פודקאסטים

שרה
?בוקר טוב, גברת

 נוי
?מה שלומך, שרה

שרה
.מצוין מצוין

נוי
.לא, אבל תראי זאת הייתה תגובה דווקא טבעית, מצוין, ואז המציאות נכנסה, המודעות ירדה, פתאום ממש הפנים שלך השתנו. אבל אנחנו נחזיק את שניהם. נראה לי, בזמן הזה אין אופציה אחרת אני חושבת

שרה
.היצירה מחזיקה אותנו

נוי
.כן אני גם חושבת שזה זה הקדמה טובה, כי בדיוק המומנט הזה שהיה לך זה כל כך מאפיין אותך ואת העבודות שלך. זאת אומרת את בן אדם כל כך חייכן ואופטימי, ולבבי ואהובה כל כך. אבל העבודות שלך . מחזיקות ומציגות ומראות מתחים

 שרה
.קשים קשים

 נוי
.כן, אז אני אציג אותך כדי שכולם יכירו. יאללה. שרה שחק צורפת, מעצבת תכשיטים ואמנית, קרוב לשלושים שנה, מורה לצורפות, זוכת פרסי עיצוב, מציגה בתערוכות ותחרויות בארץ ובעולם. בשנת 2023 הציגה עבודות בנושא מדליות צהליות בתערוכה יוקרתית של השמוק במינכן ושנה הבאה תיפתח לתערוכת יחיד במוזיאון הגיאולוגי ברמת השרון. שזה כל כך מרגש ואני ממש מחכה

 שרה
רק אני אעיר, הנושא של התערוכה היא בגדול בוטניקה אחרת או בוטניקה מקבילה. והמנחה הגאונה שלי לתערוכה היא יעל אוליאל

 נוי
.ראשת המחלקה לעיצוב תכשיטים

שרה
.כן, והאוצרת רחל ששפורטה

נוי
.האוצרת של המוזיאון הגיאולוגי

שרה
מהממת, כן
 נוי
?אז נתחיל בשאלה שגם שאלתי מעצבות וצורפות אחרות. למה תכשיטים זאת אומרת? איך הגעת לעסוק ולהביע את עצמך דרך התכשיט העכשווי?

 שרה
.אז. כמו הרבים מאיתנו מאז הילדות אני משחילה, אני אוספת כזה, אבל למדתי קרמיקה 7 שנים. והחומר הזה מאוד עזר לי. חומר הרך הזה מאוד עזר לי להביע חושניות ורכות וכיפיות. כמו שאמרתי, עכשיו אני צריכה להילחם. אני צריכה להילחם עם מתכת. ואז נפתח קורס קצר. והגעתי אליו בסדנה לצורפות בכפר סבא. למדתי שם שנתיים ומהשנה השלישית התחלתי ללמד שם ולימדתי שם 10 שנים צורפות מסורתית. מאוד ענייני ומאוד יסודי. ואז פרשתי. עזבתי את הצורפות המסורתית לטובת הצורפות העכשווית. המרתקת הנוגעת

 נוי
.אני מניחה שזאת הסיבה גם שעברת לשדה הזה

שרה
.גם בוא נגיד ,בשביל להתפרנס אני גם עושה תכשיטי אופנה קוראים להם, אבל גם הם לפעמים גדולים מידי לפעמים צועקים מידי, לא בצבעים ,כמובן צבעי מתכת בלבד, זה לא שאני מתכוונת לעשות אחרת. עדיין בטכניקות של הצורפות המסורתית, אבל אחרת שהתוצר יהיה אחר שונה

 נוי
.אז ניכנס באמת למקום הזה, לעבודה עם המתכת. הפער גם שמספרת שהתחלת מקרמיקה שמאופן העבודה איתו הכלים, תנועות גוף אפילו וגם התוצר הסופי, שבסופו של דבר הוא דבר שברירי עדין צריך להתייחס אליו עם זהירות מסוימת לעומת המתכת שמאפשרת לנו ממש להיות אלימה איתה להיות פיזית נוכחת. קשה. היא סופגת הרבה, זה מעבר ממש חד ודרסטי ואת מחזיקה את שני הקצוות בעבודה. ובאמת, הייחודיות של העבודה שלך זה העבודה המתכתית המרהיבה, שאומנם אנחנו מקשרים אותה לטכניקות הקלאסיות לצורפות הקלאסית, אבל אין בה שום דבר קלאסי. להפך יש הגדרה מחודשת של איך נראית מתכת ומה זה מתכת על גוף. ואת עדיין משלבת גם בה חומרים טכניקות, מניפולציות כל מיני עבודות של שילובים מאוד מעניינים. איך התחלת להתנסות עם טכניקות וחומרים שהם לא בעולם הזה? בעולם הקלאסי שברת איזה שהם תפיסות ומסגרות שהיו קיימות שם

