פודקאסטים

נוי
שלום ענת

ענת
.שלום נוי מה שלומך? בסדר שמחה להיות פה בלי

נוי
.כיף להיפגש. אני אציג אותך. ענת גולן, צורפת עכשווית, מעצבת תכשיטים, אובייקטים ויודאיקה, בוגרת התואר הראשון במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל ותואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל במסלול אודות עיצוב, שניהם בהצטיינות. במהלך התואר הראשון השתתפה בתוכנית לחילופי סטודנטים באלכימיה, בית ספר לצורפות עכשווית בפירנצה. לימדה במשך מספר שנים במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל וכמרצה במכללה החרדית אמן, בהמשך עברה להוביל את לימודי החוץ בצורפות בבצלאל. כיום היא מלמדת ויוצרת בסטודיו שלה באבו גוש, הציגה שתי תערוכות יחיד ומציגה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם, מעצבת עבור מוסדות מובילים כמו מכון ויצמן, מוזיאון ישראל והביאנלה של ירושלים, ומספר פריטים מעבודותיה נרכשו לאוסף מוזיאון ישראל, מוזיאון העיצוב בחולון ולאוספים פרטיים. במהלך השנים זכתה במספר מלגות ופרסים עבור עיצוב מצטיין. איזה וואו איזה

ענת
.וואו יפה שזה נכנס

 נוי
.אני צריכה אוויר קצת כי זה היה באמת… הגרוויטס היה מדהים אבל כן איזה כיף לשמוע מעצבת, יוצרת ישראלית מצליחה ומוצלחת זה

ענת
. בהשתדלות בוא נגיד ככה

נוי
אני אתחיל בשאלה ככה כללית ששאלנו מגוון מרואיינות אחרות.  למה תכשיטים?

ענת
.וואו טוב אז שאלות גדולות. תשובות יותר קטנות נראה לי. האמת שעוד בתיכון הייתי במגמת אומנות, למדנו פיסול וציור ופשוט לא הבנתי לאן כל זה הולך כאילו מה? למה פיין ארט? כאילו מה עושים עם זה? ובעצם ביקשתי להקים כבר בתיכון מגמה, מגמה לצורפות. כמובן שלא השגתי מספיק חברים שהצטרפו אליי אבל קיבלתי אישור בעצם ללמוד בצורה פרטית, והמשמעות של זה בעצם זה להוסיף תכלית לאומנות. זאת אומרת איזה שהיא תכלית שימושית, שעבורי היא הניחה את הדעת. שבעצם זה תכשיט הוא מבחינתי אומנות ענידה שאתה יוצא איתה למרחב. ויש לו פוטנציאל בעצם להביע רעיונות. מחשבות רגשות ממש כמו פיין ארט. רק שבמקום להגיע לגלריה לראות את העבודות בעצם העונד הופך להיות השגריר של האובייקט של התכשיט. זה בגדול

 נוי
.אני חושבת להיות יזמת או להיות מובילה בגיל כזה ובטח בקונסטלציה של תיכון שאתה באמת הקטנת ראש, נראה לי יותר מובילה זה באמת מדהים אבל זה יותר מזה. פתאום אני מבינה. דרך הסיפור שאת מזהה את זה כ זאת אומרת כתחום עשייה כמקצוע. לא רק שעושים תכשיטים והרבה פעמים הרבה נערות או נערים בתיכון או באמת תכשיטנות, חרוזים, זאת אומרת יש עשייה כזאת שהיא דקורטיבית שהיא מרגיעה, שהיא מנחמת. אבל את מזהה שיש פה משהו מעבר ואת עושה כבר את החיבור הזה בין אמנות לקראפט בין משהו פונקציונלי לאסתטי. חושבת שזה זה ראייה מאוד מעניינת לגיל כזה צעיר. אבל בעינייך זה נגיד מה שמייחד את השדה הזה, של תכשיט עכשווי של תכשיט אומנותי, החיבור הזה?

 ענת
.תראי אצלי לא יודעת באופן שבו חונכתי בבצלאל ובכלל תכשיטנות זה מילה גסה. זה כאילו מוריד מאוד מהתחום ובעצם אנחנו יושבות על מלאכה שיש לה היסטוריה מפוארת גם להישען על ההיסטוריה הזאת ועל גם מלאכת היד וגם ההקשרים החברתיים, התרבותיים. הצורך שיש בתכשיט. כאילו למה בכלל בני אדם בוחרים לענוד על עצמם, לעטות על עצמם אובייקטים דוממים? זה באמת איזה שהוא כוח פנימי שמלווה את האנושות ולהתחבר בעצם למוטיבציה הזאת. זאת אומרת האפשרות לקחת על עצמך אובייקט שהוא בעל משמעות עבורך, דבר ראשון, כעונדת, עונד שאתה מזדהה איתו. ועוד יותר מזה, להעמיס עליו או לטעון אותו בעוד ערכים שיכולים גם לתקשר החוצה. אלף, זה זכות. אבל אני אומרת קונקרטית בהחלט זה החיבור שלי. זאת אומרת, האפשרות לקחת תכשיט ולהשתמש בו ממש כאיזשהו טריגר לשיחה, לאינטראקציה, לפעמים לפרובוקציה. זה חד משמעית כלי קטן עם כוח מאוד גדול. אז זה משהו שאני ממש ברגע שעשיתי את החיבור הזה בין הפוטנציאל של האובייקט לא כאמצעי קישוטי בלבד, אלא דווקא האסתטיקה היא סוג של אמצעי. להעביר מסרים דרך זה, זאת אומרת סוג של פתיינות. אז הזיהוי הזה אפשר לי פשוט להביא את עצמי. וזאת משאלת לב של אומן. נראה לי פשוט להביא את עצמו

 נוי
?היה לך מה להגיד או מה להציג, היה איזה תחושה שיש לך באמת קול או אג'נדה או סיפור. למעשה להביע דרך הדבר שאולי אומנות קלאסית לא עושה?

