גלית: האורחת שלי לשיחה הבאה היא מיה דבש, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון.
מיה היא האוצרת הראשית של המוזיאון משנת 2017, שלפני כן הייתה האוצרת הראשית של "הוצאת זמורה ביתן" והעורכת הראשית של "מגזין בניין ודיור". המון עבודת טקסט ועכשיו המון עבודת אוצרות.
חשבתי שנתחיל רגע באקספוזיציה של המוזיאון, מוזיאון העיצוב חולון: כי הוא המוזיאון היחיד בארץ שעוסק רק בעיצוב. בניגוד, נניח, למוזיאון ישראל או מוזיאון תל אביב, שם עיצוב הוא חלק ממחלקה, בתוך אגף שלם. גם במוזיאון ישראל וגם בתל אביב, זה ״עיצוב ואדריכלות״. זאת אומרת, איכשהו הם מקיפים את שני התחומים והמוזיאון בחולון הוא רק עיצוב.
מיה: נכון. כמו שאת יודעת, כשהמוזיאון נפתח ב-2010 הוא היה, קודם כל, מוזיאון העיצוב היחידי בארץ ואחד היחידים בעולם או בין היחידים בעולם. זאת אומרת, אני חושבת שגם היום אין יותר מאשר עשרה שעסקו אך ורק בעיצוב, וזה מה שבאמת המוזיאון עושה. הפעילות שלו כולה מתרכזת סביב הנושא של עיצוב, סביב השדה של עיצוב, התערוכות והפעילויות השונות.
אני חושבת שהמטרה שלו בגדול, זה להביא את תחום העיצוב לקהל רחב ככל האפשר. אני זוכרת שלפני שפתחנו את המוזיאון, עמדנו מול הבניין הזה שרק התחיל לקרום עור וקורטן, פחות או יותר, עברה מישהי ושאלה אותי "מה זה הולך להיות?" ואמרתי לה "מוזיאון" והיא שאלה "איזה מוזיאון?" ואני אמרתי "מוזיאון עיצוב", והיא ענתה "איזה סוג של עיצוב, עיצוב שיער, עיצוב…?" זה לא היה ברור לאף אחד, אני חושבת שגם לנו עד הסוף. התחום הזה לא עד הסוף ממוקד, אנחנו כל הזמן בתהליכים של הגדרה עצמית.
גלית: אני מרגישה שבאיזשהו מקום, ״עיצוב״, שאנחנו רגילות לקרוא לו "תחום העיצוב" או "שדה העיצוב", מכיל כל כך הרבה ״עיצוב״ בתוכו. ואולי בזה שהוא לא כל כך מוגדר, זה מאפשר לנו גם חופש מאוד גדול לעסוק בעיצוב מחקרי, לעסוק בעיצוב תעשייתי, עיצוב מוצר, אולי גם עיצוב שיער יום אחד, נגיע גם לזה, אבל איכשהו חוסר ההגדרה עובד לטובתנו.
מיה: כן, אני לגמרי מסכימה. אני חושבת שזה גם מה ששומר את התחום צעיר ומלא חיות. כי החיפוש הזה אחרי הגדרה, כמו גם היכולת הזאת לשתף פעולה עם גורמים שונים או שדות אחרים, וזה שעיצוב משיק לכל כך הרבה תחומים אחרים, פועל לטובתו, אבל גם גורם לבלבול אצל אנשים, לא יכולה להאשים אותם.
גלית: בחזון של המוזיאון מדובר גם על אוסף המוזיאון, שתכף ניגע בצורך הזה בסוף, של לשמר ולתעד. מדובר על ההצגה של הדברים ועל התפקיד של המוזיאון בשדה דינמי. זאת אומרת, המוזיאון צריך כל הזמן לייצר פעולות דינמיות עם הקהילה המקצועית ועם הקהל הרחב.