שרה
. עד לפני 6 7 שנים. עזבתי את הזהב, עזבתי את

נוי
.נגיד שזה הדבר הכי קשה לעזוב. זהב הוא המתמסר ביותר

שרה
?הכי כיף לעבוד איתו. וגם את הכסף, למרות שאני מאוד אוהבת לעבוד גם עם כסף, עברתי לחומרים זולים בשביל להראות את היופי שלהם. אבל מה שקרה לי בשבע 6 7 שנים האחרונות זה. שאאוט אוף דה בלו היה לי השולחן העבודה פעמון, פעמון שמלועזית קוראים לזה ג'ינגל בל, פעמון ברזל שמשמש לקישוטים, לתחפושות, למשחקים וכולי. וזה ישב לי שם שנים. ויום אחד נגעתי בו ואמרתי רגע, זה  ברזל כי בדקתי שזה ברזל. מה יקרה אם אני פותחת אותו? ומאותו רגע אני מגדירה את זה כנס עיצובי שקרה לי, פנימי וחיצוני. התחלתי לחתוך אותו ולגזור אותו. כמובן הייתי צריכה לעשות זריקת טטנוס קודם. כי גם החלדתי אותו הוחלד מעצמו. והתחלתי לייבא את הפעמונים האלה בכל הגדלים. ונוצרו אני לא רוצה להגיד יצירה כי ביצירה יש איזה שהיא מילה של קצת יהירות, נוצרו עבודות. סיכות, שרשראות וכולי מאוד לא מנסים לרצות מאוד קוצני וכולם כולם מסמלים בוטניקה. והאמת? בהתכוננות גם לפודקאסט הזה. שאלתי את עצמי למה בוטניקה

 נוי
. זה אחד, אולי האלמנט שחוזר כמעט בכל עבודה בצורות שונות, לפעמים אילוסטרטיבית, מאוד גרפית, ויזואלית, לפעמים תחושתי., ברור שיש משיכה פה ועיסוק. מפרה אותך? את כל הזמן חוזרת אליו כל הזמן, מתעקשת איתו כל הזמן, מנסה לחדש בו

 שרה
.זה באמת התחיל ביצירות של  פרחים מאוד מופשטים משאריות שהיו לשולחן העבודה. זה הוצג בתערוכה בבית האמנים באוצרותה של אסתי קנובל, ואחר כך בתערוכת יחיד  ביבנה בגלריה שם. ומשם  עברתי דווקא פתאום לרקפות שזה הפרח האהוב עליי מילדותי. ועד היום אני מייבשת פרחים. והתחלתי לנסר אותם על דיסקיות של חיילים.  גרשוני היה הראשון שבעצם על ידי הרקפות ביטא משהו פוליטי. משהו מאוד כואב. ולא סתם ניסרתי, דימוי של רקפת השתדלתי דווקא זה יהיה מדויק יותר. על דיסקיות של חיילים וגם פרחים אחרים, אבל בעיקר הרקפת. יש לי אהבה לרקפת עד היום. אני גם מחלידה אותה. אני גם מנסרת אותה על פעמונים וכולי ואז עזבתי אותה ועברתי באמת למה שאמרתי קודם שזה הבוטניקה, האחרת, המומצאת, הדמיונית, המקבילה שקיימת אי שם איפשהו באיזשהו עולם שכוח. ואני מאוד שמחה על הגילוי הזה, כי זה נותן לי אפשרות. דווקא הפעמון הזה הסגור שהוא מדמה אצלי  כמו פרי סגור, כמו קוקון, כמו גולם שאני פותחת אותו אני מוציאה ממנו את הענבל את היכולת שלו, את הפונקציונליות המקורית שלו בדיוק, וגיליתי גם איזשהו גילוי מרגש שפעמונים האיכותיים שאני מייבאת הענבל הוא כדור מפורצלן קטן לבן שגם אותם יש לי כבר אלפים. וגם הם ישמשו איך שהוא כחלק