ענת
שוב החיבור למדיום, הוא כנראה היה איזה שהוא חיבור אינטואיטיבי. אני לא יכולה להגיד שלאורך כל השנים עשיתי רק דברים בועטים ומתריסים, אבל בהחלט לאט לאט ככל שהתפתחתי מקצועית זיהיתי שיש אפשרות ממש

 נוי
.אמירה היא לא בהכרח חייבת להיות באמת מתריסה או פוליטית או משהו כזה, אבל גם יש לי, זאת אומרת קול אישי שלי, פרטי, טווח הרגשות, על חיי, על תחומים שמעניינים אותי והביטוי שלהם הוא צבע, צורה, הטקסטורה

 ענת
בדיוק זה עיבוד, זה פשוט עיבוד פנימי שלי שיוצא באופן חזותי חומרי טקסטואלי וכן הלאה. ובאמת תקופות שונות בחיים שלי הביאו תכשיטים שונים. אבל בעצם האפשרות הזאת לשחק בין מדיומים בין חומרים שונים. ובין באמת ככה ללהטט בין פשוט לבחור מה עונה על הצורך הספציפי, על הרגש שאני מנסה להעביר, על התחושה שאני מעוניינת שהעונד או מנגד הצופה, יתעורר בו. אז זה כמו גיוס במובן מסוים של הפורמט, של הפלטפורמה הזאת לצרכים הפרטיים שלי

נוי
.וטוב שכך. אני חושבת שניסחת איזו נקודה, שדווקא יש פריווילגיה בשדה הזה, בזה שאת יכולה להיות לא עקבית לדוגמה לעומת התכשיט המסחרי או אופנתי, אפילו היוקרה שבו באמת יש לך כוחות שוק מסוימים, וצרכן ויש לך לקוח קצה ופרייס פוינט והרבה אלמנטים חיצוניים שצריכים להיכנס לתוך העיצוב ולתוך התהליך היצירתי, שהם בסופו של דבר לא יצירתיים בכלל, ועליהם את צריכה לתת את הדין, ובאמת בתכשיט האומנותי משוחררת מהדברים האלה, את יכולה להיות לא עקבית ולשנות די אן איי או אסתטיקה או נושא. מה טוב אם יודעים ומזהים אותך בתערוכה, אבל שאת יכולה גם באמת כל פעם לפרוץ גבול אחר, לבחור נושא אחר, להיות בתהליך או מחקר אחר

 ענת
כן, למרות שאת יודעת, ברגע שאנחנו משתמשים במילה קולקציה את מייצרת תיחום לגיטימי שאומר זה מפה עד פה, משנה זאת עד שנה. כאילו זה מייק סנס, זה מתקשר, ואפרופו תקשורת, זאת אומרת, זה יפה שאני יכולה לעשות מה שבא לי, אבל מבחינתי אם זה לא קריא על ידי המתבונן וזה סתום בעצם אז לא עשיתי כלום. כאילו אז נשארתי עם עצמי עם כאמור הרגשות

נוי
.זה במגירה, .עבורי

ענת
כאילו יומני היקר, וזה פחות מעניין אותי. אני חושבת שאני מבינה עכשיו מהשיחה הזאת אפילו שאולי המוטיבציה שלי זה בעצם שהאדם השני, בעצם, יזהה את עצמו בתוך מערך הרגשות שאני מנסה, או מחשבות או דעות לא משנה, מנסה להעביר. אז אני בונה על זה שזה יהיה תקשורתי, בין אם זה רפרנסים מהצרופות ובין אם זה חומריות מסוימת או צבע מסוים. כדי לטרגט את מי שמולי בעצם להגיב בעצמו למה שאני מייצרת זה בגדול

נוי
.בדיוק רוצה להיכנס למקום הזה, איזה טלפתיה, זה משהו. שבאמת בתכשיטים שלך, ואני אני אגיד שוב, את יוצרת באמת גם תכשיטים וגם יודאיקה וגם אובייקטים, אנחנו נגיע לזה. אז תכשיטים כמילת קוד נקרא לזה, כגוף עבודה. יש הרבה פעמים זיהוי של דבר מוכר. זאת אומרת התכשיט שלך, אני רואה אותו ואני רואה גם משהו ששייך לשדה אחר או לאזור אחר, לשימוש אחר. זאת אומרת, זה יכול לבוא בבחירה של צבע, בפאטרן, דוגמה, טקסט, בכלל החומריות , החומר גלם, ולמעשה את מעבירה אותו מניפולציה מעבירה אותו שיבוש, שינוי, הופכת אותו חזרה לאיזשהו חומר גלם שלך, עם תפקוד חדש. עם מופע חדש, עם נוכחות וגם הרבה פעמים משמעות חדשה, שמתכתבת בין המוכר לבין החדש. ובדיוק כתבתי לעצמי כדי להפוך את העבודות למתקשרות. זאת אומרת הדבר נעשה בין אם את כנראה יודעת אותו ובין אם לא במודע. אבל יש פה אולי עוד אלמנטים? נגיד הומור, אירוניה, ביקורת אג'נדה, כי לקחת דבר שמרפרר לי, מהדהד לי, מזכיר לי, מפעיל אצלי דברים, ושאני רואה את זה כתכשיט זה פתאום זה משובש לי. אבל אני מוכנה לקבל את זה.

