים המשרתת בחטיבת אלכסנדרוני הנהדרת, האחריות שלי נוגעת בכל נושא שקשור לשליטה בכוח אדם ביחידות שלנו- החל מהגיוס, השליטה בכוחות, נפגעים ודאגה עד לאחרון החיילים בשטח. מאירוע לאירוע, כל שם של חייל שנפגע כמו נצרב בעור של כולנו. אנחנו מרגישים את כולם, את המשפחות של כולם. הן המשפחות של כולנו בימים אלה.

חטיבת אלכסנדרוני הינה חטיבת התקפה צפונית שהוקמה בקום המדינה ונלחמה בכל המלחמות והמבצעים עד היום. החטיבה מורכבת מלוחמים יוצאי גולני ומאופיינת במקצועיות קטלניות ובחתירה למגע. כמות הנשים המילואימניקיות כאן קטנה מאוד. מתחילת הלחימה, אנו הנשים המשרתות במילואים מרגישות את החום, האהבה וההוקרה הרבה שאנו מקבלות, בין אם ביחידה ובין אם מאזרחי ישראל התורמים למאמץ המלחמתי בכל דרך אפשרית. אני מרגישה שהמאמץ האזרחי הוא חלק בלתי נפרד מהמאמץ הלוחם. כמות האהבה והתרומה המתקבלות לא נתפסת. זו גם הזדמנות נהדרת להגיד לכל עם ישראל היקר והמאוחד יותר מאי פעם – תודה!
הימים שעוברים עלינו אינם פשוטים אך אנו משתדלים ומשתדלות להישאר אופטימיים כמה שניתן. העזרה מהעורף מחזקת אותנו מאוד. אנו אוהבים ואוהבות אתכם ואתכן, עם ישראל היקר שלנו, הלוחמים והלוחמות שלנו בשטח ובעורף, המשפחות שאיבדו את יקיריהם, המשפחות שיקיריהם נמצאים בשטח האויב הנורא- ליבנו איתכם ואיתכן. שמרו על עצמכם ועצמכן. אנחנו כאן, נמשיך במלחמה עד לנצחון. כוחנו באחדותינו עד לנצחון ואחרי".

באותה שבת שחורה, כשהמציאות הלמה בדלת הפרטית של כל אחת מהן, במקום להתכונן לשנת לימודים חדשה במחלקה להנדסת תוכנה בשנקר או לעבוד, הן השאירו הכל מאחור והתגייסו מיד למלחמה לתרום את חלקן באכפתיות, במקצועיות, באומץ לב ובמסירות אין קץ.