נוי
.זו כבר סגירת מעגל. החומרית, הטכנית האישית שלך

 שרה
.כן, אני שומרת אותם זה הענבלים שהפסיקו לתפקד. ואני משתמשת בבוטניקה המומצאת הזאת כאפשרות  לא לדבר על הגוף אלא דרך. פרח ההזוי הזה לבטא תחושות. חקרתי המון על קוצים, למה אני עושה דווקא קוצים? חקרתי את עצמי. קוצים בדרך כלל, למה צמח מגדל קוצים כדי שלא יקטפו אותו, כדי שחיות לא יאכלו אותו הוא שומר על עצמו, אבל הוא גם  הוא גם מתגונן. הוא גם יכול לתקוף, זאת אומרת

נוי
.דו כיווני

 שרה
.בדיוק אבל ניחשתי באמת שזה אצלי. זה באמת דו כיווני כי את אמרת קודם אופטימית. אז יכול להיות שאני משדרת אופטימיות, אבל הבפנים? הוא די קשוח, הוא די מחפש הגנה, הוא די לא מחפשת לתקוף, לא אכפת לי להראות את הקוצים. כי זה איזשהו ביטוי של סירוב גם פוליטי מסוים

 נוי
.אז אני בדיוק רוצה להיכנס לנקודה הזאת, כי אני חושבת שאנחנו גדלים בסביבה שלנו ובארץ הזאת יש פה את הפאונה והפלורה הטבעיים למקום. ואנחנו גדלים באמת עם הדימויים של הטבע שסביבנו. ואת אומרת זה גם איזה שהיא מטאפורה או דימוי לעולם פנימי. זאת אומרת, זה ממוצא, אבל, אבל הדבר קיים. זאת אומרת, זה דבר ממשי. את מנסה לעצב מחדש, לתאר מחדש באמת צמחייה שמושאלת מהעולם האמיתי, הקונקרטי, אבל עוברת באמת איזה שהוא מהפך דרך העבודה החומרית שלך. אבל זה כן צמחייה שקיימת סביבנו, זאת אומרת, הקוצים, הרקפות הפרחי בר  האירוסים. שאנחנו נסתובב אנחנו נראה סביבנו, אבל את באמת עושה עליהם עוד איזשהו מהלך יש פה. אני חושבת אפילו להתכחש למסר תרבותי, חברתי ופוליטי, עם כל המשמעויות של הבחירה הספציפית בפרחים האלה. זה לא ורדים. אנחנו לא מדברים על משהו אירופאי שלא צומח פה באקלים שלנו

 שרה
.פה את מזכירה לי משהו נורא חשוב. אני אספר בקצרה על עבודה שהתקבלה לביאנלה

נוי
.לעיצוב אמנות שאמורה להיפתח

שרה
.שגם בא לידי ביטוי בעבודות שלי. וזה מצד אחד  סוג של מחזוריות אני מנסה להראות פרחים שמעוצבים מפעמונים שמבטאים פריחה וצבעים ואמייל וכל הטכניקות הצבעוניות שאני יכולה להפיל על הפרח הזה ומצד שני במסגרת כזאת של מעגל הגעתי לקוץ היבש. והעבודה זה לא עבודה שניה זה עבודה שמגיבה לה זה מין בלוק של. פעמונים בצורת ניצני פרח צבועים בוורוד ואדום. קצת נוטף. ואת אמרת ורדים שאני לא עושה ורדים, אז שם העבודה הזאת אני אגיד אותו באנגלית כי זה נשמע יותר טוב באנגלית הוא we are not a red rose garden, we are bleeding. וגם את יכולה לראות בפרחים שלי, את יודעת, הכל בעיניי המתבונן. את אמרת אירוסים יכול להיות. אני לא מתכוונת לאירוסים אני לא מתכוונת לוורדים. ולפעמים אני גם אומרת את זה למשל בשם העבודה הזאת.
ואני חוזרת שוב לפעמונים. כי. הקסם שאני רואה בפעמון. גם ברגע שאני פותחת אותו הוא כבר נראה לי  פרח בלי שאני אעשה בו הרבה מניפולציות. ואז אני מתחילה לעבוד איתו. אני עושה לו עוול מצד אחד, כי אני מנטרלת אותו מהפונקציונליות שלו

 נוי
אבל את רואה בו חומר גלם, את רואה בו כבר את הפוטנציאל, הדבר הבא ולמהלך הבא וכבר, הוא כבר מבקש שתשתמשי בו שתפעילי אותו.