 ענת
זה בדיוק התעלול. מבחינתי זה כמו האקינג זה כאילו זה לבנות על הזיכרון הקולקטיבי, האנושי באשר הוא וספציפית בארץ על הישראליות, מאוד רוכבת על זה. אני אומרת בכנות ואני לא מתביישת

נוי
.להגיד שזה חומר

ענת
.חד משמעית. וזה מנוהל לחלוטין. זה כאילו אם יש מקום שהייתי אומרת של חוסר ודאות, זה הסך הכל. כאילו אם אני לוקחת קצת מזה. קצת מזה, קצת סמל מוכר, קצת צבע כזה קצת זה, האם הערך המוסף שנוצר מהמכלול הוא שווה מסך החלקים באמת? האם הוא מייצר אמירה חדשה? או משמעות חדשה? זה המבחן מבחינתי. לכן כל האלמנטים שנכנסים למרקחה הזאת, זה חייב להילקח בחשבון. כאילו האם זה בדיחה לצורפים? זאת אומרת זה לוקח כל מיני. כמו עבודה שעשויה כולם מניירות שיוף, ורק איך אומרים והמבין יבין, אבל זה עדיין יכול לספר סיפור על מאחורי הקלעים, על עבודה שחורה, על חספוס ורכות, על שכבות. אז זו דוגמא. נגיד, לבדיחה פנימית לעומת באמת סמלי צה"ל או סמלי המדינה, שאני בונה על זה שהם מלכתחילה מפעילים את הצופה. ואז אני מרשה לעצמי לעשות על זה איזשהו מהלך. גם הומור באמת ואירוניה זה מבחינתי זה כלי עיצובי חד משמעית. זה פיתיון מעולה כדי להעביר מסרים יותר מורכבים ויותר מאתגרים, הייתי אומרת. אז בעצם האסתטיקה המאוד כזו, הייתי אומרת אפילינג, ההשתדלות שלי זה לייצר אובייקטים שהם נורא נחשקים, כאלה שבא לך להתקרב ולהסתכל ולגעת. בתוספת איזשהו מסר שעושה טוויסט על הסיפור, עם הומור, אז באמת זה כלי מדהים גם לקרב אנשים לאובייקט וגם כאמור להכניס כל מיני סאב טקסט שקשה אם זה היה בפרצוף מיד זה לא היה עובר.

נוי
.אני רוצה להתייחס לשני דברים שהעלית. אחד זה שלמעשה אומרת שהכול תלוי במבחן התוצאה. שבאיזשהו מקום עד שהדבר לא יושב גמור או ברור עבורך, את לא תדעי האם הפאנץ' שם, האם זה עשה את שלו, כי למעשה את מדברת שיש פה המון מחשבה מראש והמון תכנון, ויש פה ממש עבודת אוצרות עוד לפני שנגעת בחומר. הבחירה של מה הוא חומר הגלם או מה הרפרנס או מה… הפרויקט מתחיל שם. הוא לא רק שאת פרקטית מתחילה לשבת על שולחן הצורפות ולעבד אותו. אז האם לא נשאר בעצם הרבה אזור שהוא אן נואן, הוא טריטוריה שקצת יש לך ידע בה, כי יש לך ידע טכני. ודברים כאלה, הניסיון, אבל זאת אומרת מרגע התכנון וההחזקה של הרעיון ועד האם אני רואה את המוצר הסופי שמקיים את מה שאני צריכה ורוצה שהוא יקיים, יש פתאום שלב שהולכים קצת אולי באפלה?

 ענת
.אני אתחיל מהבזקת רעיון. בהמשך לשאלה הקודמת אם זה גורם לי לצחוק עם עצמי, אני הולכת על זה. כאילו אם זה הצחיק אותי. אם הרעיון הצחיק אותי, אוקיי זה עובד כאילו זה

נוי
.זה כבר הביטחון ללכת עם הדבר עד הסוף

ענת
לגמרי, אני אומרת אוקיי, זה הצחיק אותי זה יעבוד גם על אחרים. זה כאילו איזה שהוא גם ניסיון באמת וגם איזשהו מבחן פנימי כזה של עובד לא עובד