האם הדבר הזה הוא תוספת של המוזיאון? כי אנחנו לא מכירות את החזון הזה מנניח מוזיאון תל אביב או מוזיאון ישראל – את הצורך הזהף או התחייבות יותר נכון, לפעול באופן דינמי עם הקהילה.
מיה: נכון. אני מתייחסת למוזיאון כמו שמתייחסים למהגרים הרבה מאוד פעמים, הם צריכים להוכיח את עצמם הרבה יותר. הם צריכים להיות כל הזמן מאוד עירניים ולהשתנות בהתאם למה שקורה ולהיות מאוד גמישים. אני חושבת שמוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל פחות זקוקים לזה. אבל גם עיצוב בסופו של דבר, זו עבודה עם בני־אדם ועבודה עם בני־אדם היא עבודה עם קהילה, עבודה עם בני־אדם זו יצירת תערוכות שקהל רב ככל האפשר ייחשף אליהן. אני חושבת שזה אחד הדברים היפים בעיצוב, היכולת הזאת לתקשורת, לקומוניקציה, להיות נגיש, ואני רואה את זה במוזיאון.
הרבה פעמים אנשים באים כי הם מבינים מה קורה, ואנשים רוצים להבין, הם לא רוצים להסתכל על משהו ושמישהו יגיד ׳זה קו שמביע ים׳. הם רוצים להבין מה הם רואים, ואני חושבת שלעיצוב יש את היכולת לתת להם את התחושה הזאת, וזו תחושה מאוד טובה.
גלית: לאורך השנים של המוזיאון, היו תערוכות מאוד "פרקטיות" מאוד "נגישות" אבל גם היו תערוכות שהצליחו להתרחק מהמקומות המאוד ברורים מאליהם ואיפשרו איזשהו מהלך אולי יותר רפלקטיבי ששואל שאלות. אני חושבת שהגמישות הזאת בתוך התכנון שאת עושה בתערוכות במוזיאון מדבר לקהלים השונים שמגיעים למוזיאון ונותן את התחושה הזאת שהמוזיאון תמיד מסביר פנים. זאת אומרת, יש בו איזה משהו נעים ונינוח שנכנסים אליו, הוא לא מפחיד אף אחד. כל הסדרנים והשומרים במוזיאון מאוד אוהבים את האנשים שמגיעים. יש בו משהו באמת שהוא למען הקהילה, בלי לשכוח להיות מאוד מאוד מקצועי. זאת אומרת, זה איזשהו חיבור מאוד יפה של שני הצדדים האלה ביחד.
מיה: נכון, אני מקבלת, ותודה. אני חושבת שזה מתחיל במבנה, למען האמת. אני חושבת שאתה לא מרגיש מאוים במבנה כזה, כי מוזיאונים אנחנו יודעות נבנים כמקדשים המודרניים. "קוטן" האדם לעומת הגודל של האלוהות ויש משהו במבנה של המוזיאון הזה, דווקא בגודל שלו… הרבה פעמים הגודל הפריע לי במוזיאון ואנחנו כמו שאת יודעת, כבשנו כל חלקה טובה. בתערוכה האחרונה פלשנו לשירותים, אבל כבר באופן מלא. זאת אומרת הם כבר לא שירותים הם תערוכה. אבל היום אני מבינה שה"קוטן" עובד לטובתנו, כי אתה/את לא מרגיש בשום שלב שאתה קטן והמקום כל כך גדול שאתה לא תספיק לעולם. קצת כמו שאנחנו מרגישים בחיים עם האפשרויות הבלתי מוגבלות. יש לך איזושהי תחושה שזה בנוי למידותיך ואם תשקיע שעתיים כמו שצריך אתה תראה הכל ואני חושבת שזה נותן הרגשה טובה.