שרה
.כי ברגע הראשון ראיתי בו פרי ראיתי בו איזה קוקון. שמבקש שתתרחש איזושהי לידה והדבר הזה. אני שמחה להגיד שאני בינתיים היחידה בעולם הצורפות וזה אמרו לי כמה אספניות, שמתעסקת בחומר הגלם הזה. ובאמת העיקר הוא. אני לא מחפשת לרצות. אני לא מחפשת שיגידו לי שזה יפה. אני לפעמים מפרסמת בפייסבוק איזשהי עבודה. וקשה לי לראות תגובות של" וונדרפול איטס א ביוטי" כשאני לא מתכוונת להראות יופי. אני מתכוונת להראות שעכשיו נורא כואב לי להציג פרח מדמם או איזה שהוא דימוי קשה. ולא לחפש יופי אבל אני לא מעירה למי שמעיר

נוי
.אני מקבלת את המחמאות לא משנה מה, אבל זה סוגיה מעניינת כי באמת אני חושבת התכשיטים שלך, מה הם הסופרלטיבים? כאסחיסטיים? הם באמת הם לא מתנחמדים הם יש בהם מידה של אלימות מסוימת או תוקפנות מסוימת, אבל גם מדברת על רגישות. זאת אומרת הם נעים כל הזמן על איזה רצף כזה. אז יש איזה מטוטלת שונה בין קיצוניות של תכשיט של זה צריך להיות על הגוף. המתכת הכבדה, השחורה, מדממת. אולי תהיה לא נוחה, אולי תפצע אותי? בעוד שזה מדבר על העדינות שלנו השבריריות, הפנימית והחיצונית. ולעסוק במקומות האלה שהם לא יפים. אנחנו בהבנייה שתכשיט הוא יפה, תכשיט הוא מקשט, תכשיט הוא דקורטיבי, הוא צריך להיות מנצנץ. זה כבר באמת בעולם הקודם של התכשיט הקלאסי. אז הבחירות האסתטיות האלה, להיות במקומות שאולי גורמים אנשים מצד אחד חוסר נוחות ולהגיד מה זה? זה תכשיט הדבר הזה? ומצד שני את כן מעצבת ויש לך חוש אסתטי מאוד גבוה ואנשים רואים יופי. זאת אומרת זה לא בעינייך כן ההצלחה שאת יכולה להחזיק את שני הדברים שהמכוער יפה, היפה, מכוער וזה עובר. זאת אומרת, זה מתקשר?

שרה
.אני חושבת שבזמן האחרון זה הפריע לי, שהגבתי למה שקורה לא דרך מילים אלא דרך עבודות. אולי דרך מילה

 נוי
.המצב סביבנו החיים פה, המהלך שקורה במדינה

שרה
בדיוק, וכשאני כותבת על תכשיט שהוא מצד אחד משחיר וחלק ממנו מאדים השחור והאדום היום הוא כל כך משמעותי והכוונה שלי היא באמת לא להראות את היופי. נכון שחלק גדול מהתכשיטים כן ניתנים לענידה, אבל. הם קשים. יש לי למשל סיכה. שזכתה בפרס. כשהסיכה היא באורך של 40 ס"מ. ואפשר לענוד אותה וענדו אותה. ולעומת זאת יש לי שרשרת קוצים ענקית. שנקנתה על ידי אספנית והיא כתבה לי למחרת הלכתי עם זה לעבודה. אני לא הייתי הולכת עם זה לעבודה