נוי
.עבודה שנגיד לא נקראה לא נתפסה

ענת
.מלא כן, כאלה שנאבקתי איתם שידעתי שחשוב לי להעביר מסר מסוים ולא הצלחתי לערוך או לקח לי כמה סיבובים להגיע. לדיוק כאילו של איזה מרכיבים יעשו את הפעולה הכי ישירה והכי מדוייקת. אבל בהמשך למה ששאלת מה שאלת? אמרנו על הרגע, אמרנו על הלא ידוע. אני אומרת תשמעי זה גם המתודולוגיה שלמדתי והוכשרתי, זאת אומרת אתה עובד, אני פחות אדם מאלתר, גם באופי, גם בדואינג. אז המשמעות של זה בעצם שאני קודם מתחילה להגות, ממש ברמה של דימוי, שאני רואה מה אני רוצה. להשיג פרופורציות, רפרנסים כאמור, אני עושה איזשהו מחקר, בטח אם זה נשען על תולדות הצורפות, אז זה תמיד הזדמנות גם להרחיב את הידיעות שלי. ואז בעצם זה לנווט דרך לפעמים טכנולוגיות חדשות שאני לא מכירה בהכרח, או חומרים חדשים, כדי להשיג את התוצאה הרצויה. זאת אומרת, אני מאוד משתדלת לגייס את הדברים עבור התוצאה שאני מחפשת, מאשר להגביל את עצמי ביכולות שלי הפרטיות, כאילו טוב זה מה שאני יודעת אז פה אני עוצרת. ולכן את תראי גם מחיתוכי לייזר ועד יציקות אפוקסי ועד שילובים

נוי
.אין לך גבול  

 ענת
. ההיפך כאילו אם עכשיו עבודה תצריך ממני גיוס של אבני צור כי המסר של אבן צור מדבר איתה, בדיוק הוא מדבר את המסר שאני מחפשת. אז אני עכשיו. ילך לסדנת סיתות אבני צור לצורך העניין. אז כזה

 נוי
.באיזה שהוא מקום ענית לי על השאלה של האם את מבצעת מחקר קונספטואלי או חומרי לפני שאת מתחילה ליצור. אז כן. תודה. אבל אני כן אשמח אם תוכלי קצת לפרט מה זה זאת? אומרת איך נראה המחקר כזה? כי את המנהלת של זה, את מייצרת לעצמך את הבריף, זה לא משהו שמגיע מלמעלה, מה זה שיוצר יושב עם עצמו ואומר אני צריך ללמוד עכשיו משהו שאני לא יודע. אני לא יודע אפילו איך לגשת אליו או אולי זה אפילו לא בשק יכולות שלי.

 ענת
.תראי יש בזה גם מוטיבציה וגם חרדה

נוי
.שילוב מדהים

 ענת
.שילוב, בואי נגיד זה בטוח מוביל לפעולה. החרדה היא, את יודעת, חרדה מאוד טבעית. את מכירה את תסמונת המתחזה לדוגמא שאני אומרת אוי ואבוי לי אם מישהו יגלה

נוי
שאני לא צורפת

ענת
.או יותר גרוע אם בחרתי בחירות, ביודעין, אבל שאני לא יודעת על מה הן יושבות ובעצם אני לא רואה את התמונה המלאה. כדי שהבחירה שלי תהיה מושכלת ומדוייקת, אני חייבת לדעת לדוגמה מה המשמעות של הצבע הזה בכל מיני הקשרים

נוי
.חרדה מאיזשהו בליינד ספוט שאת לא מודעת אליו בתהליך

ענת
ברגע שאני מוציאה אובייקט לעולם, אני אחראית עליו. נכון שהקלישאה היא שהדבר חי, יצא מהידיים שלי וחי בפני עצמו, אבל זה לא מדוייק, כי בכל זאת יש לזה אבא ואמא ובמקרה הזה זאת אני. אז אני אומרת החרדה היא באמת והמוטיבציה זה לעמוד מאחורי זה בצורה מלאה. סתם דוגמה, עולה לי איזה פרויקט שעשיתי שקשור למלחיות של "תמה" של אחד המפעלים של שנות השבעים, אז מצאתי את עצמי מדברת שיחה מאוד ארוכה, מראיינת בעצם, את מנהל הייצור של "תמה" שמסביר לי על מלמין באופן פנימי של איך הם עבדו עם זה, מפנה אותי לארכיון של הקיבוץ, מפנה אותי לזה. בסופו של דבר, כשאני מציגה את העבודה, את הפרשנות שלי, שעשויה כבר ממתכת לצורך העניין. מכסף

נוי
.עבודה שהוצגה במוזיאון העיצוב בחולון תערוכת צבע

ענת
.בדיוק שאצרו ליאורה רוזין ויובל סהר, אז פשוט דוגמה נורא קלאסית מבחינתי לכך שאני לא יכולה רק לנכס לעצמי כל מיני ערכים או כל מיני דימויים

נוי
.להשתמש בצורה כהשראה

ענת
.מבלי באמת לעמוד מאחורי זה, אני חייבת לעשות סיבוב משמעותי של מחקר. ואם זה משהו יותר חומרי או טכנולוגי, אז לפעמים אני אעשה אאוטסורסינג ואני אעזר במישהו שמומחה יותר ממני, אבל אני אצטרך לדעת איך לתקשר איתו את הרצונות שלי ואת החזון שלי. ולפעמים אני באמת ארכוש את ההשכלה הזאת כדי להיות מסוגלת לעבוד בעצמי. סתם עוד דוגמה, זה איזשהו פיתוח שמצאתי. ששילוב של פוליאוריטן עם שרשראות כסף מייצר איזה שהיא גרפיקה מסוימת. זאת אומרת, הידע בסופו של דבר הוא לא הולך לאיבוד, תודה לאל, ואני יכולה כבר ללקט את הצרכים שלי, שוב, עבור התוצר הסופי. שזה לא הולך לאיבוד בדיוק. ואז אני יכולה לבחור את החלקים הטובים שאני מעוניינת בהם עבור היישום של האובייקט שאני מנסה ליצור

