בחודש נובמבר האחרון נפתחה במוזיאון תל אביב התערוכה פוטו-אופ של אוהד מטלון. לקהל שהגיע לארוע הפתיחה נגלה מראה משונה: על קירות התערוכה לא הייתה תלויה אף עבודה. כן: מוזר ככל שזה לא יהיה, התערוכה נפתחה בלי אף עבודה.
בלי לגלוש לגימיק זול, מטלון יצר תערוכה שהיא תהליך מתמשך המתהווה, משתנה ומתפתח אל מול עיני הקהל בתקופת התצוגה. כך, העבודות נוצרו בזמן התערוכה, הודפסו ומוסגרו בחלל התערוכה במוזיאון ונתלו כלאחר כבוד. 
לרגל השקת הקטלוג, אותו עיצב קובי פרנקו – חבר סגל המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר – ביקשתי ממנו שיספר איך מעצבים קטלוג לתערוכה כשאפשר להתחיל לעבוד עליו רק לאחר שהיא נפתחת, איך הוא הפריד בין העבודה על אתר התערוכה לבין הקטלוג המודפס, וכמובן – מה העמדה שלו ככלל לגבי הרלוונטיות של הפורמט המודפס בעידן הדיגיטלי. אבל לפני הכל ההזמנה המונפשת לארוע הנעילה.
"מעבר לתפקידו של הקטלוג המודפס כמסמך תיעודי, חשיבותו היא בתפקידו כאוביקט מוחשי-פיסי", אומר פרנקו ומוסיף כי "הפורמט, המשקל, החומר – כל אלו מנסים לתרגם לתחושה משהו ממהות ומאופי התערוכה".
פרנקו מצהיר כי "הפרינט לא מת" ואומר כי "נכון שלעתים זה קפריזי, ונכון שקטלוגי אמנות אינם רווחיים בשום צורה. גם אם תימכר כל המהדורה המודפסת, הרווח רחוק מאוד מכיסוי עלויות הכתיבה, התרגום, העיצוב וההדפסה. ובכל זאת ממשיכים להדפיס קטלוגים, כמו שאמנים ממשיכים ליצור, ומוזיאונים וגלריות ממשיכות להציג תערוכותs שחלקן ריווחיות וחלקן הגדול לא, וזה לא קשור לאיכות שלהן".