 נוי
.אבל אנשים רואים את השימושיות, הפונקציונליות, הגוף יכול לשאת לפעמים דברים ואם אתה מספיק מושקע בדבר רגשית אולי, היא מושקעת רגשית בעבודה שלך, היא תלך איתה על אף חוסר הנוחות. אולי זאת גם האמירה האישית שלך והאמנותית, אבל זאת גם האמירה שלה. זאת אומרת, אני חושבת שאנחנו שוכחים לפעמים שתכשיט כבר הוא מסיימות אותו והוא כבר לא שלנו באיזשהו מקום. הוא של הגלריה או של קונה ,אספן, צופה. אנחנו מתרחקות ממנו. יש לו כבר אולי חיים חדשים. אני חושבת גם שיש משהו נורא מעניין בתכשיטים שלך שרואים נורא את היד שעובדת עליהם. מצד שני יש הרבה קסם. זאת אומרת הרבה דברים. אנחנו לא יודעים איך הם נעשו .הפני שטח, הגימורים, זה דברים שלפעמים אני כמעצבת. לא נעים לי לפעמים לשאול מעצבים איך עשית את זה, מה החומר, את יכולה לשאול. יש כאלה ששומרים סודות, יש כאלה שלא, אבל. באמת יש איזה אלכימיה, זאת אומרת יש לזה כמעט רקיחה של איזה שהוא משהו של לפעמים הדברים נורא חשופים ההלחמות שזה ביג נו נו בצורפות לראות את ההלחמה, לראות את החומר המקשר. הגימורים הגסים זה כביכול נוגד את התפיסות, את השיטות לימוד שלנו ואיך

 שרה
.שלי 10 שנים בדיוק

 נוי
.איך הכל צריך להיות פרפקט ופתאום את חושפת את כאילו הקרביים של התכשיט נהיים החזית, נהיים החיצוניות. ויש פה מהלך מאוד מעניין ואמיץ להציג לנו, תראו ממה זה עשוי, תראו איך עשיתי את זה. ממש להפגין את הטכניקה

 שרה
.אני נורא שמחה על השאלה הזאת, כי המילה קרביים היא מאוד מוצאת חן בעיניי

נוי
.תיקחי אותה יאללה מתנה

שרה
.לקחתי. כן, יש כל מיני טכניקות שאני מפעילה, חלקן באמת איזה כימיות מסוימות שאני מפעילה. נכון, חלק אני מחלידה למשל העבודה שזכתה בפרס היא עבודה שהיא כולה חלודה, אבל באיזשהו שלב אני יוצרת את ההחלטה כי ההחלטה יכולה להמשיך

נוי
.שליטה במהלך העבודה

 שרה
.גם בוא נדבר רגע על הקוצים אני תמיד דואגת שמי שיענוד את זה לא יפצע. אני איך שהוא כן מטפלת בחוד המסוים הזה של הקוץ. כן, זה חלק מאוד חשוב. לטפל בסו קולד חיצוניות של העבודה, שעשיתי הרבה מאוד פעמים. אני אוהבת גם להשאיר את זה כמו שזה אחרי הלחמות כמובן קצת לנקות וכולי

 נוי
.לא תהליך גימור מלא שלם של לייפות את התכשיט

שרה
.אני חושבת שהשימוש בצבעים מייפים, למרות שזה שוב, זה שימוש בצבעים שהם לא קיימים בחוץ. מקבץ של פרחים שיש בהם כל כך הרבה צבעים, למרות שהיום הטבע יכול להפתיע אותנו, במיוחד בתקופתנו של AI. אבל אני כן משתדלת שזה לא יראה כמו איזה שהוא צמח בוטני.

 נוי
.את לא מחקה משהו זה לא עבודה שמנסה להשתמש בדבר האמיתי אלא להעביר אותו כן מהלך. את חושבת שבעצם זה מה שאת משמרת מהצורפות המסורתית? זאת אומרת, את לא מתכחשת לזה, את לא מפנה עורף לידע הצורפותי הטוב שלך וזה שאת צורפת טובה, אבל את רוצה להתערב, לשנות, לאתגר אותה. לקחת אותה למקום אחר כי השדה שלנו מאפשר את זה. הוא מאפשר לנו להיות אומנותיות,  לשבור חוקים ולקחת דברים שהם נראים מוכרים, אבל לעשות עליהם באמת מהלך פעולות אחר