אני חושבת. כשאת לומדת צורפות על בוריה, ואת טובה, בזה ואת יודעת שאת טובה בזה ואת גם, צוברת מספיק ניסיון צורפותי, ממש במלאכה הכי מסורתית, הכי באמת מאלף עד תף. א. זה משפיע על החשיבה שלך דרך עיניים ופרספקטיבה של צורף, וזה משהו אחר. אני חושבת שגם כאמא, אני במובן מסוים אני אמא צורפת, כאילו זה משפיע ממש על צורת החשיבה, ואני שמחה להגיד את זה ודבר נוסף שברגע שיש לך את המיומנות, את יכולה להשליך אותה גם על חומרים אחרים. זה גישה. אוקיי, צורפות זה גישה זה בדיוק הניואנסים. זה לשים לב לפרטים, לחיבורים, לאיך דבר נכנס לדבר, איך הוא פועל, איך הוא נפתח, איך הוא המנגנון שלו וכולי. אז זה לא משנה כבר אם זה פלסטיק או מלט או וואטאבר. זה ממש נכנס לתוך המסננים

נוי
.הכל מפולטר כבר דרך הראייה, היכולת של לקחת חומר ולעבוד איתו בידיים, זאת אומרת לעבד אותו, וגם אם אתה לא זה שמעבד וגם אם אתה מעביר את זה לטכנולוגיות עכשוויות, זאת אומרת מידולים והדפסות ויציקות אתה יודע מה המהלך, או אתה מבין בחומר בדיוק ואתה כבר מבין מה התהליכים פיזיקליים, כימים שיכולים לקרות. וכבר אתה מרגיש שזה קרוב. עושה את זה אישית. אז כמו שברור שאת יוצרת עכשווית וחדשנית ולא פוחדת מטכנולוגיות וחומרים ומחקר חומרי. וכמובן שיש לך ידע וניסיון בטכניקות מסורתיות קלאסיות. זה עולמות שמבחינתך, הם חייבים להשתלב יחד? צריך לעשות מאמץ לשלב אותם יחד? זה טבעי שאנחנו מצד אחד משתמשים בכלים, חומרים שקיימים כבר מאות אלפי שנים בעולם, לבין פתאום דברים שכל דקה מתחדשים ומתשנים וכבר לא רלוונטים?

ענת
שאלה ממש קשה כי, אני חושבת שאם לא היה לי איזשהו אתגר אינטלקטואלי בתוך העשייה שלי זה
לא היה מאתגר אותי, זה לא היה מעניין אותי זה, על אף המלאכה המדהימה הזאת, זה לא מספיק מבחינתי. אז ברגע שעושים עיבוד של המציאות העכשווית דרך הצורפות, אז באמת מקבלים איזשהו אזור לא מוכר, שהוא חדש, הוא בהכרח יהיה חדש. קשה מאוד, אני אגיד, קשה לחדש את הצורפות, אבל את יכולה בהחלט כמו שאמרנו, להישען על הצורפות המסורתית ולהיעזר בה כאיזושהי פלטפורמה לדברים שהם וואו, כאילו שלא היית שם לפני כן וגם לא חברייך. וחוץ מזה אני טכנופובית חבל על הזמן ממש, יש לי מניעה ואני אומרת אפילו זה מאיים עליי ברמת הקראפט, רק שאני לא אתפתה לשבת על המחשב יותר מידי כי אז אני מאבדת משהו מהסקילס של הידיים

נוי
.מבחינתך האלמנטים הצורפותיים הקלאסיים: עבודה במתכת, חיבורים קרים, חיבורים חמים זה מאסט בעבודה עכשווית שלך?

ענת
אם זה בצורפות אני אשתדל לבחור איזה שהיא פעולה שהיא מאתגרת אותי, שלא עשיתי, שהיא מורכבת טכנית או כאילו שיש בה איזה שהיא מורכבות, שמבחינתי מקדמת אותי. כי לעשות את מה שאני יודעת זה משעמם. אבל האם זה מאסט? שוב, אני חושבת שמאסט החובה היא או האחריות היא לשמור על הגישה מאוד קפדנית הצורפותית. האם בהכרח זה אומר שאני חייבת בכל תכשיט ציר? לא. התשובה היא לא.

נוי
?מהי, אם בכלל, יש חשיבות בעינייך ביצירה עכשווית של פריטי יודיאיקה, שזה תחום שמצד אחד צריך להיות אובייס לנו כצורפים, הוא מקושר לצורפות, כמובן עבודות מתכת, ומצד שני זה תחום שכמעט ולא מלמדים אותו. הוא מנוכס הרבה פעמים אסתטית, סגנונית מאוד לאזורים מסוימים ועדיין את בוחרת להיכנס למקומות האלה, לחדש בהם, לשנות בהם, להכניס אפילו גם ביקורת. זאת אומרת להביא חדשנות לא רק באסתטיקה ובנראות, זה מעבר לזה, אלא באמת מה השימושיות או מה מקומם של פריטים כאלה שהם תשמישי קדושה, שאנחנו מחוברים לדת, מחוברים לחברה שאנחנו חיים בה, איך בכלל לגשת לגעת בדברים האלה, אם זה מגיע בקלות? בחרדת קודש? תרתי משמע.  למה זה חשוב עדיין בשבילך לעסוק בזה?