נכון, שגם תמהיל התערוכות, זה נכון שיש תערוכות שהן יותר פופולריות, מה שנקרא. אני מאוד משתדלת שגם תערוכות שפונות לקהלים רחבים ככל האפשר, לא יעליבו מעצבים, ככה אני קוראת לזה. זאת אומרת שמעצב לא יכנס וירגיש תחושה של זרות מאוד גדולה למה שקורה שם, אבל לא כל התערוכות באמת פונות לכולם באותה מידה. האידיאלי כמובן זה אם יש בתערוכה רבדים שונים. יש את זה בהרבה מאוד תערוכות. אני חושבת שבתערוכה שלנו היום על מגדר יש את התחושה הזאת. יש את התחושה של מצד אחד, אתה מבין, אבל אתה גם יכול לפתוח את הראש לכיוונים שלא חשבת עליהם לפני כן. וזה ההישג הגדול, אם אתה באמת מצליח לפנות לקהלים מגוונים בתערוכה אחת.
גלית: אני חושבת שהיתרון העצום במוזיאון בקנה מידה כזה הוא היכולת שלי לעבור תהליך שלם של צפייה, אבל גם להשאיר מספיק אנרגיה כדי לקחת איתי משהו כשאני יוצאת. זאת אומרת, אני לא מותשת בתוך התהליך הזה כמו במוזיאונים גדולים. וההרגשה הזאת שהיא מאוד מזמינה אבל גם מאפשרת את החשיבה מהדהדת, כמו שאמרת, קהלים שונים בתוך התערוכות השונות.
יחד עם זאת, כשאני מסתכלת אחורה על תערוכת הפתיחה נניח, שעשינו, אני חושבת… שאת זוכרת את ההליכות שלנו באולם הריק למעלה ולחשוב איפה הדברים יעמדו איך נשים אותם והבחירה הזאת לייצר תערוכה ראשונה שנקרא "מצב הדברים" ואולי ניסתה להגיד מה מעניין בעולם העיצוב ברגע זה עם פתיחת המוזיאון, קרתה עשר שנים אחר כך במהלך המורכב יותר של התערוכה שסיכמה את העשור הראשון. כשאני מסתכלת על מוזיאונים בעולם, על מוזיאון ישראל בירושלים, כולם באיזשהו מקום מתחילים עם תערוכה כזאת ששואלת, מה זה עיצוב? ואת השיחה בינינו התחלנו ואמרנו שעיצוב זה הכל. אז מה התפקיד של התערוכות האלה או למה את חושבת שהן פותחות את מהלך הדברים?
מיה: אני חושבת שזה קצת כמו מסעדה שאתה לא מכיר, סליחה על הדוגמה, אתה מתחיל בארוחת טעימות ואחר כך דרך אתה תלך ותעמיק ותבין יותר. אבל כמו שאמרתי קודם, כשאנשים הגיעו למוזיאון בפעם הראשונה כשהוא רק נבנה, הם לא ידעו כלום. אנחנו לא ידענו כל כך הרבה, אז הם ודאי שלא. הם היו חייבים לקבל מושג איפה אנחנו ממוקמים היום, תערוכה יותר ספציפית אני חושבת שהייתה מבלבלת, בשלב הראשון.
אני חושבת שמיקמנו את עצמנו דרך התערוכה הראשונה. עשר שנים אחרי אני חשבתי שטוב לראות מה קרה בינתיים, דווקא בגלל שהתחום משתנה כל כך מהר וכל כך הרבה. ודובר על כל כך הרבה מונחים שאנשים לא הכירו אותם. אנחנו ידענו אותם כי היינו מתוך התחום אבל אנשים לא הכירו אותם בכלל. אז גם הפרספקטיבה הזאת הייתה מאוד חשובה, מה קרה לנו בעשר שנים? מה קרה למוזיאון בעשר שנים? זה איפשר לנו גם להראות את העשייה שלנו, אבל זה גם איפשר לאנשים להבין את היכולת של עיצוב לעשות שינוי. כי התערוכה הזאת, בפרספקטיבה לעומת התערוכה הראשונה, הראתה משהו עלינו כבני־אדם שעברו איזשהו שינוי. תחשבי על זה שהתערוכה של העשור נקראה "אקסטרים". זה כבר לא "מצב הדברים", זה כבר עמדה מאוד מאוד מאוד ברורה וכך היינו, היינו באקסטרימים.