 שרה
.אני אתן לך דוגמה כשלימדתי צורפת. אז בביקורת עבודות את יודעת, בכל בית ספר זה לא היה אקדמיה. תמיד הייתי, וזה גם קורה לכולנו כצורפים, הופכת את התכשיט להסתכל והייתי מרימה את המשקפיים למרחוק כדי לראות למקרוב וזה היה שלב מלחיץ לסטודנט. והיום מאחר ואני מטפלת מעט מאחורי התכשיט, אני רוצה שהם יהפכו ויסתכלו ויבינו את החיבור בין אחורה לקדימה. שוב, אני לא מחפשת לרצות אני בעצם מחפשת לדבר על הגוף שלנו בלי לצייר אותו. אני לא, אני לא מציירת פה דוגמניות בפרחים האלה. אני מציירת. כביכול במרכאות

נוי
.בחומר

 שרה
.בחומר, איזשהו גוף אנושי, בוטני, מומצא

 נוי
.עובדת מתוך תכנון מוקדם, איזשהו תהליך מוסדר או שזה ניסוי וטעייה או משהו, ככה שאת מגיבה אליו משהו כמעט אקספרימנטלי?

שרה
.אז תראי מי שמאתגרת אותי. כמו שאמרתי קודם, זאת יעל אוליאל "הראשת". למרות שאני כבר באתי אליה מוכנה לאיתגור

נוי
. רצית  שמישהו יחזיק את זה

שרה
.האמת שאני  די מתפרעת, אבל המילה מתפרעת יכולה להתפרש כלא מתייחסת לסדר לצורה, לנכון, ללא נכון לא. אני עובדת מתוך אינטואיציות. אני לא יודעת לעשות סקיצות, אני לא יודעת. אני יכולה לצייר כמו ילדה בת 8. וזה הכל קורה תוך כדי עשייה. אני מכינה לי המון המון חלקים, המון המון חלקים. ואני מתחילה. אם אני צריכה לעשות פרחים או או מקבץ זה יכול פתאום לקרות. מה שכן. המחשבה מתי התכשיט או העבודה גמורה. זה מתי שנעים לי בעיניים

נוי
.אין נקודה שאת שואפת להגיע אליה, זה פשוט תהליך מתמשך של התבוננות או

 שרה
.בדיוק ואני מורידה ואני מוציאה ואני מפרקת הלחמה ומחזירה הלחמה אחרת ,וברגע שנוח לי ואני הגעתי להגדרה הזאת, כי שאלתי את עצמי מתי העבודה שלי גמורה, זאת שאלה של כולנו שקשה. אז היא יכולה להיות גמורה אצל צורפים כשהכל מבריק ומלוטש. ואצלי זה אחרת .אצלי זה כשנוח לי בעיניים. אני לא יודעת איך להגדיר את זה

 נוי
זה סוגיה ממש מרתקת כי את יודעת, נגיד סופר או צייר אז יש the end  או יש את החתימה ובאמת בתחומים האלה האובייקטים האלה שאין להם סוף, אני יכול תמיד לגעת. לפעמים אני הורס לפעמים אני משבש, לפעמים כבר עבודה הלכה לכיוון שאיבדתי שליטה עליה. זאת אומרת היא חמקה ממני ואני חושבת שבטח גם כשאנחנו מדברות על הוראה וסטודנטים וחינוך אז גם אצלהם על התהליך. זאת אומרת זה סמסטר,?זה כל החיים?זה שנה? כמה אני מקדיש פרק זמן, זאת אומרת כמה אני מתבונן על העבודה, כמה היא מתבוננת עליי. בחזרה, והדיאלוג הזה שאת מנהלת עם עצמך, אני חושבת שיש משהו גם די בודד. יש איזה עולם של תכנים קשים, לא תכנים קלים שהעבודות מייצגות, שגם נמצא שם איזה שהיא עבודה שהיא. אני לא אגיד תרפויטית ,אבל שהיא הבעתית, זאת אומרת הקרביים רוצים לצאת החוצה ולדבר והם יוצאים כקוצים או יוצאים כשרשרת של הפרחים האלה הטורפים, של משהו שכל הזמן את באיזשהו דיאלוג מעגלי עם עצמך, פנים וחוץ,