ענת
מבחינתי זה די טבעי, למרות שאני באה מבית חילוני למהדרין, בעלי הוא דתל"ש וכאילו יש רקע. אבל. בעצם זה כמו המעגל הבא של אחרי של להתעסק בעצמי וברגשות שלי, מבחינתי אני מתעסקת בפה ועכשיו, והיהדות והישראליות, זאת המציאות, שאני מתקיימת בה. אז לצורך העניין, אם אני רואה חשיבות לקבוע מזוזה בסטודיו שלי, אז כבר מבחינתי זה עוד אובייקט בעולם שאפשר לעשות עליו מהלך כאילו הוא כל כך ממותג כבר. שהאתגר הוא לחדש דווקא בתחומים האלה באמת שהם כל כך מוכרים וכל כך, יש להם גם חוקים בסופו של דבר. ויש משהו גם בבריף במגבלות

 נוי
.יש צמצום מאד גדול שם

 ענת
.שאני יכולה תמיד לבחור שאוקיי לזה אני מתייחסת לזה אני לא מתייחסת, אבל בסופו של דבר איך אני מפצחת עיצוב חדש עם המגבלות ועם בוא נגיד שזה יכול לתקשר שוב, גם עם קהל חילוני לצורך העניין וגם קהל מסורתי או דתי זה אתגר מסוג אחר. זה כאילו האם העיצוב יכול גם לצלוח ולחצות מגזרים? אז מבחינתי זה ממש המעגל הכי זה נקסט וואן כאילו

נוי
.ואני כן חושבת שבעבודות שלך, הפיענוח או הפרשנות היא לא ברמת העיצוב מוצר. אלא זה באמת להיכנס למקומות האלה שאולי סגורים בפני חלקנו או אנחנו לא רוצים או לא מבינים מה ההקשר ורוצים לייצר חיבור. דת היא נושא מאוד טעון לעסוק בו בכל תחום. אתה תמיד תדרך למישהו על משהו. תמיד מישהו יכול להיפגע. הרגישות היא מאוד מאוד גבוהה. גם זה הופך להיות דבר פוליטי באיזשהו מקום, למה להיכנס ולמה לשנות? ואת בוחרת כן להיכנס לתוך המקום הזה. עובדה, לא הרבה אנשים עושים את זה

 ענת
שמצד אחד זה לגשת לו באמת לאובייקטים קיימים ולנסות, כמו לפענח אותם מחדש, לזהות את המהות שלהם, את העקרונות שעומדים מאחוריהם, ואז לתת את הפרשנות האישית שלי כמעצבת. ולפעמים זה דווקא הפוך  

נוי
.להשתמש בו דווקא בשבילך

ענת
.ואני אתן דוגמה, באחת בתערוכת יחיד הראשונה שלי "קלמבור" שהייתה בבית המקורי של אליעזר בן יהודה. והייתה כל מיני פרשנויות חומריות ועיצוביות למילים בצורפות שיש להם משמעות גם בקהל הרחב וגם עבורנו כצורפים, כמו הרפיה משיכה וכן הלאה. עבור המילה משיכה אני עיצבתי עפיפון נורא גדול, שהמשיכה במובן הזה, זה החוט שמחבר בין שמיים וארץ. ואני גייסתי סופר סתם, שבעצם כתב את הספירות הקבליות על גבי העפיפון הזה. זאת אומרת, זה הפך להיות אביזר שלא קיים, שמגייס בעצם אלמנטים שהם מוכרים

נוי
.אביזר מומצא שגם עובד על הלחם של משמעויות ודימויים

ענת
.ובכלל שיהיה סופר וזה סופר סתם מאוד מכובד ומאוד מוכר שבכלל עבורו זה היה איזה אתגר מעניין ומרענן

 נוי
.כי זה לא העבודה הרגילה

 ענת
.בדיוק שהוא סמך להירתם לצורך זה. אז פתאום את מקבלת עפיפון של הספירות הקבליות, שאת יכולה להפריח באוויר. אז זה כל הזמן הלוך חזור הזה של מה לגיטימי, מה לא פוגעני, אני לא חלילה, ממש אין לי מוטיבציה או רצון לפגוע באף אחד או זה ממש גם זה עובר בדיקה לוודא שזה עובר שזה עובר בגרון שזה עובר

 נוי
.לא בשביל לשם הפרובוקציה

ענת
בדיוק, אני לא מנסה שם לעורר את השדים אבל אבל כן, זה הולך לשני הכיוונים. כאילו לפעמים באמת הפרקטיקה משם, נגזרת העבודה והפוך.

נוי
.אז בואי נמשיך מפה ובעצם לשאול לתכשיט יש כוח כזה? זאת אומרת, יש לו את הכוח להעביר את המסרים, מסרים פוליטיים, חברתיים. את כיוצרת כצורפת יכולה לצקת לתוכו את המשמעות, ואז בעולם הוא מתפקד כדבר מעבר לתכשיט ?