גלית: אקסטרים, כן.
מיה: וגם את האפשרות של להראות שעיצוב בעצמו קיבל כבר רבדים אחרים לגמרי, הכמות של הוידאו־ארט שהייתה בתוך התערוכה, ההקבלות שהיו או החפיפה שהייתה בין עיצוב לאומנות, העיסוק בנושאים פוליטיים חד־משמעיים. אני חושבת שיהיו כל מיני כיוונים שהעשר שנים האלה השפיעו עליהם, שהיה מאוד חשוב שהתערוכה הזאת תראה ולכן אני מבינה את הצורך הזה. אני לא יודעת אם בעוד עשר שנים נוספות, צריך להיות שם שוב, אבל יכול להיות… יכול להיות שזה כמו ״יחסינו לאן״, אנחנו צריכים אחת לכמה זמן להראות את הנאמנות שלנו זה לזה.
גלית: אני רציתי לעבור ולדבר קצת על המקומיות והבינלאומיות של המוזיאון. כמוזיאון יחיד מסוגו ואחד מתוך בודדים בעולם, יש לו כל הזמן דיאלוג גם מתערוכות עיצוב חד־פעמיות גדולות, ירידים, אירועים, וגם מוזיאוני עיצוב בעולם. נגיד, הוותיק ביותר אולי ה-V&A ואחר כך הצעירים ששייכים לקבוצה, כמו המוזיאון בחולון. ההחלטה הזאת לעבוד בתוך הקהילה הבינלאומית ולהכליל את המעצבים הישראלים, האם זה השתנה מתחילת הדרך? ואיך את מסתכלת קדימה על השילוב הזה שבין עיצוב ומקומיות לבין הבינלאומיות?
מיה: שאלה קשה, בעיקר בזמן הזה, כי אני לא רואה את הבינלאומיות כל כך מתרחשת עכשיו. אנחנו במקום מאוד לא טוב מהבחינה הזאת וזה כולם יודעים. אני יודעת את זה מהתערוכה הנוכחית "שובר.ת שוויון". אנחנו נאלצנו לעשות שינויים גדולים בתערוכה וכשאני מסתכלת קדימה… לפחות שלוש תערוכות, אם לא יותר, אני לא רואה הרבה שיתופי פעולה בינלאומיים.
אבל אם נחזור לאחור, הרבה תהיתי על העניין של הבינלאומיות של המוזיאון. כי המוזיאון, נגיד האגף של עיצוב ואדריכלות במוזיאון תל אביב, הוא לא בינלאומי? או המוזיאון כולו הוא לא בינלאומי?
גלית: הוא בינלאומי.
מיה: הוא מציג תערוכות בינלאומיות. למה לנו היה דחוף כל כך שאלתי את עצמי, לדבר על בינלאומיות בהקשר הזה ואני מבינה את זה. אני מבינה למה עשינו את זה ואני מבינה גם למה המשכתי בזה. כי זה חשוב מאוד, כתחום חדש, יחסית, למרות שאנחנו יכולים להגיד שהתחלנו עם המערות….
גלית: בדיוק.
מיה: אבל התחום היה צריך להוכיח את עצמו ולמקם את עצמו, להשתייך לסוגיות הבינלאומיות בעיצוב ולא רק למקומיות. אני חושבת שזה מיקם את המוזיאון במקום כזה, שהוא עם השנים הפך להיות יותר ויותר שחקן – אני חושבת שזה די מההתחלה, די מההתחלה… זה קרה די מהר, אני חושבת שהמוזיאון הפך לשחקן – מפתח בקהילה הבינלאומית, בגלל שאין כל כך הרבה מוזיאונים מן הסוג הזה. אז אני חושבת שהבינלאומיות הייתה מאוד חשובה.