 שרה
.את מאוד צודקת ולשמחתי נעניתי לכמה קולות קוראים שהיו בשנים האחרונות. בתערוכות בכל מיני מקומות. שבאמת נגעו בנקודה הזאת. ואז יכולתי ליצור  אל תוך הנושא, אבל משהו שהוא שלי, אבל היה לי נוח כי זה דיבר על רגישות וזה דיבר על שבריריות וזה דיבר על כוח

נוי
.כבר היה אצלך בידיים

שרה
.אני גם רואה שבריריות בכוח הזה. כי למה אני צריכה להפגין כוח? כי יש שבריריות מסוימת שאני מנסה לחפות עליה. אז הברזל הזה הוא לא שברירי, אבל למשל אם אני אתן לו להיות חלוד עד הסוף הוא יתפורר, אז אני גם שולטת. אבל כמו שאת אמרת זה מראה את הפנים. אני חייבת להתגונן איך שהוא וזה משהו שלא הייתי מודעת אליו עד שהתחלתי לחשוב על זה ברצינות, וגם ההתכוננות לפודקאסט הזה גרם לי עוד יותר להיכנס פנימה ולחשוב

נוי
.אז אני רוצה באמת אנחנו מדברות ולא מדברות על המצב ועל הדבר שסביבנו. אבל זה בין אם אנחנו רוצות ובין אם לא. זה קיים פה גם כרגע. בינינו זה קיים בעבודות ואני רוצה לדבר באמת על פרויקט נורא חשוב שדווקא התחיל הרבה לפני השביעי באוקטובר. וזה הדיסקיות הצבאיות שהיו בשבילך נושא חקירה, חומר גלם, זה היה הדימוי, זה היה מטאפורה אם את יכולה קצת לספר מאיפה זה התחיל ולסגור אולי את המעגל הזה עם השביעי

שרה
.קודם כל זה התחיל באופן מפתיע כולם שואלים אותי 7 באוקטובר זה מה לא, זה התחיל לפני 10 שנים בדיוק. הדסקיות הראשונות של הרקפות ופרחים פרחי ארץ ישראל יותר

נוי
.ממש כמו מגדיר צמחים שלנו

שרה
. זה התחיל מדיסקית שלי מהצבא שהייתה מונחת לי על השולחן, ואז הגעתי למישהו שסיפק אז לפני 10 שנים זה לא היה כל כך זמין כמו היום. והתחלתי לעשות את העבודה הזאת ונוצרה עבודה מאוד מאוד מרשימה בנושא הזה. ואז זה נעצר. זה הגיע

 נוי
.זהו עבודות הוצגו ופורסמו וצולמו, ובאמת קיבלו תשומת לב אדירה כי באמת היו, גם לפני השביעי מאוד חתרניות ומאוד חשובות, ובאמת יצרו הד מאוד גדול

 שרה
.ואז, לפני השבעה באוקטובר, החלטתי להגיש לתערוכה מאוד חשובה הזאת "שמוק" במינכן 4 דיסקיות שעיצבתי. ופשוט ניסרתי צורה של מדליה מתוך כל דיסקית. צבאית כן חדשה כמובן, ויצרתי מהם טבעות והיה לזה איזשהו מסר. של תקווה שאולי רק ניתן מדליות

נוי
.שאולי לא נצטרך את הדיסקיות האלה יותר

שרה
.בדיוק כי הדיסקית מעצם המבנה שלה, המחורר מדבר על מוות מדבר על אסון. למה מבנה מחורר לשבור במקרה הצורך לצערנו

 נוי
.הכוונה המקורית של הזיהוי שאם חלילה קורה משהו זו השארית

שרה
.והמבנה שלה מאוד מסמל את זה. והעבודה התקבלה. העבודה התקבלה על ידי אוצרת. בדיעבד מתברר לי שהאוצרת מאוד משמעותית והתקבלה, ושאפו על האומץ שלה, כי כמובן כתבתי שאני מישראל אני לא יכולה. ואז השבעה באוקטובר ואז התחיל כל המסע של דיסקיות למען החטופים. פנו אליי להציג דיסקיות  בבית האמנים באשדוד אז לצערינו היו 134 חטופים. ואני באטרף שאני לא יכולה להסביר אותו. עיצבתי 134 דיסקיות שעל כל אחת מהן באופן ספונטני ,מכל מיני חומרים, על כל אחת מהן עוצב. פרח שוב פרח דמיוני