 ענת
.תראי, אני חושבת שאני חטפתי את זה לפרצוף ממש חזק לא מזמן. אני הופתעתי לטובה בואי נגיד ככה. אני חושבת שקצת דיברנו על זה. לא מזמן הייתה לי תערוכת יחיד נוספת, שנייה, שקראו לה אותות ומופתים, שאצרה לימור יוסיפון גולדמן. בתערוכה הזאת היו קרוב לעשרים עבודות חדשות צורפותיות לחלוטין, שהגיבו בגדול למשברים והשברים שאירעו במדינת ישראל. עכשיו הקאץ' הוא שהקול קורא יצא בערך לפני שנתיים זאת אומרת

 נוי
.לפני מאורעות השביעי באוקטובר

ענת
.ולימור ואני ישבנו על הטקסט והגשנו אותו והתקבלנו להציג בגלריה, וחצי שנה אחר כך הגיע שביעי באוקטובר. ואחרי הזעזוע הראשוני, פתחנו מחדש את הטקסט מתוך מחשבה שטוב, צריך לעדכן אותו כאילו קרו כל כך הרבה דברים. ואז גילינו בעצם שמעמוד איי 4. הדבר היחידי שהיינו צריכים לערוך זאת פסקה אחת. אז זה כאילו כשלעצמו זה איזשהו שוק, של זיהינו משהו עוד לפני ש

 נוי
.הכל השתנה, אבל הכל עדיין במקום

ענת
.כאילו הכל השתנה, אבל בעצם הדרייב, שמלכתחילה, עמד מאחורי התערוכה הזאת, שעסקה בשיבושים בעצם, בסמלי מדינה או סמלי צבא בגדול. זה עדיין תקף, זה עדיין רלוונטי ואפילו יותר ממה שציפיתי. ואז בעצם כשצללתי לעבודה אז זה היה עבורי איזה באמת פריבילגיה גדולה מאוד פשוט לעשות פרוססינג למה שאני תופסת כמאורעות השביעי באוקטובר

 נוי
.מהלך תרפויטי אישי

 ענת
לגמרי. ברמה של באמת איבוד מאוד מאוד אינטימי שלי. אני עם עצמי, עם הקישקע הסוער של מה שקורה במדינה. ואיך אני מוציאה את זה החוצה. וממש רק בפתיחה היו לי כמה אורחים ואורחות שהחל מפרצו בבכי מתכשיטים שהיו שם. ועד תגובות מאוד נרעשות שאני לא צפיתי את זה אני לא ראיתי את זה בה אני

 נוי
.הכוונה שלך לא הייתה בהכרח לעורר רגש

ענת
לא בצורה הזאת לא, לא באופן מניפולטיבי ולא כאילו לא הייתה כוונה מנוסחת של טוב מה יפעיל את מי

נוי
.עכשיו אם דיברת על זה שאת מגייסת את המדיום, לא הכוונה לגייס אותה במובן הזה

 ענת
לא במובן הפופוליסטי. מצד שני שוב הקריאות, והאם זה מתקשר והקונטקסט בדיוק. זה חייב לעבוד כי ככה אני עובדת, כאילו זה הפילטרים שאני מעבירה את העבודות שלי. אבל היה בכל זאת משהו בפרויקט הזה שבאמת אני מצאתי את עצמי מאוד מכופרת, כאילו מאוד עסוקה בעצמי. ויכול להיות שבאמת הניסיון הקודם הביא לזה שזה יהיה בסופו של דבר מתקשר ומפעיל. והיו אורחים בתערוכה מההורים

נוי
.משפחות

 ענת
.כן, משפחות של התצפיתניות, היו ניצולי נובה, שלשמחתי, בעצם המרחב הזה היה בסופו של דבר אומנם מטרגט, אבל הוא היה גם מאוד מוגן. וגם בעצם המהלך שניסינו ליצור שם זה באמת לייצר איזושהי באר משאלות, כיכר משאלות כזו, שאתה מטיל לתוכה איזשהו מטבע שגם הוא עיצוב, כמו בדיחה קטנה על סמל המדינה, אבל שאתה בעצם מטיל את מטבע ומבקש משאלה למען האיחוי בעצם. כי מצאנו שבאמת כל העבודות הן צריכות לעסוק בשבר כאילו ואני, שכל הזמן, אני אדם אופטימי כזה אז נוטה מהר לרצות לתקן, ושיהיה אופטימי ושיהיה שמח ושיהיה זה. אז לשמחתי לימור החזירה אותי הרבה. ואפשר לי להעמיק יותר דווקא בכאב ולא לברוח למקומות המקלילים. אז הבריכה במובן הזה זה איזשהו סיום המהלך כדי בכל זאת לא לצאת לגמרי בדאון

 נוי
שיהיה קודר, ואפל בלי תקווה. אבל את חושבת שבמבט עכשיו לאחור, אנחנו כבר אחרי השביעי, והעבודה נעשית מתוך הידיעה שזה קיים, איך מייצרים תכשיטים? כאילו, איך עושים את הדבר הלכאורה בנאלי, זניח, מותרות, יפה, איך יוצרים פתאום במקום כזה? יש בכלל מוטיבציה? נשים בצד התערוכה, כמנוע לעשייה, אבל זה משנה בהסתכלות שלך על התחום שלך, על העשייה שלך?

 ענת
.זה באמת הכי קלישאה, אבל אני לא יודעת לעשות משהו אחר. וזו הדרך שלי להביא את עצמי ואת הסיפור דרך העיניים שלי לעולם. כאילו גם אם אני אעסוק בכתיבה או במדיומים אחרים, אני לא יכולה להרשות לעצמי לעצור את הברז הזה. את הזרם הזה של היצירה, כי אני אתפוצץ כאילו

נוי
.אז יש אאוטלט. זה האאוטלט שלך לדברים.