אני חושבת שהיא עדיין מאוד חשובה לנו, ושהרעה החולה שיכולה לקרות לנו בעקבות המצב, היא שאנחנו נסתגר. אני מאוד משתדלת לחנך את עצמי, או להזכיר לעצמי כל הזמן, שמאוד קל להיעלב, להשתבלל, להחליט שאנחנו לא מוכנים יותר, לא אוהבים אותנו, אז אנחנו לא אוהבים עוד יותר.
אני לא חושבת שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא להמשיך לבקר תערוכות ברחבי העולם – אנחנו לומדים המון. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיק לשתף פעולה עם עולם העיצוב הבינלאומי ועולם האמנות הבינלאומי.
גלית: למרות שאת אומרת עכשיו שזה מאוד קשה, שאנשים לא מוכנים להשתתף בתערוכות במוזיאון.
מיה: נכון. אנחנו אחרי השבעה באוקטובר, אני מעולם לא זוכרת תקופה כזאת שהייתה במוזיאון, מעולם לא קרה אירוע כזה כמו השבעה באוקטובר ומה שקרה מיד אחריו. אבל עדיין, הכמות של אנשים שהחליטו לוותר על העבודות שלהם בתערוכה הייתה גדולה באופן יחסי והיא הידרדרה במהירות. בחודש הראשון היו לנו ארבע עבודות שיצאו מהתערוכה. הן למעשה עוד לא נכנסו אליה, כך שלא הייתה ברירה אלא לוותר עליהן. אנשים כתבו במובהק ׳אנחנו לא מזדהים עם האופן שבו ישראל פועלת בעזה ולכן אנחנו לא רוצים להיות חלק מכם׳. חלק זה היה אידיאליסטי לחלוטין, אפשר היה לראות את זה. אבל חלק יותר גדול היה אנשים שפשוט עושים עסקים עם מדינות ערב ולא מוכנים להסתכן. אז נאלצנו לוותר על פרויקטים די גדולים. זה הרגיש מאוד לא טוב לפנות פתאום למעצבים ישראלים במקום הזה, אבל הייתה הבנה מאוד גדולה של אנשים. זה לא שלא רצינו לכלול אותם בתערוכה זו פשוט הייתה תערוכה אחרת ונאלצנו לשנות כיוונים.
גלית: אני יודעת עד כמה זה קשה לעשות את השינויים של הספינות הגדולות האלה ומוזיאון הוא בהחלט נושאת מטוסים.
מיה: את קראת לזה "דינוזאור" בעבר.
גלית: כן, כי הוא אוכל עשב, הולך לאט. אנחנו לא הטי־רקס הזריז והתוקפני, אלא איזה מין משהו שיש לו צוואר מספיק ארוך לראות מאוד רחוק, ועדיין הולך מאוד מאוד לאט, איזה מין חיבור כזה של סוג התנהלות. ולשנות מוזיאון, לשנות תערוכה, רגע לפני שהיא נפתחת, באופן כל כך דרמטי.
זה לא פשוט בכלל.
מיה: זה קשה מאוד, כי באמת, כמו שאת אומרת, אנחנו מסתכלים רחוק, מסתכלות רחוק, אנחנו מתחילות, התחלנו את התערוכה הזאת לפני שנתיים וחצי. שנתיים וחצי אנחנו עובדות על התערוכה ואז זה קורה, שלושה חודשים בערך, או ארבעה, לפני שהיא נפתחת. כשאחת העבודות תפסה שליש מהגלריה העליונה, שכידוע היא 500 מטר מרובע. אבל אין ברירה ושינינו כיוון והצלחנו.