 נוי
נדגיש גם one of a kind זאת אומרת, עבודה צורפותית כל דיסקית, כל עבודה אחת ויחידה, אין שתיים שיכולות לשחזר. זאת אומרת התשומת לב, הרגישות, ההשקעה. היא כאילו תואמת את הסיטואציה. בא לי להגיד היא לא, , זה לא מופלא או וואו, אלא זה. ברור זה כמעט כוח האינרציה. נראה לי יצר את העבודה הזאת מהטירוף

שרה
.לגמרי, והפרחים עוצבו משברי זכוכית וחתיכות עץ וכמובן גם מתכות וגם אבנים יקרות. והיו 134 אני חייבת לציין שעזרה לי מאוד מאוד מאוד. גיליאן גולן בעיצוב הסופי של העבודה הזאת בגלריה

 נוי
.מרצה במחלקה לעיצוב תכשיטים, כמובן

 שרה
מהממת ונדיבה בצורה מדהימה. ושלחו לי כל הזמן צילומים של אנשים שהגיעו והסתובבו סביב כבר עושה לי צמרמורת. והיו כאלה שבכו. כי הם פתאום רואים את הכמות ופתאום מבינים. שיש פה פרח אומנם לא מזוהה אבל כל אחד הוא פרח או היה פרח. היום אנחנו מדברים על 50. אולי 49 אנחנו כבר לא יודעים. וזה היה פרויקט מעצים מרגש. שוב עסקתי בבוטניקה אבל עדיין באותו כיוון קשה. שלא מנסה לייפות, מנסה לבטא

נוי
.אני חושבת שגם פה וגם עם המהלכים שהוא עושה עם הפעמון, הזיהוי שלך שדבר שהוא לא תכשיט הוא תכשיט. אם זה דרך החומר או הצורה כי גם הדיסקית בסופו של דבר היא תכשיט. היא שרשרת שיש לה פונקציה הכי רחוקה בעולם, היא לא מקשטת והיא לא נועדה להיות יפה ולהפך. כל ההתכווננות אליה היא לצערנו שהיא השארית או הזיהוי. אבל. יש לה בזווית ראייה אחרת, עוד מימדים, עוד שכבות, עוד משמעויות. אני חושבת שזה באמת הזווית ראייה הזאת שלך שלצאת ולהיכנס מתוך הדבר, להפוך דבר לתכשיט בעל כורחו. זו איזושהי זווית באמת מאוד מיוחדת, ואני חושבת שאולי גם זה חלק מהתגובה של האנשים של איך לקחת את הדבר הזה ולהפוך אותו לתכשיט. זה  אפילו קצת אולי פרה קדושה בישראל, הדסקיות, הצבא הנושא הזה

 שרה
.כן. נכון, זה תליון. דרך אגב, עבודות שהתקבלו לתערוכה במינכן עיצבתי מעין 4 טבעות. זאת אומרת. הדיסקית היא כביכול האבן ולכל אחד הייתה מולחמת טבעת בפליז  בחוט הכי דק שיכולתי. שאפשר לענוד אבל זה לא לענידה. אז כביכול אמרתי אני רוצה להפוך את זה לתכשיט אחר, שזה יקבל איזה טרנספורמציה למשהו אחר, שזה כבר לא יהיה סמל לזה, וזה וזה אלא. ולצערנו זה חזר להיות סמל למצב הקשה שאנחנו נתונים בו אני

נוי
.את רוצה להפסיק להכין דסקיות נראה לי.

 שרה
.כן לגמרי. אני גם נותנת מתנות את הדיסקיות. אני רציתי את כל 134 לתרום ביקשתי, שאלתי, איך אני יכולה לתרום את זה. למי אני קוראת לא קיבלתי תשובה ועדיין אני פה מפנה את הבקשה שלי. יש לי כבר פחות מ134 כי נתתי המון במתנה. אני יכולה לתרום את זה לאיזשהו פרויקט או אני אשמח מאוד

נוי
.שרה תודה רבה היה פשוט מרגש ומרתק באמת

 שרה
.על זה שגרמת לי לחשוב עוד פעם

 נוי
.בשמחה זה הרווח שלנו. מה זאת אומרת את חשבת? אנחנו הקשבנו ותראי מה יצא

 שרה
.איזה כיף

נוי
.תודה