 ענת
חד משמעית. וזה באמת זכות נורא גדולה כי לא לכולם יש את זה. את האפשרות לעשות את העיבוד הזה. וגם הרבה קולגות יצא לי לשמוע גם שדווקא השביעי באוקטובר באמת עשה איזה חסימה מאוד חזקה. ואז אני אומרת לא יודעת, מקווה שזה לא יומרני להגיד, אבל מבחינתי כל העבודות האלה שיצאו לעולם, מלבד הקהל כאמור שזה נגע בו, זה היה הרבה יותר עבורי בפרוסס. אני הייתי מאוד בתוך עצמי ואז העיבוד שלי
איזה צורך אקוטי של אני חייבת להוציא החוצה את מה שהגוף שלי חווה, שהמוח שלי חווה, שהתודעה שלי מבינה, אבל מהרגע שזה יצא בעצם אז אני שמחה להגיד שזה ממש נתן שירות. אני לא יכולה להצביע על כל אחד ואחד ומה זה עשה לו, אבל אני אומרת מי שכן הפידבק שקיבלתי היה מאוד מאוד חזק וכאילו משמעותי שזה ממש נגע באנשים איזה זכות זו.
זה באמת אובייקט שעבר כבר איזשהו עיבוד, עריכה, ניקוי כל מיני פעולות של ממש של פילטרים. ובשורה התחתונה הוא מבצע איזושהי פעולה כאילו תודעתית וזה מדהים.  

 נוי
.כמישהי שהציגה בחול ומציגה, כמובן, בארץ, יש הבדל בין להציג עבודות, ספציפית גם עבודות עם תכנים כאלה שהם מקומיים, שהם פוליטיים, חברתיים?

 ענת
.מאחר ואנחנו מדברות על תקשורת הרבה ועל האם אובייקט מתקשר וכולי וכולי, אז אני אגיד שהדוגמה הכי קרובה כאילו שאני יכולה להביא זה באמת קבוצה ספרדית שהגיעה לתערוכה. הייתה להם מדריכה ישראלית. ניסינו ביחד, היא ואני לתת להם את ההקשרים. אז לך תסביר מי זה בן גוריון? כאילו אם זה לא נשען על איזושהי תודעה קולקטיבית משותפת, כן אני אומרת בהקשר הסימבול הישראלי הזה, זה צריך להיות במובן מסוים, ישראלי, יהודי וכן הלאה. אם זה אאוט אוף קונטקסט לחלוטין, אז בעצם זה במובן מסוים רק אסתטי. ומבחינתי, רק אסתטי זה קצת סתום. זה כאילו לא
it's not enough

 נוי
 זאת אומרת שיש בהחלט נושאים שהם פשוט לא מתורגמים, הם לא יכולים להיות מתורגמים לקהל בינלאומי

ענת
.הם צריכים עוד תיווך. בואי נגיד את זה ככה, הם צריכים עוד מהלך כדי להיות כמעט הסברתיים, אם זה הכיוון. אבל ברור שיש תכנים אוניברסליים, וכאמור אם נוגעים בתולדות הצורפות אז זה נוגע לכל הקהל שעולה

 נוי
.השאלה, אבל האם יש מקרים שזה
lost in translation
שאז זה בסדר. כי כל אחד קורא עבודה אחרת, מפנים עבודה אחרת, לבין מקרים של וואו, יש פה שיבוש גמור בין הכוונה שלי לבין איך שמישהו הבין את זה.

 ענת
.תראי, עבודות שלי מלכתחילה הם מאוד לא מופשטות., אני לא שם כאילו אני לא מייצרת אובייקטים שאומרת טוב שזה לפרש ככה. אני כן מאוד מכוונת למסרים מסוימים. או לפחות זה לא מסרים כמו שזה תוכן מסוים. שאותו אדם שעומד מול זה יכול לקבל, להסכים, להתנגד. הוא יכול להביע כאילו להביא

נוי
.את עצמו פוגש אותך

 ענת
.איפה שזה, איפה זה פוגש אותך. בול. אבל אני לא, אני לא טובה בדברים מאוד פרומים. זה לא עושה ראש. זה לא צורפותי מספיק מבחינתי. זה לא מהודק

 נוי
.בעינייך, התכשיטים שלך צריכים להיענד על הגוף או להיות מוצגים בגלריה? מהי הטריטוריה שבה הם צריכים להתקיים, אולי שתיהן יחד ?

 ענת
.אני אגיד שמבחינתי אני לרוב עושה אותן עבור באמת עבור אירועים סטטיים, בואי נגיד את זה ככה. אני חושבת שברגע שטמון איזה שהוא מנגנון ענידה על האובייקט מספיק זה כדי לייצר איזושהי היתכנות

 נוי
.אנחנו מדמיינים או משלימים את המהלך של הענידה

ענת
.גם אם זה מוצג בגלריה אבל ברור שזו סיכה או תליון או וואטאבר. האדם שרואה את זה, רואה בעיני רוחו איך הוא עונד את זה. אז זה מבחינתי עוד כלי שאתה משחק איתו. לכן אני לא טורחת הרבה פעמים לצלם את זה על אנשים. כי זה אולי רק בשביל להבין את הקנה מידה. אבל זה לא הכרחי בעיני. יותר מעניין אותי שהאובייקט הזה כשהוא עובר מיד ליד או צופים בו או עובדים אותו, הוא עדיין ממלא את הפונקציה שלו, שזה העברת תוכן. ולא, לא רק להיות יפה

נוי
.תודה רבה רבה.