כמובן שכולם סבלו מזה, בעיקר ההפקה שירדה מהפסים לחלוטין, כי קשה מאוד לשנות כיוון בזמן הזה. זה המשיך הלאה, עקבנו בחרדה אחרי אינסטגרם של כל מיני מעצבות, בעיקר מעצבות, כי היו לנו הרבה נשים בתוך התערוכה, וגילינו לחרדתנו שפשוט זה הולך ומקצין ומקצין ומקצין הפוסטים, והיה לנו ברור שזה עניין של זמן.
אבל אני חייבת להודות שאנשים שפנו אלינו, מעצבים ואמנים, שפנו אלינו חודש לפני שפתחנו את התערוכה, כבר סירבתי להוריד את העבודות שלהם מהתערוכה והתנהל דיון מאוד ארוך ואני חושבת שזה פותח פתח מעניין לדיון ובכלל לחשיבה. האם אנחנו רוצים להציג בתערוכה אנשים שכל כך שונאים אותנו? זאת שאלה, או שאנחנו מציגים את הדברים האלה כי חשוב לנו להציג אותם ואנחנו לא מציגים את דעות של אנשים, הן לא משפיעות עלינו.
גלית: מה שאת אומרת עכשיו הוא מאוד מעניין, כי זה בעצם מסביר קצת מה זה מוזיאון, כמו שאני חושבת ששתנו שותפות למחשבה הזאת שמוזיאון הוא איזה מין מקום מאוד בטוח לשאול שאלות, שלא תמיד נוח לשאול אותן מחוץ לכותלי המוזיאון. זאת אומרת, יש איזו תחושה של מוגנות יש תחושה שאני יכולה לערער לרגע את החוקים בתוך המרחב הזה, וכשאני יוצאת ממנו, אני אוכל לחזור ולהיות מי שהייתי קודם, עם התוספת כנראה, אני מקווה ככה, של מה שלמדתי בתערוכה. אבל תערוכה יכולה רגע לערער, לשנות, לבדוק את הגבולות ואולי אחד הדברים המעניינים שנוספו בתערוכה הנוכחית זה ההזדמנות להציג עבודות שאולי לא רצו. מעצבים ומעצבות שלא רצו לקחת חלק. ולהכיל אותם בתוך הדיון הזה, שהוא מעבר לנושא התערוכה. זאת אומרת, זה מעבר למגדר והיא והוא והם, אלא רגע, הם ואנחנו, שזה איזה מהלך אחר לגמרי, שנוסף לתוך התערוכה הזאת.
מיה: אני מודה שאנחנו לא דיברנו הרבה על עבודות שירדו מהתערוכה בעיקר בגלל שיחסי הציבור חששו, בצדק אגב. אני מכירה את התקשורת, אני הייתי בעצמי בתקשורת, והיה חשש שיעוטו על זה וידברו רק על זה. אז הנה, זה לא רוצה אותנו וזה לא אוהב אותנו, בואו נדבר על זה, ולא רציתי להתפלש בזה, וגם לא להרגיש קורבן. אני חושבת שזה לא הפוזיציה שלנו באמת במצב הנוכחי. אז לא דיברנו על זה כמעט החוצה, אבל דיברנו על זה בהרצאות שנתנו והדגשנו את החלקים האלה, כי היו עבודות שהחזרנו וכן היו עבודות ששמרנו, וכל זה יצר באמת דיונים מעניינים וגם התערוכה השתנתה בהתאם לזה. אבל כן, אני חושבת שבאמת זה נותן איזושהי אפשרות לשאול את עצמנו שאלות, כמו שאת אומרת, ובכלל, בתערוכות אחת המחשבות שיש לי תמיד ׳האם אדם מצליח לצאת טיפונת – לא ממש, אנחנו לא עד כדי כך יומרניים – שונה ממה שהוא נכנס?׳.
היכולת שלך טיפה להרחיב את המודעות שלך היא מאוד מאוד מאוד חשובה, אני מודה שאני לא הייתי במעמד הר סיני, לא ניתנו לי לוחות הברית. וגם אני שואלת את עצמי המון שאלות ויכול להיות שלפעמים, מישהו אחר היה פועל אחרת. אלה החלטות שאתה לוקח, ואתה צריך להיצמד אליהן באיזשהו שלב ולשנות את דעתך אם צריך. אבל התערוכה, בסופו של דבר, הרוויחה מכל המהלך הזה.
קודם כל, באמת יצרנו מצב שבו יצאנו עם איזה קול קורא פנימי, גם כי רצינו קצת להדגיש את מה שקרה, בכל זאת, אחרי השבעה באוקטובר. למרות שאני באופן אישי, לא מאמינה ביכולת של אנשים יוצרים להגיב כל כך מהר, יש תחומים מאוד מסוימים שאנשים מגיבים בהם הרבה יותר מהר, בתקשורת חזותית, לדוגמה. יש יכולת להגיב הרבה יותר מהר מאשר בתחומים אחרים של עיצוב.
אבל הצלחנו לקבל כמה עבודות, בעיקר עבודות שחיזקו מהלכים שכבר היו בתוך התערוכה. זה עזר פתאום לחסות גם מהלך כזה, של האם אתה מתייחס למה שקורה או לא. מוזיאונים גדולים, למשל, לא מתייחסים לשבעה באוקטובר באותה מהירות, הם מתייחסים באופנים אחרים. אני חושבת שמוזיאון תל־אביב מארח בכיכר, עושה פעילויות סביב, אבל הוא לא ישנה תערוכה או ימציא תערוכה לצורך העניין, אנחנו הצלחנו בכל זאת למזג את זה בתוך התערוכה. קצת מתוך אילוצים, אבל גם מתוך שמחה שאנחנו מצליחים למזג את זה.
גלית: אני רוצה לקראת לסיום, לשאול אותך על עיצוב. בכל זאת, מוזיאון העיצוב. אני זוכרת את השנה לקראת פתיחת המוזיאון וההליכות בתוך הבניין שהלך לאט לאט נהיה לו גג וחלונות ודלתות. איך הוא הפך להיות מפסל נהדר של רון ארד, שתכנן אותו ותחושת העיפרון הזאת של הלולאה הנהדרת הזו הפכה להיות ממש בניין יציב. ההליכות בחלל הריק בשנה לקראת, והניסיון שלי לדמיין מה יהיה טוב בתוך כל חלל. ברגע שהתחלנו לעצב את התערוכות עלתה שאלה מאוד מעניינת, של עיצוב התערוכה במוזיאון העיצוב. זה כמו איזה מין דבר על דבר וההתלבטות הגדולה הייתה עד כמה העיצוב צריך להיות נוכח – עיצוב התערוכה – בתוך תערוכות על עיצוב או האם הוא צריך להיות כמו "גוד דיזיין" באיזשהו מקום בלתי נראה או מאוד מאוד מאפשר לתערוכות לחיות שם. מה הדעה שלך על זה?
מיה: טוב, זה אחד הנושאים האהובים עליי. טוב שהעלית אותו לקראת הסוף, באמת. אני עוסקת הרבה בקשר שבין עיצוב תערוכה לתערוכה. תמיד עסקתי בזה אבל עכשיו אני גם אפילו עוסקת בזה בדוקטורט, אז בכלל. אני חושבת שבמוזיאון עיצוב ואולי זה בגלל שאני לא מעצבת בעצמי. כבר מההתחלה, כשקיבלתי את המינוי היה לי ברור, שאני אקח מעצב תערוכה לכל תערוכה לא שזה לא היה לפני זה, אבל היה לי מאוד חשוב. הפונקציה הזאת הייתה מאוד חשובה בעיניי.
הרבה יותר חשובה מאשר למישהו שבאמת בא מהתחום אולי ויכול בעצמו לעשות דברים. הרגשתי שזה מין סוג של שיתוף פעולה של שני אנשים מתחומים אחרים, אבל שעובדים ביחד באופן מאוד הדוק. היום אני מתייחסת לעיצוב תערוכות, אני נותנת לעיצוב התערוכה כמעט משקל שווה. ושוב, אני אומרת כמעט, כי זה אף פעם לא משקל שווה, קודם אנחנו בוחרים את התערוכה והאוצרים… כמעט משקל שווה לתוכן התערוכה. זאת אומרת שדי מההתחלה נכנס לעבודה מעצב התערוכה ויש ממש שיתוף פעולה מלא בין עיצוב התערוכה לבין התוכן שלה כששניהם מספרים לכאורה סיפורים שונים, אבל משלימים. זאת אומרת שעיצוב התערוכה, גם לו יש סיפור שהוא רוצה לספר, הוא לא רק תומך לחימה. אני חושבת שמוזיאונים בכלל, ומוזיאונים לעיצוב גם נצמדו לאורך הרבה מאוד שנים לתפיסה המודרניסטית של הקוביה הלבנה. הנה אני מונח על פודסט תקראו את התווית המצומצמת, הבנתם, הבנתם, לא הבנתם, לא הבנתם, והכול בחלל סטרילי, נקי, קודש הקודשים.
אני חושבת שיש לנו יכולת חשובה וגדולה לספר סיפור דרך עיצוב תערוכה ועיצוב תערוכה זה דיסציפלינה של עיצוב.
גלית: בוודאי.
מיה: לאורך שנים זה היה דיסציפלינה רק של אדריכלות. אני רואה שאם השנים יותר ויותר מחלקות לעיצוב תערוכות נפתחות מסלולים לעיצוב תערוכות בתוך מחלקות לעיצוב, ואני חושבת שזה מאוד מאוד מאוד חשוב, לא להניח את זה רק לאדריכלים. את התערוכות אצלנו מעצבים גם אדריכלים וגם מעצבי תערוכות שבאים מעיצוב תעשייתי לחלוטין.
גלית: זה אולי שינוי בקנה מידה, שזה מאוד מעניין בתוך החלל.
מיה: נכון, זה מאוד מעניין ואפשר להבחין בתערוכה אם עיצב אותה אדריכל או מעצב תערוכה, לאו דווקא מעצב פנים. זה נכון, זה שינוי בקנה מידה זה באמת שינוי בהתייחסות לחלל בכלל. זה נראה לי תחום שקצת מוזנח עדיין, אין מספיק כנסים בנושא הזה, אין מספיק מאמרים בנושא הזה. אני חושבת שזה תחום שאפשר לדבר עליו הרבה יותר ובמוזיאונים לעיצוב יש לנו את הפריבילגיה בעיניי לעסוק בזה לספר סיפור חשוב גם דרך העיצוב של התערוכה. כמובן שחייבים לקחת בחשבון שהעיצוב של התערוכה לא יאפיל על המוצגים, יש להם מקום של כבוד, אבל איך אתה רותם את הכל יחד כדי לספר סיפור אחד שלם וקוהרנטי?
גלית: טוב, זה מה שרצינו במוזיאון, מה ביקשנו, מה שאנחנו אומרות.
זה מרתק, ואני רוצה להודות לך על זה וגם על המהלך הזה של הפניית תשומת הלב לעיצוב תערוכות.
אנחנו באוסף הזה שנקרא אוסף תערוכות העיצוב מסתכלות גם על הסיפורים הטקסטואליים אבל גם על ה-installations, על העמדה בתוך החלל, על חוויית החלל, על המפגש של קהל עם החוויות האלה של התצוגה. אני חושבת שככל שנדבר על זה יותר וגם נוכל להסתכל דרך האוסף על זה, על כל התערוכות וכמובן על תערוכות של המוזיאון אפשר יהיה להבין את מערכת היחסים הזאת ואולי גם יום אחד יהיו לנו מחקרים על הדברים האלה, ואולי הדוקטורט שלך יפתח את הדרך הזאת.
תודה רבה, מיה.
מיה: תודה רבה.
